על צדק, חלוקה, וצדק חלוקתי

בתקופה האחרונה, בהקשר למריבה על הגישה אל נחל אסי בניר דוד, נתקלתי שוב במושג "צדק חלוקתי". אני עושה כאן נסיון להסביר למה הוא עושה לי "אלרגיה", למרות שהיא לא בהכרח נגרמת מהמשמעות המדוייקת שאליה מתכוונים המשתמשים בו. הקוראים יזכו לכמה מובאות ספרותיות, הגותיות ומוזיקליות במטרה להמחיש את הרעיון שלי.

חלק ראשון  – חלוקה

אתחיל בזה שהמילה "חלוקה" היתה אחד המושגים המאוסים ביותר על החלוצים הציוניים, יוצרי תנועת העבודה. "החלוקה" היתה שיטת המימון של "היישוב הישן", שהתקיים מגיוס תרומות בחו"ל. זה היה מנגנון שהיה ידוע בחוסר הצדק שבו (יהודי כל ארץ תרמו עבור בני ארצם בלבד, בלי קשר למספרם היחסי בארץ), בשחיתות של מנגנוני החלוקה (שהעדיפו את מקורביהם), ואולי הכי חמור בעיני החלוצים – "החלוקה" היתה ביטוי מובהק לחוסר הפרודוקטיביות של אותם יהודים שהשתייכו ליישוב הישן, ולא ניסו לפרנס את עצמם.

בראש שלי, כשמדברים על חלוקה, מניחים שיש מישהו שמחלק את כל הטוב שבעולם לפי ראות עיניו, ועושה את זה באי-צדק, ולכן יש מי שמקבלים יותר, ויש מי שמקבלים פחות. אבל התפישה הזו שוללת את המקבלים כגורמים פעילים ומתייחסת אליהם כאל גורמים פסיביים. לפי ההבנה שלי, אנשים שמדברים על אי-הצדק שבמנגנוני החלוקה מציירים מודל (אם נסתמך על החלוקה לשלושת סוגי הפוליטיקה שהצגתי בעבר) שבו הראוי הוא "פוליטיקה של אידיאולוגיה" – כלומר: הבעיה היא שהמחלקים פועלים באי-צדק, מה שיוצר "אי צדק חלוקתי", אותו הם רואים כנובע מ"שחיתות" או העדפת קרובים שהם מכנים "גזענות", והראוי הוא שהם יפעלו בצדק ויחלקו באופן שיוויוני. לתפישתי, הפוליטיקה מתנהלת הרבה יותר לפי "פוליטיקה של אינטרס", כלומר – חלוקת המשאבים (שהיא הנושא הממשי של הזירה הפוליטית) נעשית לפי שקול הכוחות של הגורמים שהתארגנו פוליטית על מנת לקדם את עצמם ואת האינטרס שלהם.

כלומר, אם נסתכל על הדוגמה של ההתיישבות בארץ ישראל, מי ש"קיבלו יותר", לא קיבלו יותר כי היו להם עיניים יפות או כי הם היו אשכנזים יותר או כי מי שחילק את העוגה אהב אותם יותר. הם השיגו יותר כי הם בחרו להגיע לארץ מוקדם יותר, פעלו בדרך שקידמה אינטרס של ציבור שהיה מעוניין לתמוך בכך (וגם שילמו את המחירים שהיו כרוכים בכך), ואולי הכי חשוב – התארגנו פוליטית בדרך אפקטיבית כדי לקדם את האינטרס שלהם בממסד (וגם על זה שילמו מחירים) ובתקופה מסויימת אף הצליחו להגיע לעמדה דומיננטית ב"ממסד" עצמו. במילים אחרות, הם לא דרשו לקבל את חלקם ההוגן בשם הצדק, אלא התארגנו ויצרו את הכוח שאפשר להם להשיג אותו (ואולי מעבר למה שהוגן).

זו תפישת עולם או עמדה מנטלית מסויימת, שעל המעבר ממנה לעמדה של אידיאולוגיה של קרבנוּת אלון גן כתב ספר מעולה שאתם יכולים לקרוא בחינם ממש כאן.

לסיכום החלק הזה, אני אביא כמה אנקדוטות שאולי יעזרו להמחיש את מה שניסיתי להמשיג:

הראשונה היא סיפור מהמושב שבו גדלתי, שגילה מתישהו בשנות ה-40 שקיבוץ קרוב בעמק בנה לעצמו בריכת שחיה ורצה גם. תקציב לכך לא ממש היה, אבל בריכה הם רצו שתהיה, אז הם קבעו לכל משק מכסת נפח אדמה שהוא צריך לחפור, ובזמנם הפנוי היו מגיעים בני כל משפחה לנקודה שנבחרה כדי לחפור את המכסה שלהם. בסוף נוצר בור גדול, והם יצקו בו קירות בטון, מילאו במים, והיו מרוצים מאוד לגלות שהבריכה שלהם נשארה יציבה גם אחרי שהבריכה של אותו קיבוץ נסדקה ודלפה.

השניה היא קטע קצר ומאוד לא פוליטיקלי קורקט במונחי ימינו, מספרו של אסף ענברי "הביתה", שמציג את הפער שבין מנהל המפעל של קיבוץ אפיקים לבין הפועלים שהועסקו בו. הדגשתי בו את משפט המפתח בעיני:

[…] הפועלים שיגרו אל מיטיה את ראש הוועד שלהם, שאמר לו שאין להם איפה לעשן.

"אתם כבר שש שנים בארץ," ענה לו מיטיה, "ולא מפסיקים לקטר."

"כשתפסיקו לדפוק אותנו נפסיק לקטר."

מיטיה שם יד על כתפו של ראש הוועד. "אתם דופקים את עצמכם. תפסיקו לקטר ותפסיקו לעשן."

"ותחזרו למרוקו."

"עוד לא עזבתם את מרוקו."

נפלה שתיקה, וכעבור כמה שניות אמר ראש הוועד: "אז איפה נעשן?"

"תבין, ברדוגו. צריך ישראלים פה. לא רוסים, לא מרוקאים. תהיו ישראלים – אז תרגישו בבית. השארנו ברוסיה הכל. משפחות. עלִינו לבד. בלי כלום. ולא היה פה כלום. לא היה ממי לבקש ולא היה על מי לקטר. לא עשו לנו. עשינו. לא ידענו שום דבר על חקלאות, על בית חרושת, על גינות, על שום דבר. תינוקות וילדים שלנו מתו, ואפילו לא ידענו מאיזה מחלות. ידענו רוסית, זה כל מה שידענו – וזה החלטנו שלא נדבר. יפֶה ברוסיה. תאמין לי שיפה. נהר שם זה נהר. יער זה יער. דיקטים מעץ מקומי, לא מקונגו. קיץ של עשרים מעלות. תענוג. אתם גדלתם עם ארבעים מעלות בקיץ, גדלתם עם ערבים – עלֶינו זה נפל כמו – יש פה חבר שמסתובב עם פלסטר על האף, כי השמש מקלפת לו את הפרצוף. נו, אז מה? אז לפרק את העסק?"

"אל תשאל אותי. אתה בעל הבית."

"זה ההבדל בינינו לבינכם. אתם רוצים בַּלַבַּיִת."

כמובן שכשמייסדי אפיקים (אז עוד לא קראו להם אפיקים) הגיעו לארץ לא היה פה "כלום", אלא היה פה יישוב ותיק וממסד פוליטי, וגופים מיישבים ציוניים, ועוד כמה דברים שאפשר לקטר עליהם. אבל בתפישה (לפחות של הדמויות שעניינו את ענברי), העיקר לא היה מה הסביבה עושה להם, אלא מה הם עושים בעצמם.

והקטע השלישי לקוח מתוך ראיון [ידיעות אחרונות, 28.8.81] של חבר כנסת "מפא"יניק" (אז כבר מפלגת העבודה), חלוץ אמיתי, ניצול שואה שהתחנך בכפר נוער ואח"כ בחברת נוער בקיבוץ, יליד לוב שעלה לארץ בשנות החמישים (כדי שלא תחשבו שזו פסיכולוגיה של אשכנזים בלבד), רענן נעים:

"אני בארץ הזאת לא קיבלתי, לא עשו לי ולא הביאו לי. אני בארץ הזאת לקחתי ועשיתי, קידמתי ורצתי ולא חיכיתי. לא הייתה לי אף פעם תלות באף אחד. לא חיכיתי שמישהו יעשה בשבילי ולא הייתי תלוי בחסדו של אף אחד. מי שמחכה לחסדי אחרים אוי ואבוי לו. הוא יישאר מסכן".


חלק שני: צדק

בחלק הזה, נדרש להתייחס לשאלה מהו "צדק חלוקתי", או במילים אחרות – מהי חלוקה צודקת. בהקשר הזה, אני מתרשם שהשיח על "צדק חלוקתי" נוטה לתשובה פשטנית, לפיה חלוקה צודקת היא שכולם מקבלים את אותו הדבר, ואם מרחיקים יותר –  שמי שיש לו פחות מקבל יותר. זאת תוך התעלמות מהקשרים של נסיבות, מה שמאפשר את הדמגוגיה המטומטת־עד־כדי־תלישת־שערות של השוואת שטח הקרקע הממוצע הנרחב מאוד לתושב ביישוב כפרי-חקלאי לבין שטח הקרקע הממוצע המצומצם יחסית לתושב בעיירת הפיתוח השכנה כ"הוכחה" לאי-צדק וקיפוח. כמובן שמתעלמים מהעובדה ששטח הקרקע המצומצם יחסית בעיירת הפיתוח הוא מרווח מאוד יחסית לשטח הממוצע לתושב בעיר כמו תל-אביב, אבל כאן הרי ברור שאין "קיפוח" לטובת תושבי עיירת הפיתוח, נכון?

בכל מקרה, הפתרון הפשטני לפי תפישה כזו היא לחלק מחדש באופן שיוויוני, כך שלכל האזרחים יהיה חלק שווה במשאבים הציבוריים (שהרי האזרחים הם הציבור). לפתרון כזה יש לטעמי כמה ליקויים מרכזיים:

הראשון והפחות חשוב הוא שבאופן מוחלט ככל הידוע לי, הפתרון הזה לא הולם את צורת החיים של מציעיו. כלומר – אני הייתי יכול להבין את ההגיון של חלוקה שווה כזו אם מציעיו היו חברי קומונה. אני, למשל, חבר קומונה, כלומר קיבוץ שיתופי שחבריו חולקים זה את זה את רכושם, או לפחות את חלקו. אני יכול להבין למה ההגיון הזה של חלוקת רכוש "שיווינית" הוא רעיון קורץ, עם כי שגוי – כי הוא "מכנסטי", ולא מתחשב בשונות בין הפרטים, המוליכה להגיון של "לכל אחד לפי צרכיו". אבל אני לא מכיר חבר קיבוץ שיתופי/קומונה יציבה שמדבר על "צדק חלוקתי", וכל מי שראיתי שמדבר על צדק חלוקתי חי את חייו האישיים על בסיס צבירת רכושו הפרטי. באופן דומה, גם לא שמעתי מדורשי ה"צדק חלוקתי" התייחסות ממשית לסעיפים המעשיים שאני מציע בחלק המסכם של הרשומה הזו, פרט אולי לחלק מהסעיף השלישי.

השני הוא שהוא מניח שהבעלות על המשאבים הציבוריים היא כמו איזו בעלות על הון של חברת מניות, ובה ברור כביכול שכל מניה היא שווה, ומכיוון שלכל אזרח יש "מניה" במדינת ישראל, מגיע לו לקבל את חלקו היחסי. אלא שלתפישתי המדינה היא לא חברת מניות, ומשאבי הציבור אינם "הון" שכל פרט בציבור זכאי ל"בעלות" שווה עליו כדי שיוכל "לממש" את חלקו בהון.

הגיון מארגן שונה מופיע במעשיה עממית ערבית: אדם אחד עוזב את חלקת שדהו ואת כפרו ומהגר לארץ רחוקה. חולפות השנים ושכנו מעבד את השדה הנטוש. כעבור עשור חוזר האדם עם הרכוש שצבר, ודורש לקבל בחזרה את שדהו. השכן טוען שלאחר שנות העיבוד והטיפוח שהשקיע בחלקה, הוגן שהיא תשאר בידיו שטיפחו אותה ולא תחזור למי שנטש אותה. הולכים השניים לראש הכפר, שמציע לשאול את האדמה עצמה. לאחר שהם מסכימים, ראש הכפר מתכופף אליה ואומר להם, מפי האדמה: "שניכם מטומטמים. אני לא שלך ולא שלך. אתם שניכם שלי".

בתנועת הנוער, למשל, אהבנו מאוד לשיר את השיר של ברכט, בתרגומו של נתן זך, "יהי הכל" (מוזמנים לאתנחתה מוזיקלית):

יהי הכל
שייך לכל שיוכל
להטיב עימו
שיוכל להטיב עימו

הילד לאישה האימהית
למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב
למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים
למען תתן פריה בעיתו

השיר הרדיקלי הזה הוא חלק מהמחזה "מעגל הגיר הקווקזי", שבלב עלילתו מחזה אחר. קבוצת פועלים שמעבדת אדמות קולחוז בברה"מ מעלה אותו בפני קבוצת הפועלים שנאלצה לברוח ממנו בתחילת המלחמה, כאשר הקבוצות נדרשות להחליט לאחר תום המלחמה מי מהן תמשיך לעבד את האדמות. גם הוא מציג הגיון אחר, שאינו הגיון של בעלות. בסופו של דבר נשארת האדמה בידי מי שעיבדו אותה, ולא בידי מי שהיו "בעליה". עניין זה מביא אותי אל הליקוי השלישי בתפישת הצדק של חלוקה "שווה".

השלישי הוא שתפישת הצדק שלי, שנשענת על ההגות של תנועת העבודה, היא אחרת. אם צריך לתמצת אותה, אפשר לנסח אותה כמו שאמר פעם אליהו עמיצור ז"ל, כשהוא היה מזקני מייסדי המושב שבו גדלתי ואני הייתי בקבוצה של ילדי שנת בר-מצווה שנשלחה אליו לשמוע על המושב:

"האדמה לעובדיה".

אם רוצים להרחיב, אפשר להביא את דבריו של א.ד. גורדון [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

זכות אין לו לעובד צורך לבקש, ואין לו צורך בעבודה של חינוך או בהכרה יתירה בשביל להכירה. זכותו היא בעצם עבודתו. אלא למי הזכות על החיים ועל פרי עבודת החיים, אם לא לעובד, העושה את כל עבודות החיים והיוצר את כל החיים? זכות מבקשים הפרזיטים, אשר המושג "זכות" לובש אצלם צורה של מושג שלילי: הגבלת זכותם האמיתית, הטבעית של אחרים לטובת מי שנחשב לבעל הזכות בסיבת עוורונו של הציבור, למשל, זכויות על רכוש, שבעל הזכות לא יצרו ולא נתן במחירו סכום עבודה כפי שוויו ושעל פי האמת הוא שייך ליוצריו.  וכן זכות הקנין בקרקע בידי מי שאינו עובדו, וכן כל הזכויות של הפרזיטים.

את הרעיון הזה תרגם גורדון, ולא רק הוא, לתפישה מעשית לגבי "צדק חלוקתי" של אדמות בארץ ישראל:

כי בארץ ישראל אסור שאדם יתפרנס מן האדמה אם אין הוא עובד עליה בעצמו יחד עם בני משפחתו (ולו אף מטעם זה, שאין לעם העברי בארץ-ישראל די אדמה – כי ירשה לעצמו רחבות מיותרת זו לגדל בעלי אחוזות מפונקים). אם יש אדמה ברשות מי שהוא הרי הוא ובני משפחתו מחוייבים לעבוד אותה ורק במקרים ידועים כשהידיים העצמיות אינן מספיקות רשאי הוא לקחת לו עוזרים ומובן מאליו שאלה צריכים להיות יהודים. אם לאמת, צריכה האדמה בארץ-ישראל להיות קניין-הלאום. זהו עיקר הרעיון של הקרן-הקיימת, ואולם לא פחות מזה חשוב הוא עיקר-העבודה. קרקע לאומי ועבודה לאומית – אלה הם שני פנים של עניין אחד.

ההגיון של גורדון אומר שהאדמה היא "קניין הלאום" (כלומר, משאב ציבורי), ומכיוון שכך, היא צריכה להתחלק בחלוקה צודקת. אבל מהי החלוקה הצודקת? "האדמה לעובדיה", כלומר, עקרון העבודה העצמית. אם אדם מחזיק יותר אדמה מכפי שהוא יכול לעבד בעצמו, והוא מעבד אותה בעבודת אחרים (כלומר, שולל מהם את זכותם לאדמה כמעבדיה) הרי שהחלוקה היא לא חלוקה צודקת.

ולכן, אם יש בעיה של "צדק חלוקתי" בתחום משאבי הקרקע בישראל, ואם הקיבוצים – או המושבים, אבל אף פעם לא מזכירים את המושבים בדיונים האלה, כי הם פחות מסוכנים פוליטית וכנראה בעיקר בגלל שכחצי מהם הם יוצאי "הס־פן־תעיר" – חטאו בחלוקה לא הוגנת, הרי היא לא בכך שהם "קיבלו" ומחזיקים יותר אדמה מאחרים, אלא בכך שהם מחזיקים יותר אדמות מכפי שהם מסוגלים, או רוצים, לעבד בכוחות עצמם.

"ההתיישבות העובדת" בישראל, כלומר הקיבוצים והמושבים, נבנתה לפי עקרון הצדק החלוקתי הטמון ביסוד שמה – התיישבות של העובדים, ולא של "מתיישבים" המעסיקים עובדים אחרים. אם היה בכך אי-צדק חלוקתי, דרך אגב, הוא היה בעיקר במפתח חישוב חלוקת הקרקע (והמים) המקפח לטובת הקיבוצים על פני המושבים, שמקורו בעיקר בהתארגנות הפוליטית המוקדמת והיעילה יותר של הקיבוצים ובהעדפתם את האינטרס התנועתי שלהם על פני הצדק והשיוויון.

אבל החטא האמיתי מייצג חריגה מעקרון הצדק החלוקתי הוא באי-העמידה בעקרון העבודה העצמית, ובמציאות שבה קבוצות של אנשים, בקיבוצים ובמושבים, שקיבלו את הקרקע כמשאב ציבורי בחכירה לדורות "לעובדה ולשומרה", מעסיקים עליה אנשים אחרים או מחכירים אותה לעיבוד אחרים ולשימושים אחרים, בעוד שרוב תושביהם גרים בהם "בזכות אבות" שקיבלו בירושה (או על מגרש שרכשו) תוך שהם מתפרנסים מעבודת חוץ והופכים את הכפר העברי לפרבר בורגני-כפרי. מעטים וטובים בתנועת המושבים ובתנועות הקיבוציות ניסו להלחם במגמה הזו, כולל באמצעות דרישה, לפחות בתנועת המושבים, להוציא מהמושבים מתיישבים שאינם עוסקים בחקלאות ולהחליף אותם במי שרוצים לעסוק בחקלאות, ולא לאפשר מגורים במושב למי שאינם עובדים בו (כחקלאים או כעובדי ציבור). לצערי, זה היה מאבק שכשל, בגלל שהתנועות חששו להתעמת עם החברים, בגלל שהגופים המיישבים לא היו נחושים לאכוף אותו גם כשהחוק נתן להם את הכלים לכך, בגלל שממשלות ישראל בעשורים האחרונים הפכו את החקלאות לענף שקשה מאוד להתפרנס ממנו בעבודה עצמית, ובגלל שרבים מהמתיישבים עצמם לא עמדו בפיתוי. כפי שאמר המשורר:

בתור בן אדם
אני יכול לחשוב אבסטרקט
ולבור לי אקט עם טקט
שיקשט לי את המצפון
עת אני בקקט
אבל בתור בן תמותה
בתור בן תמותה אני עלול להיות
קצת לא בן אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות.

ומכיוון שבסוף כמעט כמעט כולנו בני תמותה, בשביל לשמור על עקרונות של צדק לא מספיק להחזיק בהם כאידיאולוגיה, אלא צריכים לבנות את המבנה הכלכלי-חברתי-תרבותי-פוליטי שיתמוך את הצדק בתנאים שמאפשרים את קיומו ומקשים על שבירתו.


חלק שלישי – אז מה בכל זאת "צדק חלוקתי"

מה עושים אם רוצים בכל זאת לפעול למען צדק חלוקתי ראוי לשמו?

לדעתי כדאי להתחיל מכמה צעדים מעשיים:

א. ביטול או צמצום ניכר של "זכות ההורשה", שהיא אחד הגורמים העיקריים, אם לא הראשון, להצטברות של פערים שנובעים באופן מובנה מתנאי פתיחה לא שיוויוניים ולא מהבדלים בכישורים או במאמץ.

ב. האדמה לעובדיה, ובהרחבה – ההון לעובדים המפעילים אותו. הבעלות הפרטית על ההון היא הזכות לקחת חלק מהתוצר שיצרו העובדים בעבודתם. מכיוון שהחברה המודרנית בנויה על תיעוש וחלק ניכר מהשפע שהיא מייצרת נשען על היעילות של ייצור בקנה מידה גדול, הכוונה היא לא לחזרה לשיטות ייצור (בתעשיה ובחקלאות) בקנה מידה אישי/משפחתי אלא בקואופרציה, שקולטת חברים בהתאם לכושר הייצור שלה ולא מעסיקה שכירים. את הצורך בעובדים זמניים אפשר לפתור באמצעות ארגונים חברתיים (תנועות נוער, מתנדבים, משתתפי סמינרים חינוכיים וכדומה), קואופרטיבים של עובדים זמניים, ובעיקר באמצעות בניה של יחידות כלכליות שנשענות על כוח עבודה בהיקף יציב (זה מה שניסו לעשות במקור במושבים ובקיבוצים).

ג. הזכות לעבודה ולרווחה – מדיניות של תעסוקה מלאה והכשרה מקצועית עבור בעלי כושר עבודה (במקום הסתפקות באבטלה "נמוכה" ובביטוח אבטלה, ובודאי במקום הסתפקות בביטוח אבטלה "קמצני" כפי שנהוג בישראל), לצד מדיניות רווחה (דיור ציבורי, מערכת בריאות ציבורית, מערכת חינוך ציבורית, פנסיה וכדומה) ורשתות ביטחון "נדיבות"  עבור מי שאינם יכולים לעבוד ובני משפחתם התלויים בהם, על מנת לאפשר לכל דור הזדמנות שווה.

ד. ניהול ההון הפיננסי ושוק האשראי כשירות ציבורי, הפועל למען המטרות שהוזכרו בסעיפים הקודמים, ולא כעמדת שליטה של ההון הפרטי בכלכלה – ומכאן שגם בחברה, בפוליטיקה ובתרבות.

2 מחשבות על “על צדק, חלוקה, וצדק חלוקתי

  1. תודה על הרשומה אבשלום,
    מה דעתך על סוגיית האסי וניר דויד?
    להבנתי המאבק העיקרי שם הוא על נגישות למשאב טבע שאינו אדמה לעיבוד, אלא על נגישות לנחל להנאה

    אהבתי

    • בכוונה בחרתי לא לכתוב על המקרה של האסי בניר דוד, ואני מקווה שהתגובה הזו לא תפתח פה דיון עליו (כלומר, אני עלול להגביל בכלי כבעל הבלוג את האפשרות הזו). אם אתה רוצה את עמדתי בקצרה:
      כל פתרון בעניין צריך לרדת מהססמאות של נגישות למשאב טבע ולקחת בחשבון את הנסיבות הייחודיות של המקרה שביניהן:
      א. אחד היישובים היחידים שנחל איתן ונקי זורם ממש בתוכו (למיטב זכרוני הוא ודפנה הם היחידים), שנבנה בהתאם לחוק ועוד לפני קום המדינה.
      ב. העובדה שהנחל הזה נגיש לציבור (בתשלום) בגן הלאומי הצמוד לקיבוץ, ולצידו עוד מספר רב של מקורות מים באזור ובסביבה המיידית שנגישים לציבור בחינם (למשל נחל קיבוצים).
      ג. הבעיות המוכרות של אתרי נופש לא מבוקרים בישראל והעלויות של בקרה אפקטיבית.
      ד. המספר הרב של המבקרים באתרי הנופש הדומים באזור, והפגיעה המשמעותית הצפויה באיכות חייהם של חברי הקיבוץ אם תתאפשר גישה לא מבוקרת לנחל.
      ה. הייחודי של התכנון הקיבוצי של אי-הפרדה בין אזורים משותפים לדירות הפרטיות, וזאת לצד העובדה שהקיבוץ בחר לעבור תהליכי הפרטה חלקית, ומתכנן ובונה שכונות הרחבה באופי אחר.
      ו. הבחירה של הקיבוץ לאפשר כניסת אנשים וגישה לנחל באופן מבוקר בהתאם להחלטתו (לקוחות ענף התיירות של הקיבוץ).
      ז. הפשרה שהתקבלה בהליך הקודם בנוגע לפיתוח קטע נוסף של הנחל ממזרח ומחוץ לקיבוץ, שנמצאת בתהליכי תכנון (ולהבנתי, לא בקצב איטי באופן חריג).

      בשורה התחתונה, אני חושב שלא נכון לפתוח את שער הקיבוץ לכניסת מבקרים לנחל ללא בקרה, ושאין טעם שבשם העיקרון קטע הנחל שבתוך הקיבוץ יהפוך לגן לאומי בדומה לגן הלאומי הקיים בצמוד. אני חושב שככל שהקיבוץ בוחר ממניע עסקי ללקוחות ענף התיירות שלו גישה לחלק מסויים מהנחל, יש לאפשר לציבור גישה לקטע הנחל הנגיש ללקוחות ענף התיירות (בהתאם לעיקרון שמלון לא יכול לסגור לעצמו חוף פרטי ולמנוע כניסת מבקרים שאינם אורחי המלון), , בהגבלות כמות והתנהגות בפרופורציה להיקף לקוחות ענף התיירות (כלומר, ככל שהקיבוץ יבקש להכניס יותר אנשים כלקוחות, הוא יצטרך לאפשר כניסה של יותר אנשים כמבקרים, ויישמר לו שיקול הדעת לקבל החלטות בהתאם).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s