אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. ברשומות הקודמות (1,2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים באופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. ברשומה האחרונה עסקתי בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. ראינו שהעמדה היתה התנגדות עקרונית להוצאת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. בעקבות הפרסום, הפנו את תשומת ליבי למספר מקרים שבהם בכל זאת התאפשרו אימוצים לחו"ל באותן השנים. אציג אותם כאן, ואעמוד על המאפיינים שלהם. תודה לדנה מור ולכותב הבלוג א.א. קונספירציות על ההפניה למקורות.
אימוצי שנות ה-50: אימוצים לחו"ל – השלמה – אימוצים שבכל זאת קרו
3
עמדת תצפית 