אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. בשתי הרשומות הראשונות (1, 2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים כפי שבאופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. בשתי הרשומות הקודמות (3, 4) עסקתי בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. ראינו שהעמדה היתה התנגדות עקרונית להוצאת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל, הגם שמקרים בודדים בכל זאת קרו. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, נעסוק בסוגיה הזו מזווית מעניינת – התגובה של שגרירות ישראל בארה"ב לבקשות שהתקבלו מיהודים-אמריקאים לסיוע באימוץ ילדים מישראל – ונסכם את העיסוק בנושא.
יש מקום לציין שמלבד כמה שמועות שנבדקו ונמצאו כלא מבוססות, הטענה לגבי אימוץ בחו"ל נשענת בעיקר על ההיעדר של "חטופים" שאומצו בארץ ומשמשת כהסבר מדוע לא נמצאו חטופים כאלה.
הרשומה שלנו מתבססת על התיק הזה בארכיון המדינה. הוא הופקד על ידי משרד החוץ/סמנכ"ל אגף צפון אמריקה/צפון אמריקה 1 – מה שמעיד על הקושי הצפוי למי שינסה להסתיר בארכיון את התיעוד לקיומה של פרשה נרחבת: לא מספיק לעבור על התיקים של משרד הסעד ומשרד הבריאות ובתי המשפט וכולי. תמיד יכול להיות עוד איזה גוף מעורב שבתיקים שלו יופיע מידע רלוונטי.
בכל מקרה, ברשומה הקודמת ראינו את הסיכום של דרורה נחמני רוט, לפיו מכתבים מהשנים 1954-1961 מעידים שמשרד הסעד התנגד למסירת ילדים לאימוץ בחו"ל, ונטען בפניה שמדיניות זו היתה עקבית לאורך השנים. בתיק שבו אנו עוסקים נמצאים מכתבים מוקדמים יותר, משנת 1952 – דבר המחזק את הטענה.
המכתב המוקדם בתיק הוא מתחילת שנת 1952:
הוא מסביר שאם הכוונה בבקשה לסיוע באימוץ ילד היא להביא אותו לארה"ב, הרי שבתי המשפט בישראל באופן רגיל מסרבים לתת צו אימוץ שכתוצאה ממנו הילד יועבר אל מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט.
באוקטובר 1952, בתגובה לבקשה של משפחה יהודית לאימוץ ילדה מישראל, שהועברה לשגרירות באמצעות חבר הקונגרס אלווין פ. וייכל מאוהיו, ביקשה השגרירות הנחיה כיצד להגיב לבקשה, וקיבלה ממשרד החוץ את התשובה הבאה:
במקרה הזה, הנימוק לסירוב הוא המספר המצומצם של המועמדים לאימוץ, והתור הארוך של משפחות ישראליות המבקשות לאמץ. ואכן, חבר הקונגרס קיבל את תשובת הסירוב המנומסת הבאה:
חבר הקונגרס העלה בשם המבקש את השאלה האם הנסיבות ישתנו במקרה שבו המבקש הוא קרוב משפחה של הילדה, ומשרד החוץ הנחה את השגרירות להשיב שהדבר תלוי בנסיבות, אך בכל מקרה מבקש האימוץ יידרש להתייצב בפני בית המשפט בישראל:
בתשובה לבקשת זוג יהודי חשוך ילדים למידע בנוגע לאפשרות האימוץ מישראל מכיוון שבמדינת ניו-יורק הורים יהודים יכולים לאמץ ילד יהודי בלבד, והביקוש גדול בהרבה מההיצע, הוסיף המזכיר השני של השגרירות גם את הנימוק העקרוני הציוני:
לממשלת ישראל אין עניין שילדים שנולדו בארץ או עלו אליה יעזבו את הארץ.
במקרה מסקרן אחר, קיבלה השגרירות העתק ממכתב שנשלח לנשיא ארה"ב אייזנהאואר. במכתב מבקש הכותב את עזרת הנשיא עבור זוג חברים. אותו זוג ראה במהלך ביקור בישראל בשנת 1951 ילד (בגיל בית ספר) בבית יתומים בישראל, ובשנת 1952 הם הצליחו להביא אותו לארה"ב, בויזת תייר. בשנת 1953 הם אימצו אותו באופן רשמי בבית משפט בארה"ב – אלא שויזת התייר שלו לא הוארכה מכיוון שלפי חוק שנחקק בשנת 1952 (ככל הנראה זה) נמנע מאזרחים אמריקאים להביא לארה"ב ילד ולאמץ אותו שם (הסעיף בחוק דורש, בין היתר, שעל מנת לקבל אזרחות ילד מאומץ כזה יכנס לארה"ב באופן חוקי לשהות קבועה – permanent).
לגבי המקרה הזה חסרים לנו פרטים על ההליך שבאמצעותו הוצא הילד מבית היתומים ונשלח לארה"ב, אלא שעולה ממנו שהחל מאמצע שנת 1952 החוק בארה"ב לא אפשר בפועל אימוץ של ילדים שהובאו מחו"ל באופן לא חוקי ומוסדר – מה שמקשה מאוד על התזה של הברחת ילדים מישראל לאימוץ בארה"ב, אלא אם היא כוללת גם זיוף מסמכים עבורם. יש מקום להזכיר שמקרים לא חוקיים של העברת ילדים לאימוץ בארה"ב באותן השנים נחשפו ונחקרו, אבל מעולם לא נחשף מקרה כזה של הברחת ילדים מישראל.
ב-3.2.1955 פנה מזכיר השגרירות אל משרד החוץ, בעקבות שתי בקשות לאימוץ ילדים מישראל שהתקבלו ממשפחות יהודיות חשוכות ילדים. למרות שהיה מודע להתנגדות העקרונית להוצאת ילדים מהארץ, הוא ביקש הנחיות מפורטות יותר. תשובה מקיפה לבקשה זו נשלחה על ידי היועץ המשפטי של משרד החוץ:
מסמך זה הוא חשוב במיוחד משתי סיבות:
א. הוא מדגיש שלמרות היעדר איסור חוקי מפורש – בתי המשפט בישראל לא יתנו צו לאימוץ בחו"ל, על בסיס ההתנגדות העקרונית הציונית [ההדגשה, כאן ובמקומות אחרים, שלי]:
עלינו להדגיש לידיעתכם ולא לשם מסירה למבקשים, כי אין חוק במדינת ישראל הקובע כי אין להוציא ילדים מהמדינה לשם אימוץ, אך נדמה לנו כי בתי המשפט הישראליים יתקשו לתת צו אימוץ לטובת אזרח זר תושב חוץ היות ובכל ילד יהודי יש לראות את האזרח העתיד בארץ, ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא על ילד הנמצא כבר בארץ והעומד לגדול ולהתחנך בארץ. מדינת ישראל עושה מאמצים גדולים ביותר לקיבוץ גלויות ולפיכך אין לחשוב כי בתי המשפט הישראליים עלולים לתמוך בהוצאת ילדים מן הארץ, חוץ מאשר במקרים מיוחדים כגון אימוץ ילד על ידי בן משפחתו המתגורר בחו"ל.
ב. הוא מצטט הנחיה של משרד הסעד מה-27.6.1952 (בנוסח זהה כמעט להנחיה של משרד החוץ מ-9.10.1952 שהוצגה למעלה) לפיה:
שאלת אימוץ ילדים מישראל על ידי תושבים בחו"ל נידונה בכל היקפה בועדה לאימוץ קטנים הקיימת ליד משרד הסעד. נתקבלה הדעה שאין להוציא ילדים מהארץ בה בשעה שמשפחות רבות נמצאות כאן ומחכות במשך שנים לאמץ להם ילד.
כלומר – יש לנו עוד עדות לכך שמשרד הסעד ומשרד החוץ התנגדו באופן רשמי כבר בשלב מוקדם מאוד למסירת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל, הן בגלל השיקול הפרקטי (תור ארוך של מבקשים לאימוץ בישראל) והן בגלל השיקול העקרוני הציוני – התנגדות להוצאת ילדים מהארץ. היועץ המשפטי המליץ לא להזכיר בפני המבקשים מחו"ל את הנימוק הציוני (להערכתי כדי לחמוק מכעס על הנימוק הזה, במצב שבו אין איסור רשמי בחוק), ואכן פניות בשנים הבאות נענו בשלילה בנימוקים הפרקטיים של מחסור בילדים מועמדים לאימוץ לעומת מספר ההורים המבקשים לאמץ בישראל, ובהתנגדות בתי המשפט למתן צו אימוץ שמוציא את הילד המאומץ מתחום שיפוטם.
במקרה מעניין נוסף מקיץ 1955, מדובר בפניה מכמירת לב של זוג יהודי , שבמשך חמש שנים ניסה לאמץ באופן חוקי ילד מחו"ל אך סורב מכיוון שהילדים שנשלחו ממדינות שונות (בעיקר באירופה) לארה"ב למטרות אימוץ היו לא-יהודים, ולכן לא התאפשר להורים יהודים לאמץ אותם. הכותבת מתלוננת שלאחר מלה"ע 2 חיילים יהודים-אמריקאים רבים ביקשו לאמץ ילדים יהודים יתומים באירופה וסורבו, וכעת יש יתומים יהודים רק בארצות המוסלמיות, בצפון אפריקה ובישראל, ולכן היא מבקשת מממשלת ישראל להיות קשובה למצוקה של יהודי ארה"ב המבקשים לאמץ ילדים.
נקודה מסקרנת נוספת היא שבפסקת הסיום היא מעידה שלא נותרה להם ברירה אלא לפנות לאימוץ לא חוקי, וכך תינוק לא יהודי יזכה להורים, בעוד שבמקום אחר בעולם תינוק יהודי אומלל יאלץ להשאר במוסד. אם פעלה באותן השנים, כפי שנטען, רשת הברחה שהעבירה אלפי/מאות/עשרות ילדים יהודים שנחטפו מהוריהם לאימוץ בידי משפחות יהודיות בארה"ב – נראה שאותה פונה לא שמעה על קיומה. ברור לה שבפניה לאימוץ לא חוקי יתקבל תינוק לא יהודי…
בכל מקרה, לאחר התנצלות על כך שהפונה לא קיבלה תגובה לפנייתה הראשונה, השיב המזכיר הראשון של השגרירות שלמרות שהחוק בישראל לא אוסר על מסירה לאימוץ בחו"ל, עודף הביקוש על ההיצע של ילדים מיועדים לאימוץ בישראל הופך את העניין ללא מעשי. תשובה זו לא שכנעה את הפונה. היא השיבה שככל הידוע לה יש בישראל כפרי-ילדים רבים, ושהבינה מארגונים ציוניים שישראל מסרבת לאפשר יציאה של ילדים ויתומים ממניעים ציוניים. כנימוק נוסף היא גייסה את האסון הצפוי לכלכלה ולקיום של ישראל במקרה שיתממש החשש לפיו יפרצו מהומות שיגרמו להגירה יהודית גדולה מצפון אפריקה וארצות מוסלמיות אחרות אל ישראל [!]. לסיום, היא הוסיפה שלמדינת ישראל יש חוב מוסרי כלפי יהודי ארה"ב עבור האמריקאים הצעירים שהתגייסו להלחם ולמות למען ישראל.
אלא שגם נימוקים נואשים אלה לא שכנעו את המזכיר הראשון של השגרירות, שהשיב שבכפרי הילדים מתחנכים ילדים בוגרים יחסית, שמספר הילדים בגילאים הצעירים המתאימים לאימוץ קטן, ושבדרך הראויה לממש את הוקרת התודה של מדינת ישראל ליהודי ארצות הברית יש מקום לדון – אבל מחוץ להקשר של סוגיית האימוץ.
פניות לאימוץ ילדים מישראל המשיכו להגיע לשגרירות ישראל בארה"ב גם בשנים הבאות עד לסוף העשור, ונענו שוב ושוב בשלילה בנוסח כמעט קבוע. בשנת 1960 נחקק "חוק אימוץ ילדים", ובו סעיף 25 הקובע:
בית משפט ישראלי מוסמך לענין חוק זה כשהמאמץ הוא תושב ישראל.
מבלי להיות משפטן, אני מבין את משמעות הסעיף כקביעה לפיה לבית הדין בישראל אין כלל סמכות לדון בבקשת אימוץ על ידי מי שאינו תושב ישראל.
סיכום
בסדרת הרשומות הזו ראינו שגם בהיעדר חוק אימוץ – תחום האימוץ בישראל בשנות ה-50 לא היה פרוץ לכל רוח. בתי המשפט פיקחו על האימוצים ועירבו בהם את רשויות הסעד, ככל הידוע לנו כמדיניות גורפת. התופעה של אימוץ ילדים "אסופיים" שזהות הוריהם לא היתה ידועה לא היתה תופעה נרחבת שהצדיקה תשומת לב מיוחדת. מסירת ילדים לאימוץ עבור תשלום כסף להורים או למתווכים התקיימה וטרם נאסרה בחוק, אך גורמי הסעד התנגדו לה. בתי המשפט ורשויות הסעד התנגדו לאישור אימוץ ילדים מישראל בחו"ל, ודחו שוב ושוב בקשות לאימוצים כאלה.
מה המשמעות של התמונה הזו ביחס לטענות שילדי עולים רבים נלקחו ממשפחותיהם עקב רשלנות שהביא לאובדן זהותם או כתוצאה מפעולה בזדון, ונמסרו לאימוץ בארץ או בחו"ל?
בהינתן זה שמהמקורות שלפנינו עולה שמקרים כאלה לא העסיקו את בתי המשפט וגורמי הסעד, והם התנגדו להם בעקרון ובפועל (לגבי אימוץ לחו"ל ככלל), הרי שאפשר להבין שאם מקרים כאלה התרחשו, הם התרחשו ללא ידיעתו של "הממסד" ובניגוד לעמדתו. מכאן שההנחות לפיהן מקרים כאלה התקיימו בהיקף משמעותי מבלי להחשף בזמן אמת או בדיעבד, למרות כל החקירות בפרשת ילדי תימן, או שלגורמים השונים שחקרו את פרשת היעלמות ילדי תימן לאורך השנים יותר היה אינטרס "ממסדי" להסתיר ולחפות לאורך עשרות שנים על מקרים כאלה – הן הנחות שסבירותן נמוכה מאוד.
אפשרות אחרת היא שהכל קונספירציה, וכל המקורות שסקרנו – החל בספרו של חשין וכלה בהצהרות גורמי הסעד ובתכתובות של משרד הסעד ואנשי משרד החוץ בשגרירות בארה"ב – הם עצמם חלק ממהלך מכוון של זיוף מסמכים והטעיה מכוונת שמטרתו לייצר תמונה כוזבת שתחפה על תוכנית ממסדית חשאית לחטיפת ילדים והברחתם לאימוץ.
אלא שטענה כזו היא תיאוריית קונספירציה קלאסית, שאינה ניתנת להוכחה או להפרכה בשום דרך לוגית, ולכן אין טעם לדון בה ברצינות. למעשה, אני סבור שבמצב הידע הנוכחי, זו המציאות לגבי הטענות לחטיפה ממסדית של ילדי תימן, או לחיפוי של הממסד על מקרים של "חטיפה מזדמנת" או פלילית מקומית – כיום לא ניתן לעמוד ברצינות מאחורי הטענות האלה מבלי להחזיק בתיאוריית קונספירציה קלאסית, שאינה משאירה מקום לדיון ראוי לשמו על אמינות הטענה.
עמדת תצפית 