"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק שני

המשך לרשומת הביקורת הקודמת על הספר "התשה". ברשומה הקודמת הצבעתי על כמה דברים מוזרים לטעמי בנוגע להתייחסות של גלבר לאלון ודיין, אבל אז הדברים התארכו. בינתיים קיבלתי גם המלצה לתוספת כלשהי לרשומה הקודמת, אבל היא תכנס כבר ברשומה שתכתב בעתיד על הספר הבא בטרילוגיה (הזמן הפלסטיני), בהקשר מתאים יותר. אז הפעם על שאלת ההבנה של גלבר, לא בדיוק את אלון, אבל את תפישת הביטחון שלו ושל צה"ל באותן השנים. 

"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק ראשון

רשומת ביקורת בעקבות הקריאה בספר "התשה: המלחמה שנשכחה" של יואב גלבר.

יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין?

בעקבות הרשומה הקודמת על המאבק על קווי הסיום של מלחמת יום הכיפורים, שני מגיבים ביקשו שאסביר מה היה הרציונל של דיין, כי בכל זאת, זה דורש הסבר. הבעיה היא שלהסביר את זה ברצינות ובצורה מבוססת זו עבודה מקיפה למדי, אז אני אשתדל להסביר בקצרה ׁ(יחסית) איך אני מבין את העניין. 

יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה

ברשומה הקודמת על המלחמה עסקנו במחלוקת על היקף גיוס המילואים בבוקר ה-6.10, שנבעה מהמחלוקת בנוגע לדרך התגובה הרצויה של צה"ל להתקפה מצרית-סורית: האם לגייס כוחות בהיקף גדול שאולי ירתיע את סאדאת ברגע האחרון מפתיחה במלחמה, ובכל מקרה יאפשר לנקוט במתקפת-נגד מגיבה, כפי שביקש הרמטכ"ל, או להסתפק בגיוס חלקי להגנה בלבד, גם במחיר של קשיים גדולים יותר ביום המלחמה הראשון, ולגייס את שאר מערך המילואים בהתאם לצורך. בסופו של דבר, שילוב ההתרעה הקצרה מהצפוי והעיכוב שיצר דיין הביאו להתממשות ההעדפה של דיין – בלימה על בסיס הכוח הסדיר וללא מתקפת-נגד מקבילה. התוצאה היתה משבר השעות הראשונות והלילה הראשון של המלחמה, בהם הצליחו המצרים לצלוח את התעלה והסורים לכבוש שטח גדול בדרום רמת הגולן, במחיר אבדות קשות לכוחות הישראליים שניצבו מולם.

כפי שכתב אחיה יצחק במאמרו "שלושה מודלים של התפיסה התיאורטית של הפוליטיקה":

בחברת המונים מודרנית, שיש בה גיוס כללי ותקשורת המונים, לא יקום שום פוליטיקאי נגד מלחמה שכבר החלה. המאבק בין המנהיגים מתנהל על דרך ניהולה של המלחמה: היכן ועל מי להנחית את המהלומה העיקרית, אילו הישגים למנוע מהאויב ואיזה – לא, לאיזו תוצאה לחתור, מה לראות כהישג, מה כנצחון, מה כתבוסה וכו'

אפשר בהחלט לטעון שהדיון על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10 התנהל מבחינת הצמרת הישראלית למעשה כבר לאחר התחלת המלחמה (הגם שהקרבות עצמם טרם פרצו). משבר קרבות הבלימה, לאחר שפרצו הקרבות, היווה את תחילת המאבק בתוך ההנהגה על דרך ניהולה של המלחמה, ובעיקר על המצב והקווים שבהם רצוי לסיים אותה.

המלחמה על קווי הפתיחה של המלחמה והרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר

הדיון על "המחדל" ועל היהירות מונע לעיתים את זיהוי המהלכים המשמעותיים אפילו כאשר הם גלויים לעינינו ונאמרים כמעט במפורש. כדי להבין אותם, צריך לוותר על שיח המחדל והדיון הפסיכולוגי האם האנשים בצמרת המערכת הם טיפשים או יהירים, ולהתחיל לבחון את ההחלטות שלהם בהתאם להקשר הצבאי-פוליטי הקונקרטי שבו הם פעלו, והמושגים הרלוונטים לגביו. ברשומה הזו בסדרה על מלחמת יום הכיפורים, אתמקד במחלוקת על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10. 

הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ

האגדה הידועה גם בשם "הזיכרון הציבורי כפי שעוצב על-ידי פוליטיקאים וכלי תקשורת בעלי עניין" מספרת שבשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים החמיצה ישראל את הסיכוי לשלום בגלל היהירות והשחצנות שהוליד הניצחון ב-1967, ובגלל שדיין חשב ש"עדיף שארם-א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם-א-שייח", ובגלל שגולדה היתה מאוד לא נחמדה, לא רק כלפי מזרחים. האגדה הזו סובלת מבעיה נפוצה של הזיכרון הציבורי – היא לא תואמת את התמונה המצטיירת מתוך המחקר ההיסטורי. אז מה קרה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים? 

האם קרסה הקונספציה? – הויכוח על תפישת הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים

מי אחראי למחדל? ולמה לא היתה התרעה? והימ"חים היו ריקים, ולמה לא גייסו את המילואים בזמן, ואיך היינו כל כך יהירים? הרבה שאלות עולות בדיון הציבורי בנוגע למחדלים ול"מחדלים" של מלחמת יום הכיפורים והתקופה שלפניה. מדברים המון על כישלון הקונספציה שטשטשה את בינתם של אנשי המודיעין. אבל לא מדברים אף פעם על הקונצפציה האמיתית שהיתה ביסוד המצב שלפני המלחמה, ועל המאבק הפנימי לשנות אותה. אז הנה ניסיון להציג אותה.

כמעט כל הדרכת סיור בארץ ישראל יכולה להתחיל מהמשפט "בראשית היה השבר הסורי-אפריקאי". כמעט כל רשומה שעוסקת בהיסטוריה פוליטית-מדינית-צבאית ראוי לה שתפתח במשפט הידוע של קלאוזביץ – "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". בפרספקטיבה הזו, הויכוח שנשכח מתשומת הלב על תפישת הביטחון של צה"ל בגזרת הדרום בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הוא ביטוי לויכוח מדיני בתוך המערכת הפוליטית של ישראל.