בנון עם טאוב ועוד טאוב

דברים ששווה לשים אליהם לב בשני דברים של גדי טאוב שהתפרסמו בהארץ. ושווה לשים אליהם לב למרות שחברים שלי שלמדו ולימדו בחדווה את ההגות של טאוב כשביקרה בחריפות את הפוסט-מודרניזם מבקשים להחרים את כתביו כאשר הוא מבקר את הליברליזם של פוליטיקת הזהויות (ובעיקר כשהוא לא מקבל את העמדה הרווחת של הליברליזם הזה בנוגע לזנות). אבל מה לעשות שלביקורת הזו יש כמה טענות רציניות מאוד?

אז קודם כל, טאוב הביא ראיון מעניין מאוד עם סטיב בנון, שלא צריך להסכים איתו כי לחשוב שמעניין לשמוע מה יש לו להגיד.

אני חושב שהדבר שהכי הפתיע/סיקרן אותי היו הדברים האלה של בנון (ההדגשות כאן ובהמשך שלי):

"הפוליטיקה של הזהות היא דרך להחזיק אותם (את האנשים הקטנים — ג"ט) תחת שליטה. זו דרך למנוע מהם להגיע ללב העניין", הוא אומר. לב העניין הוא, לדעת בנון, המשחק המכור: השותפות של הממשלה והתאגידים. העובדה שהממשלה נותנת לעשירים קו אשראי פתוח על חשבון הציבור.

מובן שזה ממש לא סוציאליזם במובן האירופי. לפופוליזם האמריקאי — הוותיק בנוסח וויליאם ג'נינגס בריאן (מועמד לנשיאות מטעם הדמוקרטים) במאה ה–19, או החדש בנוסח סטיב בנון במאה ה–21 — יש השקפה מאוד לא אירופית, והדבר נוגע לא רק ליחסו למדינה ולתאגידים. פופוליסטים אמריקאים מתנגדים לא רק לברונים השודדים ולמונופולים, אלא גם לאיגודי העובדים. התשובה האמריקאית לקיטוב מעמדי אינה עבודה מאורגנת ובטח לא ביטול של הרכוש הפרטי והלאמה של אמצעי הייצור. אמריקה, כדאי לזכור, היא הארץ שבה את החוק המודרני החשוב הראשון נגד מונופולים הפנה בית המשפט העליון קודם כל כלפי האיגודים המקצועיים. חוק שרמן (1890) נחקק תחת הנשיא בנג'מין האריסון, נגד מונופולים עסקיים. אבל בעיני בית המשפט גם איגוד מקצועי הוא מונופול — מונופול על העבודה.

פופוליסטים אמריקאים במאה ה–19, ואחריהם אפילו פרוגרסיבים בתחילת המאה ה–20, רצו לשקם את התחרות בשוק החופשי, לא לבטל אותה, ובטח לא לבטל אותו. הם רצו להציל את האדם הקטן — זה אותו אדם קטן מיתולוגי שגם בנון מעלה על נס — מפני הימחצות בין תאגידי ענק לאיגודי ענק. בנון הוא לפיכך יורש מובהק של וויליאם ג'נינגס בריאן. "זה האיש שלי", הוא אומר.

בפרספקטיבה כלכלית מעודכנת יותר, שהוא רכש בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד, ושיכלל בעבודה בוול סטריט, בנון רואה את הבנקאים הגדולים, את ברוני התקשורת ואת ענקי האנרגיה, כיורשים של הברונים השודדים שנגדם יצאו חסידי בריאן. גם הדת מחברת ביניהם. כשאני מזכיר את בריאן, בנון מצטט מיד מתוך "נאום צלב הזהב" (שבו יצא בריאן נגד הצמדת המטבע לבסיס הזהב).

על פי אותו קנה מידה ערכי וכלכלי בנון ממקם את תחילת המדרון שהוליך לקריסה של 2008: גיוס המדינה לשירותם של ברונים שודדים חדשים, בעזרת שתי המפלגות. בוש הצעיר, הגרוע שבכל הנשיאים האמריקאיים בעיני בנון, הוא אחד האשמים העיקריים. אבל ביל קלינטון נתן דחיפה עצומה לעבר התהום: תחת קלינטון בוטל חוק גלס־סטיגל, שנחקק בימי המשבר הגדול, בשנות ה–30 של המאה ה–20. החוק יצר במקור הפרדה בין בנקים מסחריים (שמנהלים את חשבונותיהם של כלל האזרחים) לבין בנקים להשקעות. מרגע שהחומה הזאת נפלה, נפתחה הדרך לאסון שהתרחש כשוול סטריט החלה להמר בכספי החסכונות של האזרחים. את החוק הזה צריך, לדעת בנון, להחזיר מיד.

ולמה זה מעניין? כי התנועה הפופוליסטית (שבראיין ספציפית לא היה חלק ממנה, הוא היה, בכנות או כאופורטוניסט, "סילבר-דמוקרט") היתה תנועה מרתקת אנטי קפיטליסטית לא-מרקסיסטית (אבל קרובה לכמה מהרעיונות של  מרקס, שבעצמו לא היה מרקסיסט) שסכנתה לקפיטליזם מתבררת מתוך הטיפול התקשורתי-ציבורי שעברה שהפך את עצם שמה לכינוי גנאי בזירה הפוליטית. ולכן מעניין לראות שנראה שבנון לוקח את האנטי-קפיטליזם הפופוליסטי הזה ברצינות, ובזמן שכל הקמפיין של אובמה והילרי עסק בפוליטיקת זהויות והון סימלי (כאשר הקלינטונים בנו קריירה על הקשרים עם ההון הפיננסי, בנון מסמן את ההון הפיננסי כמטרה ומצביע על המאבק בו כ"לב העניין".

ובגלל שאתם עדיין תוהים מה זה לעזעזל "סילבר-דמוקרט" ומה היה כל כך טוב בתנועה הפופוליסטית, אני מזמין אתכם לקרוא את הסמינריון שלי בנושא, שעסק בחלופות לקפיטליזם שהוצעו בארה"ב בסוף המאה ה-19 (ובמרכזן התנועה הפופוליסטית), ובהשוואתה לחלופה שהציע הרצל באותה התקופה של הרצל.

ועכשיו לבעיה של פוליטיקת הזהויות:

בנון כנראה עלה על משהו שעבור האינטליגנציה האמריקאית הוא לא רק מוזר, אלא ממש בלתי נתפס: גזענות זה לא נושא שמעניין את רובה של אמריקה. שנות ה–60 האינסופיות נגמרו סוף־סוף. התנועה לזכויות האזרח כבר ניצחה. מרטין לותר קינג הוא קדוש שבקונסנזוס. בעיני הרוב האמריקאי, בנון חשב, גזע הוא לא עניין לענות בו. לכן גם אלה שמתארים את עליית טראמפ כנקמת הגבר הלבן שנשאר מאחור לא מבינים מה קרה פה. כלכלה, לא גזע, זה היה הנושא של הבחירות. לא המקסיקניות של המהגרים הלא חוקיים, אלא הגירתם הלא חוקית, זה מה שעניין את האמריקאים באמת. "זו הכלכלה, טמבל". […]

"לאומיות כלכלית", בנון אומר עכשיו, "לא אכפת לה הגזע שלך, לא אכפת לה האתניות שלך, לא אכפת לה הדת שלך, לא אכפת לה המגדר שלך, לא אכפת לה ההעדפה המינית שלך. אכפת לה רק דבר אחד: שאתה אזרח. אנחנו הולכים למקסם את ערכה של האזרחות".

מי שמתעקש שמאחורי הטיעונים על הגירה מסתתרים בהכרח טיעונים על גזע מוציא מכלל אפשרות טיעון ענייני בנושא אזרחות ובנושא הגירה לא חוקית. […] מי שמדבר על כלכלה בלי לדבר על הגירה יכול לפגוע מקסימום ליד המטרה. לנצח הוא לא יוכל, בנון חושב. "לאומיות כלכלית" פירושה מאבק כפול על שכרו של העובד האמריקאי: כנגד ההגירה הלא חוקית, וכנגד ייצוא משרות לסין ולעולם השלישי באמצעות הסכמי סחר שהאליטות מרוויחות מהם. במילים אחרות זה מאבק שמתמקד בקשר הקריטי בין כלכלה וגבולות. כמו שמצביעי טראמפ צעקו בקצב באסיפות שלו: "Build the wall! Build the wall!".

בנון ראה שהדמוקרטים לא מבינים מה מתרחש סביבם. בלי לשים לב הם הפכו למפלגה המובהקת של האליטה. או כך זה נראה בעיני רבים. הם לא הבינו שניקוי השפה מרמיזות שוביניסטיות, השירותים המותאמים לתפיסה המגדרית הסובייקטיבית של הסטודנטים, האיסור על בדיחות אתניות, וההקפדה על מספר הנשים ובני המיעוטים בין כתבי מהדורת הערב של החדשות — כל זה מעסיק בעיקר את מי שכבר פילסו את דרכם לתוך האליטה. תקינות פוליטית היא משחק של האליטה, עם האליטה, בתוך האליטה. השוליים האמיתיים מסתכלים על הדה־קונסטרוקציה של ההטרו־נורמטיביות כמו שהם מסתכלים על חקר האשורית העתיקה. בעיניהם זה במקרה הטוב קוריוז. לדמוקרטים נדמה היה שתקינות פוליטית מסמלת את החמלה שלהם. בעיני חלק ניכר מהציבור היא סימלה את הפינוק והאליטיזם שלהם. לקלינטון אולי היה נדמה שהיא פורסת את חסותה על המדוכאים כשהיא מדברת גיוון — diversity — אבל המדוכאים הממשיים הוטרדו יותר מאובדן חסכונותיהם.

ועוד עניין אחד:

קחו את סין לדוגמה. "בשתי המפלגות אמרו לנו במשך 25 שנים שעליית סין היא החוק השני של התרמודינמיקה", אומר בנון, "שזה חוק טבע. למעשה, כל מה שאפשר לעשות, אמרו לנו, זה להוציא אותם ממערכת הסוויפט הבנקאית. או למנוע מהם גישה לשוק ההון. אבל התוצאה היא בלתי נסבלת. היא מחלישה את אמריקה ברמה העולמית. כל מיני גאונים כאן ובמערב חושבים שאם נסחור איתם באופן חופשי, אם נשתף אותם בשוק, אז הם יהפכו להיות כמונו, דמוקרטים וליברלים. בולשיט. הם לא כמונו. הם עשו משהו היסטורי, הסינים. הם הרימו 350 מיליון בני אדם מעוני של פועלים למעמד בינוני. והם הרימו עוד 400 מיליון מעוני מרוד לעוני נסבל של פועלים. זה שיפור עצום של תנאי החיים של שלושת רבעי מיליארד בני אדם. אבל מי מימן את זה? אנחנו מימנו את זה. אנחנו ושאר המערב. מפני שייצאנו לשם את כל המשרות. אין שום סיבה שיהיו עניים באמריקה. שום סיבה. חוץ מזה שהאליטות השלימו עם שקיעה מנוהלת אל תוצאות בלתי נסבלות. כלומר הן נסבלות בשביל האליטות, מפני שהן מרוויחות בדרך למטה לא פחות ממה שהן הרוויחו בדרך למעלה. הן בלתי נסבלות ל'דיפלורבלז' שמשלמים את המחיר. אז טראמפ הראה ב–90 הימים האחרונים שיש כמה וכמה כלי נשק שאנחנו יכולים להשתמש בהם נגדם. אחד זה מכסים. אמרו שנשיא לא יכול להציב מכסים מעל עשרה מיליון. אז טראמפ הציב חצי טריליון. ועוד 400 ביליון. ואולי יהיו עוד. והנשק הכי חשוב הוא זה שהוא הכריז עליו רק לפני שבוע (כלומר בסוף יוני — ג"ט): מניעת השקעות סיניות בארץ הזאת. הם לא יוכלו להשקיע בטכנולוגיות שלנו, ופירוש הדבר שהם לא יוכלו לקחת אותן לעצמם. אם נחמיר בזה הם יהפכו למדינת עולם שלישי בתוך עשר שנים".

 

אז אני חושב שצריך, במיוחד אצל פוליטיקאי, להבחין בין הרטוריקה של ההצדקה נוסח התנגשות הציביליזציות לבין הליבה הפוליטית – ההבחנה שהגלובליזציה כפי שהיא נעשית בעשורים האחרונים משרתת את האליטות במערב ולא את הציבור.

עכשיו, זה לא שאני מאוד בונה על בנון (או טראמפ) לעשות שינוי משמעותי במציאות הכלכלית בארה"ב – אני לא בטוח שהם רוצים, ואם הם רוצים, אני עוד פחות בטוח שהם מסוגלים. אבל מי שפוטר את ההבחנות שלו בנוגע ל"שמאל" הליברלי בגלל שמדובר ב"עוד גזען" או "פופוליסט" – סולל את דרכו לתבוסה.

***

ואם כבר טאוב, מתוך עוד מאמר שהוא תרם לפרוייקט הליברליזם ב'הארץ'. לטעמי זה מאמר מעולה, כי הוא מביא בתמצית את הביקורת על הקפיטליזם הליברלי המתכנה "שמאל", ואת הצורך באופוזיציה שמאלית-לאומית, או במילים שלנו – "ציונית-סוציאליסטית". (הדגשות כרגיל שלי):

במידה גוברת הופך "ליברליזם" לשמה של ההשקפה שבה אוחזת אליטה גלובליסטית, בינלאומית, המבקשת לשחרר את עצמה מאחריות להמונים באמצעות פירוק הסדר הבנוי על מדינות לאום דמוקרטיות. פעמים רבות היא מכנה את עצמה "שמאל", אף על פי שרק מעטים מתוכה אוחזים במשהו שניתן לקשרו לסוציאליזם. איך, אם כן, הגענו עד הלום?

לפני חצי מאה הצירוף "שמאל ליברלי" היה נשמע לאוזן הישראלית כאוקסימורון. השמאל, היה ברור, הוא סוציאליסטי, ואילו הימנים, תומכי השוק החופשי, הם הליברלים. כשבאמצע שנות ה–60 קמה מפלגת גח"ל (גוש חרות ליברלים), שממנה נולד הליכוד, נראה היה טבעי לאנשיה — וגם למנחם בגין עצמו — שימין כלכלי וימין מדיני יהיו מאוחדים בהתנגדותם למפא"י. אבל בהדרגה, גם אצלנו וגם באירופה כבשו מונחים אמריקאים את השיח ושינו את הספקטרום כולו.

[…]

נאמן לשורשיו האמריקאיים, "השמאל החדש" שהתבגר אחרי שנות ה–60 החל לכנות "שמאל" לא את הסוציאליזם, אלא את הליברליזם במובן חדש זה, שהלם אותו עדיין. הוא נאבק יותר בשם חירות הפרט והאותנטיות האישית, ופחות בשם הסולידריות. לכן הוא התמכר יותר ויותר לפוליטיקה של הזהות, שהפכה למין רשת הסוואה. היא הסוותה את העובדה שהאובססיה עם זהות ואותנטיות אישית היא עיסוק אליטיסטי, שרק מתחזה לחמלה כלפי השוליים. הפוליטיקה של הסימבולי — כמה מבין מגישי הטלוויזיה יהיו שחורים, איך אכנה את נטייתי המינית, מי זכאי לכתוב את ההיסטוריה של הקבוצה שלי — תפסה את המרכז על חשבון הפוליטיקה של הממשי, ועל חשבון הדאגה לחלשים באמת. ביטול התמיכה הפדרלית לאמהות חד־הוריות בתקופת ביל קלינטון, לדוגמה, לא עורר מחאה של ממש בקרב אליטת "השמאל הליברלי". המחויבות התיאורטית למיעוטים שימשה מחסה להזנחתם בפועל. במציאות, הפוליטיקה של הזהות איננה האידיאולוגיה של השוליים. היא האידיאולוגיה של המרכז האליטיסטי, והיא משקפת ומשרתת את האינטרסים של האליטה החדשה, המכנה את עצמה "שמאל ליברלי".

מאחר ש"השמאל הליברלי" מדבר כל כך הרבה על מיעוטים, איחרנו לשים לב שהוא לא באמת מתעניין בהם. העיסוק במיעוט הוא אמצעי למטרה אחרת: דה־לגיטימציה של הרוב. זהו מאבק שיטתי ורחב היקף נגד כוחו, זכויותיו, וזהותו של הרוב הדמוקרטי.
המאבק הזה מתנהל בשתי שכבות. בשכבה הראשונה, היותר גלויה, האויב המסומן הוא הלאומיות. יותר ויותר מבקש "השמאל הליברלי" לצייר את הלאומיות, ולא רק את הלאומנות, כשוביניזם, כג'ינגואיזם, ואפילו כגזענות. כל גילוי של הזכות להגדרה עצמית לאומית חשוד מיד כראשית ה"פשיזם". "זכויות מיעוטים", בפי האליטה הזאת, פירושו הכחשה של אותן זכויות אצל הרוב. הרצון של הרוב לשמור על זהותו התרבותית ואורח חייו נתפס אצלה רק באמצעות הגילויים הקיצוניים והצעקניים ביותר, ולכן הוא מתואר באופן קטגורי לא כמימוש של זכות אלא כהפרתה: כאפליה או כשינאת זרים.
הצעקות "פשיזם, פשיזם" יוצרות את הרושם שזו התקפה של "השמאל" נגד "הימין". אבל ההתקפה אינה רק על הימין, כמובן. היא מכוונת אל מדינת הלאום עצמה: היא פועלת נגד האמצעי המעשי שבעזרתו רכשו רוב בני האדם במערב שליטה אפקטיבית פחות או יותר בגורלם.

וזאת אכן השכבה השנייה, הלוז הפנימי של מאבקה של האליטה החדשה להגמוניה: החתירה תחת הדמוקרטיה. פרויקט פירוק מדינת הלאום — מלמעלה בעזרת מוסדות על־לאומיים, ומלמטה באמצעות ההתקפה על האחדות (בשם הרב־תרבותיות) — מבקש להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הדמוס, העם, ושואף להעביר אותו לידיה של האליטה החדשה הזאת, שהיא משכילה ודוברת אנגלית רהוטה, אמידה וניידת, ולכן משוחררת מכבלי המקום. אליטה זו בונה את זהותה מתוך זיקה למקבילותיה במדינות אחרות, על חשבון השותפות עם אזרחי מדינות הלאום שמהן היא באה. היא שואבת את מקור סמכותה פחות מפרלמנטים ובחירות, ויותר ממוסדות בינלאומיים וזכויות אדם מופשטות, ששמירתן תופקד בידי "מומחים" מן הפקידות הגבוהה (משפטנים וכלכלנים, בעיקר). זעקתה: נאורי כל הארצות, התאחדו! (סביב האג, קרן המטבע ובריסל).

מאחר שבמערב אין אפשרות מעשית לקדם אג'נדה הדוחה במפורש את הדמוקרטיה, פיתחה האליטה הזאת רטוריקה כמעט אוקסימורונית, ולפיה הרוב הוא אויב הדמוקרטיה. הוא נמוך מצח, גזעני ושונא זרים (ביקורת שאותה אליטה נמנעת מלמתוח על המיעוטים, גם כשהם ראויים לה במובהק). ומאחר שהדמוס אינו דמוקרטי, הדמוקרטיה צריכה להשתחרר מעולו כדי להגן על עצמה מ"עריצות הרוב". זו הסיסמה שמצדיקה במשתמע את עריצות המיעוט. הרוב הדמוקרטי יתחלף במיעוט הטכנוקרטי והנאור, וסמכות המוסדות הנבחרים תדלוף בהדרגה למוסדות שאינם נבחרים.

[…]

שיח החמלה של האליטה החדשה, שמופנה רק כלפי זרים ומיעוטים, משמש הסוואה לאדישותה כלפי עניי עירה. אלא שעניי עירה, מהיותם נטועים במקום וכבולים ברובם לשפתם, משלמים את עיקר המחיר של ה"רב־תרבותיות", של ביטול הגבולות, של ייצוא המשרות, ולבסוף של ההגירה אל מדינתם. "בעיית דרום תל אביב" היא במובן זה גילוי מקומי של תופעה אוניברסלית: האליטה החדשה בכל המערב מתארת את הפקרת החלשים מקרב בני ארצה, כמאבק על זכויות אדם (של אחרים). משל כאילו הגירה חופשית לכל מקום היא "זכות אדם" אוניברסלית.

ומה שניכר באירופה, ניכר גם בארצות הברית, אם כי ייתכן ששם התופעה נבלמה: המפלגה הדמוקרטית נעשתה באופן בולט בבחירות האחרונות למפלגת האליטה הגלובליסטית. קלינטון עצמה נתמכה בכספם של בנקאי וול סטריט, התחככה בכוכבי הוליווד, דיברה בלהט על זכויות להט"בים ונגד הכללות ודעות קדומות על המהגרים, אבל התעלמה לגמרי מאלה שישלמו את מחיר ההגירה (כמו גם מרווחתם של המהגרים). דאגותיה הופנו לאקלים הגלובלי, ולא לשחיקת שכרו של ג'ו השרברב.
כל זה הוא משחק באש. כוון שהחלשים שעליהם ציוו לשתוק, אלה שכל תלונותיהם ורגשותיהם עברו דה־לגיטימציה תחת הכותרת "גזענות" (שוודאי אינה משקפת את עמדת רובם), עלולים להידחק בסופו של דבר לידיהם של הגזענים הממשיים, כפי שכבר קורה במקומות אחדים. כפי שכתב דיוויד פרום, "אם ליברלים יתעקשו שרק פשיסטים יגנו על גבולות, הבוחרים ישכרו את שירותיהם של פשיסטים כדי לעשות את העבודה".

האליטה החדשה לא משלמת את מחיר המדיניות שהיא מובילה — הרי בעיות ההגירה לא חודרות לטרקליני העסקים, לדירות היוקרה, ללשכות המנהלים וללימוזינות — וככל שהדבר היה תלוי בה, המדיניות היתה נמשכת. אבל בדמוקרטיה קשה להתעלל ברוב לנצח. לכן השאלה המהותית עכשיו היא מי יסייע להחזיר לאזרחים את כוחם הפוליטי שנגזל. במלים אחרות, השאלה היא האם יעמדו לשמאל המתון ולמרכז כוחם כדי לבלום את האליטה הזאת, או שבמבוכה ובבילבול (ובחרדה, שמא חלילה יכנו אותם "גזענים") הם יפקירו את ההגנה על הדמוקרטיה בידי הימין הקיצוני.

6 מחשבות על “בנון עם טאוב ועוד טאוב

  1. ואוו, מדהים.
    יכול להיות מהנה אם תפרט בנושא את דעותיך, אולי אפשר יהיה לנהל דיון. הדברים שהוא אומר די קיצוניים

    • מה קיצוני בדברים שהוא אומר, מלבד התפישה המזכירה את הרעיון של "התנגדות הציביליזציות", שלפיה ההתפתחות של סין היא שלילת לארה"ב?
      לגבי הגבלת ההון הפיננסי והתאגידים הגדולים – אני בהחלט חושב שצריך להגביל אותם.
      לגבי התפישה שטאוב מציג בנוגע לאליטה המבקשת לערער על הלגיטימציה של מדינת הלאום בשם אליטה עולמית של "נאורות), אני חושב שהוא די צודק, ואולי במיוחד בהבחנה שפסילתה של אופציה לזהות (ופעולה פוליטית) של שמאל לאומי בשם הדה-לגיטימציה ללאומנות משאירה את הזירה הלאומית בידי הלאומנות.
      כמו שכתב גורדון לפני כמאה שנים (https://goo.gl/DeZCWH):
      "…כך נהיה הדבר, כי היחידים היותר מעולים, המבקשים את תיקונו של האדם ואת חידושם של החיים והמוכשרים לעשות לתיקונם ולחידושם, הכוחות הפעילים והיוצרים שבאומה, בראותם באומה רק את ה"אני" המצומצם, פרשו ממנה ועסקו בתיקון עצמם ובחידוש החיים בדרכים אחרות, כמבואר, ועל ידי כן נשאר "אני" זה מחוסר כוח להתפתח ולהתפשט, ולא עוד אלא שנמצאו לו גואלים לצמצמו עוד יותר, אלה מתוך קטנות המוח וגסות הרוח, ואלה מתוך שכך נאה להם, לענייניהם הפרטיים. וכן נשאר ה"אני" הלאומי עד היום מצומצם, אגואיסטי במובן היותר מעליב של המילה. והעיקר – אין רואים כאן צמצום כלל. אדרבה, היחיד רואה את עצמו מגלה אמריקות בחללה של קליפתו, והאומה – מי לא ידע, כי החיים הלאומיים אינם אלא צורה עוברת של החיים האנושיים, שלא תתקיים אלא עד שיעלה האדם לאשר הוא צריך לעלות, כי החיים העליונים הם באנושות המופשטת או בחברה המוגשמת או ביחיד המצומצם: מי לא ידע, כי האידיאלים האנושיים והעבודה לשם האנושות הם יותר רחבים ויותר נעלים מן האידיאלים הלאומיים והעבודה הלאומית, כי האנשים הגדולים התרוממו מעל לאומתם ועבדו לטובת האנושות כולה וכי חובה היא על כל בעל נפש לשאוף, עד כמה שאפשר, לעבוד יותר בשביל האנושות מאשר בשביל אומתו בלבד? וכן הלאה בנוסח זה.

      פשוט אין מוחך תופס, פשוט הנך תוהה: איך זה! איך אפשר! איך אפשר שחיי האומה, הצורה היחידה של החיים האנושיים, יהיו מצומצמים, גדורים מכל האנושיות, מכל העולם, – וחיי היחיד, החלק מהחיים האלה, יהיו רחבים אנושיים, כלליים! הרי, אין אדם בעולם חי באוויר, באנושות המופשטת, אבל, להפך, כל אדם בכל מקום ובכל זמן חי בחיי אומתו…"

  2. כמו אצל הרבה מאוד ימנים, טאוב(וכמוהו באנוו) מעולים במציאת הכשלים התיאורטיים והאסטרטגיים אצל השמאל הליברלי. הבעיה היא בקפיצות הלוגיות שהוא עושה מאותה נקודה, ובאלטרנטיבה שהוא מסמן; כך למשל, הוא מאמץ באופן חסר ביקורת לחלוטין את טענות הימין הפופוליסטי בעניין המהגרים והפליטים, המצביעה עליהם כפולשים עצלנים ואלימים, גונבי העבודות מהמקומיים וכו'. כשלמעשה מה שפוגע באותם המקומיים יותר מהכל, בדרום תל אביב כמו בשאר ה"דרום תל אביב" של העולם המערבי, הוא פירוק מדיניות הרווחה, ההזנחה הממשלתית ושאר פגעי הניאו ליברליזם. טאוב נותן מס שפתיים לפתרון הסוציאליסטי לבעיות האלה, אבל רוב הזמן נדמה שזה מעניין אותו הרבה פחות מלהצביע על תרבותם הירודה לכאורה של הזרים וצביעותו של השמאל שמבקש שלא לגרשם.
    דוגמה נוספת היא ביקורתו של טאוב על פוליטיקת הזהויות; הוא מזהה נכונה את הריקנות שמציע השמאל המערבי כשהוא שם בראש מעיניו את הסמלים השטחיים של פוליטיקת הזהויות בעוד שהמדיניות הכלכלית-חברתית שהוא מציע היא כזו שפוגעת בעיקר במוחלשים. אבל במקום להציע פוליטיקה סוציאליסטית, הוא מתמקד בביקורת כלפי המיעוטים עצמם, ושוב מאמץ את הנראטיב הימני שמכחיש את האפליה ארוכת השנים נגד שחורים באמריקה או ערבים בישראל, או נשים, או להטבים.
    טאוב פעם אחר פעם מזהה נכונה את צביעותו של השמאל הליברלי במגוון תחומים, ואז במקום לאמץ את התשובה הסוציאליסטית לאותן שאלות, הוא מאמץ לחלוטין את הנראטיב הימני שמאשים את המיעוטים והשמאל בכל תחלואי החברה ומקדם אג'נדה שהיא בסופו של יום הכל חוץ מסוציאליסטית. ישנה מסורת ארוכה של ימין פופוליסטי שמקדם את המדיניות הקפיטליסטית ביותר תוך כדי אימוץ רטוריקה אנטי קפיטליסטית. טראמפ ובאנון לא המציאו שום דבר
    וכמובן ששמאל לאומי אמיתי ובטוח בעצמו הוא התשובה.

    • אני חושב שבגדול אתה מסמן בעיה נכונה אצל טאוב – זה שהוא לא מציב אלטרנטיבה ברורה לביקורת שהוא מעביר על ה"שמאל" הליברלי.
      אני לא בטוח שמההיעדר הזה הייתי משליל שהוא "מאמץ את עמדות הימין". הוא מבקר גם את הימין שלא מסתתר תחת הכינוי "שמאל ליברלי" (ומשקיע בזה פחות מאמץ, כי הביקורת הזו ברורה).
      במובן מסויים יש בזה היגיון – יותר קל לדעתי לשכנע אנשים לעבור מהימין בדמותו כ"שמאל ליברלי" אל השמאל מאשר לשכנע אנשים לעבור מהימין הלא מסווה אל השמאל.
      בנוסף, אני חושב שיש לכם מחלוקת בנוגע להשפעת ההגירה על השכבות החלשות – טאוב טוען שהיא אכן פוגעת בהן, ואני חושב שבהיעדר מדיניות רווחה זה אכן המצב והתשובה "תדאגו שתהיה מדינת רווחה כדי לא לסבול" היא לא לגמרי מספקת בעיני מי שנפגע כאן ועכשיו.

  3. זה קצת מורכב מדי עבורי. אם אוכל להתיחס רק לבעיית המהגרים וההתפתחות של סין היא שלילת לארה"ב. בהרבה מדינות מתקדמות בעולם, כולל ארה"ב המהגרים מבצעים עבודות צווארון כחול ומטה שהמקומיים והדור השני פלוס למהגרים לא היו מבצעים גם לו היו מובטלים. ההעברה של העבודות האלו לסין היא לא בדיוק המימון של מאות מליוני סינים, אם מישהו היה מבצע אותה בארה"ב אלו היו מקסיקנים מהגרים שגם היו עולים למשלם המיסים האמריקאי בעלות שרותים נלווים. אפשר יהיה להחזיר את העבודות האלו לארה"ב רק אם הטכנולוגיה תושיב רובוטים או אם יאפשרו הגירה מעולם שלישי.

    נראה שהמאבק הפוליטי בארה"ב הוא בין קיצוניים משני הצדדים. ההשפעה של סאנדרס על המפלגה חזקה, יתכן מאחר והוא לא מזוהה עם האליט של הבנקים ויתכן אפילו שהוא יציג את עצמו למועומדות פעם נוספת בגיל 79. אם הדמוקרטים יתפסו את השילטון בבחירות הבאות, הם לא יציגו את עצמם כמפלגת האליטות אלא יותר כפי שסאנדרס מבקש והוא כבר בעל נטיות מרקסיסטיות.

    • אני חושב שאתה טועה – אם לא היו מהגרים, בוודאי שהמקומיים היו עושים את העבודות האלה. יכול להיות שהיו צריכים לשנות את תנאי העבודה שלהם: בישראל למשל, כשרצו שיהודים יעבדו בחקלאות, זה דרש לייצר עבורם את האופק להפוך לחקלאים עצמאיים/קואופרטיביים, אבל כשעשו את זה זה עבד לא רע. עוד אפשרות של שינוי תנאי העבודה למשל זה מיכון, שהופך את העבודות לפחות קשות ולפעמים ליותר מעניינות (וגם מקטין את מספר העובדים בעבודות החקלאות הישירות ומגדיל את מספר העובדים בתעשיה שבונה את המכונות האלה).
      לגבי סנדרס, אני בספק אם בגילו הוא יציג את המועמדות שוב, אבל בהיעדר דמות בולטת חלופית, יכול להיות שזה כן יקרה. ואני כמובן לא נבהל מנטיות מרקסיסטיות (כלומר, של ממשיכי מרקס). ממרקסיסיטים (כלומר, ממשיכיהם של מי שטוענים שהם ממשיכי מרקס) לעיתים קרובות כן, אבל צריך לבדוק איפה סנדרס עומד ביחס לזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s