הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ

האגדה הידועה גם בשם "הזיכרון הציבורי כפי שעוצב על-ידי פוליטיקאים וכלי תקשורת בעלי עניין" מספרת שבשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים החמיצה ישראל את הסיכוי לשלום בגלל היהירות והשחצנות שהוליד הניצחון ב-1967, ובגלל שדיין חשב ש"עדיף שארם-א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם-א-שייח", ובגלל שגולדה היתה מאוד לא נחמדה, לא רק כלפי מזרחים. האגדה הזו סובלת מבעיה נפוצה של הזיכרון הציבורי – היא לא תואמת את התמונה המצטיירת מתוך המחקר ההיסטורי. אז מה קרה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים? 

על מנת לבסס את הטענה שישראל החמיצה את ההזדמנות לשלום, צריך לבסס קודם כל את הנחת המוצא לטענה כזו – שאפשרות מעשית להגיע להסכם שלום עם מצרים אכן עמדה על הפרק. המשך הרשומה הוא בחינה של ההנחה הזו.

הרקע הכללי

מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה החמישית בין מצרים למדינת ישראל, בתוך מצב מלחמה רשמי רצוף. המלחמה הראשונה הסתיימה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949, שקבעו שקו שביתת הנשק לא יהיה גבול מדיני או טריטוריאלי מחייב לקראת הסכם שלום, וגם שההסכם יהיה צעד לקראת חיסול הסכסוך והשבת השלום. בשנים שלאחר המלחמה מצרים לא היתה מוכנה לנהל מו"מ על הסכם שלום מול ישראל, ואפשרה – ובמידה פחותה יותר יזמה – פעילות טרור של מסתננים מגבול רצועת עזה אל שטחי מדינת ישראל, תוך שהיא מאיימת ב"סיבוב שני" של מלחמה.

המלחמה השניה, שבה השתתפה ישראל (בשושבינותו של האזרח מספר אחת לשעבר עליו השלום) היתה חלק מקנוניה קולוניאליסטית צרפתית-בריטית במטרה להשיב לאירופאים את השליטה בתעלת סואץ ומבחינת ישראל לסכל מבעוד מועד את התעצמות הצבא המצרי בנשק סובייטי. מלחמה זו הסתיימה בנסיגה ישראלית מלאה מחצי האי-סיני ומרצועת עזה, שבעקבותיה מצרים עדיין לא היתה מוכנה לנהל מו"מ על הסכם שלום מול ישראל, אבל הסכימה לנוכחותו של כוח משקיפים של האו"ם בחצי האי סיני. הסדר זה הוכיח את חוסר האפקטיביות שלו ברגע שהועמד למבחן ממשי ראשון, במאי 1967.

המלחמה השלישית, ביוני 1967, הסתיימה בניצחון ישראלי סוחף ובכיבוש שני של חצי האי-סיני. ממשלת ישראל קיבלה החלטה (סודית) ב-19.6.1967, לפיה:

"ישראל מציעה כריתת חוזה שלום איתה על בסיס הגבול הבינלאומי [מימי המנדט הבריטי] וצורכי הביטחון של ישראל."

מצרים, מן הצד השני, היתה שותפה בסוף אוגוסט אותה השנה לועידת חרטום, בה התקבלה החלטה שהתירה גם פעילות באפיק דיפלומטי (כלומר, לא היתה מחוייבת למאבק החמוש כדרך פעולה בלעדית מול ישראל), תוך שהיא שוללת שלום עם ישראל, הכרה בישראל או מו"מ איתה. בעקבות תוצאות ועידה זו, החליטה ממשלת ישראל להמשיך ולקיים את הפסקת האש, תוך המשך האחיזה בשטחים אותם כבשה במלחמה. מצרים, לעומתה, הפרה את הפסקת האש ופתחה במלחמת ההתשה.

הרקע הקרוב: בתקופת כהונת גולדה

מלחמת ההתשה עוררה כמובן אי-שקט בזירה הבינלאומית, ומחלקת המדינה הפעלתנית של ארה"ב ניסתה לקדם הסדר בין הצדדים, שנודע כ"תוכנית רוג'רס" (הראשונה). בלי להכנס לפרטי ההצעה שקיבלה במידה רבה את תביעות הצד המצרי והציעה מעט מאוד לישראל, אפשר להביא כאן שבריר משיחה בין שר החוץ אבן לסיסקו, עוזר מזכיר המדינה:

אבן:

"אין כאן הגדרה של מערכת יחסים של שלום. אין גבולות פתוחים. אין יחסים דיפלומטיים. אין תנועה של אנשים וסחורות."

סיסקו:

"זהו השלום שאפשר להשיג עתה".

בתחילת אוגוסט 1970 קיבלה הממשלה את יוזמת רוג'רס (השניה), והצהירה על נכונותה לנהל מו"מ מול שכניה, אפילו אם יקדמו לו שיחות לא-ישירות. המהלך עלה לה בפירוק ממשלת האחדות והתפטרות שרי גח"ל, מחיר שאני מניח שהיו בממשלה גורמים ששמחו מאוד לשלם. בכל מקרה, ב-7.8.1970 נחתם הסכם הפסקת האש עם המצרים שסיים את מלחמת ההתשה, וכבר בלילה הבא הופר באופן בוטה, כאשר המצרים קידמו אל שפת התעלה את מערך הנ"מ שלהם ויצרו את התנאים שאיפשרו להם להשיג את מה שהשיגו בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. ההפרה הזו לא נאכפה, בין השאר בתרומת גורמים בצד הישראלי, למשל אחד נספח צה"ל בארה"ב (ולימים ראש אמ"ן) אלי זעירא, שפעל בהנחיית "גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון". אפשר לקרוא על זה מעט בתחתית הרשומה הזו.

בכל מקרה, אל פרק הזמן הרלוונטי שבו ניתן היה אולי להחמיץ שלום עם מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים, נכנסה ממשלת ישראל עם סיבות טובת לא להאמין באמינותם של הסכמים מול מצרים.

ה"תיווך" האמריקאי

חשוב לזכור, שכל בחינה של הניסיונות להגיע להסכם בין ישראל למצרים צריכה לקחת בחשבון שלכל אחת מהמדינות היה "פטרון" בזירה הבינלאומית: ארה"ב וברה"מ. כל פטרון כזה פעל בשני נתיבים שאינם תמיד חופפים: הראשון הוא לענות על הרצונות של המדינה הנתמכת, כדי שתמשיך בקשר עם התומכת, והשני, המרכזי, הוא קידום האינטרסים של המדינה התומכת. במקרה המצרי, מצרים היתה מעוניינת בהשבת חצי האי סיני וחידוש התנועה בתעלת סואץ. ברה"מ לא הצליחה להביא לתוצאה הזו בזירה המדינית (בגלל הגיבוי של ארה"ב לישראל), ומצד שני לא היתה מעוניינת בחידוש המלחמה בין מצרים לישראל, מחשש שניצחון ישראלי צפוי יעמיד אותה מול הברירה להתגלות כפטרון לא אפקטיבי, או להיגרר למעורבות ישירה בעימות, מה שעלול להוביל לעימות ישיר מול ארה"ב. בבית הלבן, כלומר אצל הנרי קיסנג'ר, ובניגוד לעמדת מחלקת המדינה, הסתייגו מאוד מלחץ על ישראל להגיע להסכם בתנאים שהציבו המצרים. הסכם כזה יתפש כהישג מדיני של ברה"מ עבור הקליינט שלה, מה גם שחידוש השיט בתעלת סואץ היה מקצר את קווי האספה של ברה"מ אל בעלי בריתה במלחמת וייטנאם, דבר שמערכת הביטחון האמריקאית לא היתה נלהבת לקראתו. המכלול הזה יצר קיפאון, שלא היה רצוי מבחינת נשיא מצרים החדש, אנואר סאדאת.

ביולי 1972 גירש סאדאת את היועצים הסובייטיים ממצרים. שבוע מאוחר יותר פנתה אליו גולדה בנאום בכנסת, וקראה לו לגשת למו"מ ישיר מול ישראל. גירוש היועצים הסובייטים וחיזוק הקשרים של מצרים עם ארה"ב פתח עבור סאדאת שני אפיקי פעולה אפשריים: הראשון היה ניסיון להגיע להסכם מול ישראל בתיווך אמריקאי, והשני היה חידוש הלחימה מול ישראל לאחר שצומצמה יכולת הבלימה של הסובייטים. אם הוחמצה הזדמנות, אני משער שהיא היתה טמונה בבחירה להימנע ממו"מ ישיר (אפילו כשלב שני לאחר מו"מ בתיווך) מול ישראל.

בכל מקרה, בסוף פברואר 1973 הגיע לארה"ב יועצו של סאדאת, חאפז איסמעיל, עם הצעות מצריות חסרות תקדים בנוגע לישראל. הצעות אלו כללו למשל הבעת הבנה לדאגות הביטחוניות של ישראל. איך הגיבה ממשלת ישראל? גולדה הסמיכה את השגריר רבין להודיע היא מוכנה לדון בהצעות, אבל קיסינג'ר לא קידם את המגעים, ואמר לאיסמעיל שדרישות מצרים מוגזמות, ושלא ניתן יהיה להענות להן כל עוד מצרים לא תשנה את המצב הצבאי (דבר שהוא כמובן המליץ לה שלא לעשות…). גולדה עצמה הגיע לוושינגטון ונפגשה עם הנשיא שבוע מאוחר יותר, בתחילת חודש מרץ. למרות שקיסינג'ר אמר שהוא לא רואה בהצעת איסמעיל סימנים לגמישות, גולדה הביעה נכונות לדון בדברים והצהירה על נכונות להסכים לדברים שהתנגדה להם בעבר. כלומר, אל מול מה שנראה כמו התגמשות מצרית, גולדה הפגינה התגמשות ישראלית. על פניו נראה שהיה מקום להמשיך ולקדם את המגעים בנושא, אבל תיווך כזה היה תלוי בממשל האמריקאי, כלומר בקיסינג'ר.

בסוף חודש מרץ נפגש קיסינג'ר עם השגריר הישראלי החדש שמחה דיניץ, והעביר לו בקשה שלא למסור על העמדות החדשות של ממשלת ישראל למחלקת המדינה של ארה"ב, מחשש ששם ישובו ויקדמו יוזמות מדיניות בניגוד למדיניות הבית הלבן. לגבי יוזמת איסמעיל, אמר לו קיסינג'ר שהוא לא מתכוון להפגש עם איסמעיל לפני חודש מאי והוסיף אמר:

אנו ממשיכים לנקוט אסטרטגיה אותה הסברתי לראש ממשלתך. איננו מנסים לקדם דבר. אנו מבזבזים זמן. אנו משתמשים ב[שיחות עם] מצרים על מנת להרוג את השיחות עם הרוסים [על הסכמות לקידום התהליך המדיני].

[…] אמרתי להם שלא אדבר עמם אלא אם כן יש להם משהו חדש ושונה מעמדתם הרשמית. אם הם יציעו לי דבר מה חדש, גם זה לא יוביל לשום מקום.

אם כך, נראה שהאפיק של קידום הסכם בתיווך אמריקאי התברר לסאדאת כמבוי סתום. על מנת לשבור את הקיפאון, הוא נותר עם האפיק השני: חידוש הלחימה.

הערת שוליים: האם ישראל הופתעה?

כדי לענות על השאלה הזו, כדאי להגדיר מהי הפתעה. הצמרת הצבאית והמדינית של ישראל העריכה שתהיה לה התרעה של 48 שעות לפחות לפני פרוץ מלחמה. חלון זמן זה אמור לפי התכנון להספיק לבצע גיוס מילואים מלא, ובדיעבד התברר שלמרות "היוהרה" ו"הימ"חים הריקים", חטיבות מילואים נכנסו לגזרות הלחימה במלחמת יום הכיפורים בתוך 24 שעות ואף פחות מכך.

שערוריות הפעולה של אמ"ן בראשותו של אחד אלי זעירא בימים שלפני המלחמה (אי-הפעלת "האמצעים המיוחדים", דחיית פרסום לקט הידיעות שכלל את "ידיעת יחמור") צמצמה את ההתרעה הצפויה מ-48 שעות עד לכעשר שעות בלבד, לאחר שהעביר ראש המוסד זמיר בבוקר יום הכיפורים את הידיעה מ"המלאך", הסוכן המצרי אשרף מרואן שנהרג בקפיצה/נפילה/הפלה מחלון מלונו בלונדון, זמן קצר לאחר שזהותו נחשפה בידי אחד אלי זעירא. בכל מקרה, אפשר להסכים שלמרות התראות אמינות כדוגמת זו שסיפק חוסיין מלך ירדן כשבועיים לפני המלחמה ופינוי משפחות המומחים הסובייטיים ממצריים ב-4.10 שחיזקו את ההערכות שמלחמה אכן צפויה לפרוץ, מכלול הנסיבות הביא להפתעה טקטית.

השפעתה של הפתעה זו הועצמה באופן ניכר בעקבות לחצו של שר הביטחון דיין בבוקר ה-6.10 לגיוס מילואים חלקי בלבד, והחלטתה [הלא-בלתי-סבירה לטעמי] של גולדה, מחשש למחיר בינלאומי ולאובדן הסיוע מארה"ב, להמנע מאישור התקפה מקדימה שהיתה הופכת את ישראל שוב לצד התוקף.

אבל אם היינו שואלים את זעירא, הרי שהפתעה טקטית היתה הדבר הצפוי, מכיוון שכאשר צה"ל מוצב על תעלת סואץ

אתה עומד שם והמרחק בין מוצב למוצב שלנו מגיע לעשרה קילומטר ו-300 מטר ממך יושבים 100 אלף חיילים עם סירות ומאחוריהם 800 תותחים והם יכולים לעבור מתי שהם רוצים ואיפה שהם רוצים.

האם היתה הפתעה אסטרטגית? כלומר, האם הצמרת הישראלית לא רק לא ידעה מתי בדיוק תפרוץ המלחמה, אלא הופתעה גם מעצם פריצתה?

שהרי כולם יודעים שהיתה "קונספציה", ומי שבקיא יודע ש"הקונספציה" היתה שמצרים לא תצא למלחמה עד שחיל האוויר המצרי יקבל מטוסי תקיפה וטילי קרקע-קרקע שיאפשרו לו לפגוע במטרות בתוך ישראל ולנטרל את העדיפות האווירית של ישראל. אלא שהקונספציה הזו של מצרים השתנתה בסוף אוקטובר 1972 כשסאדאת הודיע לצמרת הצבא שהוא החליט לצאת למלחמה גם בלי מטוסים וטילים כאלה, במחיר צמצום מטרותיה הטריטוריאליות, וסילק את הגנרלים שהתנגדו לרעיון. בזכות "המלאך" מרואן ישראל קראה את פרוטוקול הישיבה הזו שבוע לאחר שהתקיימה.

לאחר שבצמרת הישראלית הובן שקיסינג'ר לא מתכוון לקדם את המגעים מול איסמעיל, התכנסה ב-18.4.1973 ישיבת צמרת בביתה של גולדה, עם התראות מצמרת המודיעין שסאדאת נואש מהאפיק המדיני ומתכנן לצאת למלחמה בעוד כחודש. הרמטכ"ל, ראש המוסד ושר הביטחון העריכו שהסיכויים למלחמה גבוהים. שר הביטחון הסביר את ההגיון המצרי המנוגד ל"קונספציה":

אם זה [יציאה למלחמה] לא ייתן תוצאות צבאיות, זה ייתן שינוי מערך פוליטי. הם בונים על הרוסים וארה"ב והנפט יותר מאשר על הקומנדו שלהם"

לעומתם, ראש אמ"ן זעירא העריך שהסיכויים למלחמה

נמוכים מחמישים אחוז ואפילו 20 אחוז.

לסיכומו של עניין, נראה שהצמרת הישראלית צפתה את המלחמה והבינה את ההגיון שמוליך אל פריצתה. המועד המדוייק לא היה ידוע, אבל הפתעה אסטרטגית לא היתה כאן. לצמרת הישראלית היו סיבות טובות להעריך שגם הפתעה טקטית לא צפויה, ובכל מקרה, צה"ל החזיק בגבולות בני-הגנה, שאפשרו להתמודד עם הפתעה כזו.

ניסיון אחרון

למרות ההערכה שפניה של מצרים למלחמה, ולמרות ה"יהירות" שהניחה (במידה רבה של צדק לטעמי) שצה"ל צפוי לנצח במלחמה שכזו כאשר תפרוץ, הממשלה לא ישבה בחיבוק ידיים, ועשתה עוד ניסיון אחרון לפתוח אפיק למו"מ עם מצרים. בחודש יוני 1973 ביקר בארץ קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט. הוא נפגש עם גולדה שביקשה ממנו להעביר לסאדאת את המסר לפיו

אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני או את מרבית סיני.

ברנדט יכול להבהיר לסאדאת כי אין אנו מבקשים ממנו תחילת מו"מ בפומבי, וכי אנו מוכנים לפתוח במו"מ סודי

בנוסף, היא התריעה בפני ברנדט שמי שיוצר אצל הערבים אשליה שניתן לכפות הסדר על ידי גורמים חיצוניים לצדדים בסכסוך מרחיק את האפשרות לשלום.

בסוף אותו החודש העביר שגריר גרמניה המערבית למצרים את המסר בפגישה עם חאפז איסמעיל. לפי דיווח על הפגישה שהעביר דיפלומט גרמני והגיע לישראל, תגובת איסמעיל היתה:

היה חשוב לו להדגיש, שבשיחה זו לא יתחיל דו שיח כלשהו עם הצד השני. הוא גם ביטל בזלזול את הצעת ישראל וטען שקהיר רק תידרש כאן לשיחות בעלמא (שיחות על שיחות)

[…] הוא הטיח במערב את האשמה בדבר הובלה למצב הקריטי שממנו אין מוצא, מכיוון שאִפשר את הקמתה של מדינת ישראל.

[…] ניהול שיחות באשר הן עם ישראל הגיוני רק במידה וזו תשחרר את השטחים הכבושים או אם בד בבד יחודשו הקרבות לאורך תעלת סואץ.

בתגובה למחאה שהשמיע הדיפלומט הגרמני בנוגע לרעיון של חידוש המלחמה, אמר איסמעיל ש

המערב מעוניין פחות במציאת פתרון צודק לסכסוך באזור הים התיכון ויותר בהשגת יתרונותיו שלו, אף במחיר של המשך כפיית הסטאטוס קוו על הערבים. המערב מעוניין בראש ובראשונה בהשגת מטרותיו הכלכליות (נפט) ולא בגורל העם הפלסטיני והערבי.

לסיכום

הטענה שישראל החמיצה הזדמנות לשלום עם מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים מניחה שאפשרות לשלום כזה עמדה על הפרק. להבנתי מה שמצרים היתה מוכנה להציע לפני המלחמה לא היה שלום אלא ויתורים ישראלים ללא תמורה ממשית. בכל מקרה, האופציה להגיע להסכמה נחסמה בגלל אי-הנכונות של מצרים לקיים מו"מ ישיר (אפילו חשאי) עם ישראל, בסיטואציה שבה המתווכים האפשריים לא היו מעוניינים בהגעה להסכם.

בועז וונטיק וזכי שלום, שעל ספרם "מלחמת הכיפורים: המלחמה שניתן היה למנוע" הסתמכתי רבות בהכנת הרשומה הזו, סיכמו את הדברים כך [ההדגשות שלי]:

המחקר שלנו מצביע על כך שבשנים 1973-1969 לא הייתה מצרים מוכנה לכונן הסדר שלום מלא עם ישראל בתמורה לנסיגה מוחלטת משטחי סיני ורצועת עזה. נכון שהצעת סאדאת מפברואר 1973 היתה מהפכנית מכיוון שהביעה בראשונה מוכנות לחתימת הסדר שלום מלא עם ישראל, אבל בכפוף לנסיגה מוחלטת של ישראל לקווי 4 ביוני 1967 – בכל הגזרות, ולא רק בגזרה המצרית, ועם פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים – נושאים שהיו בתקופה זו טאבו מבחינת ישראל.

***

דברים נוספים שכתבתי בעבר על מלחמת יום הכיפורים:

על המאבק הכמעט מדיני שניהל מפקד חיל האוויר בני פלד ביום השני למלחמה

 על הויכוח בנוגע לתפישת הביטחון של ישראל לפני המלחמה, ועל ניצחון הקונספציה

על ניהול המדיניות של ארה"ב במהלך המלחמה, והניסיון לתזמן את סיומה

ולמיטיבי קריאה יותר:

מאמר של אדם רז על אי הפעלת האמצעים המיוחדים ומלחמת יום כיפור

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ

  1. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ח | עמדת תצפית

  2. פינגבק: יום הכיפורים – הרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר | עמדת תצפית

  3. פינגבק: יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s