"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק שני

המשך לרשומת הביקורת הקודמת על הספר "התשה". ברשומה הקודמת הצבעתי על כמה דברים מוזרים לטעמי בנוגע להתייחסות של גלבר לאלון ודיין, אבל אז הדברים התארכו. בינתיים קיבלתי גם המלצה לתוספת כלשהי לרשומה הקודמת, אבל היא תכנס כבר ברשומה שתכתב בעתיד על הספר הבא בטרילוגיה (הזמן הפלסטיני), בהקשר מתאים יותר. אז הפעם על שאלת ההבנה של גלבר, לא בדיוק את אלון, אבל את תפישת הביטחון שלו ושל צה"ל באותן השנים. 

מגננה, הבקעה, או איגוף

בעמ' 262 מתחיל תת-פרק שנקרא "קרב ההבקעה", ונפתח בדברים האלה [ההדגשה, כאן ובהמשך, היא שלי]:

"מקום מרכזי בפיתוח תורת הלחימה של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים תפס העיסוק בקרב ההבקעה לצורותיו השונות. הבקעה – או התקפה חזיתית על־מנת ליצור פרצה במערך האויב – היא צורת הקרב היקרה ביותר, בחיי אדם ובחומר, והסיבה העיקרית שבגללה צבאות מבצעים אותה היא שגם פירותיה, אם הצליחה, הם הגדולים ביותר  כאשר טורי השריון חודרים דרך הפרצה אל מרחבי התמרון שבעורף מערכי האויב ומנהלים שם קרבות ניידים נגד שריונו ופוגעים במרחב הלוגיסטי שלו.

העיסוק הרב בהבקעה נראה מוזר אם מביאים בחשבון שבכל הדיונים והערכות המצב, מוסכם היה על צמרת הצבא שהקווים הנוכחיים הם הטובים ביותר לישראל ואין לה מה לחפש מעבר להם למעט, אולי, תיקונים קלים בגבול ברמת הגולן ויישור הקו עד לליטני בלבנון. אם הקווים הנוכחיים אכן נתפסו כך בכנות (והעיסוק המרובה בערי הבירה הערביות יכול לגרום לפקפוק בכך), ההתמקדות בהבקעה העידה שוב על התכוננות למלחמה שהיתה, שבה נערכו כמה קרבות הבקעה גדולים (ברפיח, באבו-עגילה וברמת הגולן), על חשבון ההיערכות למלחמה שתהיה, שאם מקבלים את הנחת היסוד לגבי הקווים, היתה צריכה להיות מערכת מגננה. במלחמת יום הכיפורים לא נערך ולו קרב הבקעה אחד למעט מערכת הצליחה של התעלה (ברמת הגולן לא נעשתה הפריצה אל הגולן הסורי מול מערך הגנה סדור), ולעומת זאת נתגלו חולשות רבות בתפיסת המגננה ובהתכוננות אליה.

גלבר מציין את העיסוק הרב בצה"ל שלאחר מלחמת ששת הימים בקרב ההבקעה, בעוד שלכאורה אפשר היה לצפות ממנו להתמקד בהערכות לקרב מגננה, שהרי היה מוסכם שצה"ל ניצב בקווים הטובים ביותר לישראל. אלא שלטעמי התפישה הזו מצביעה על אי הבנה של תפישת הביטחון של אלון (שהשפיעה מאוד על תפישת הביטחון בצה"ל, גם בגלל העובדה שרוב הפיקוד הבכיר הורכב מפקודיו בפלמ"ח, וגם בגלל שכלל הידוע לי, ספרו "מסך של חול" שבו הוא ניסח את התפישה היה חלק מתוכנית הלימודים בהכשרה של הפיקוד הבכיר), וגם על התעלמות מהתפקיד שתופשת מלחמה בזירה המדינית.

לגבי תפישת הביטחון, גלבר יוצר הנגדה בין קרב הבקעה לבין קרב מגננה. אלא שאלון ניסח את האפשרויות במושגים אחרים: לפי אלון, אם נתמצת, התגובה להתקפת אויב יכולה לבוא בדמות אחת משלוש אפשרויות:

א. מתקפת נגד מקדימה – יציאה להתקפה זמן קצר לפני שהאויב יצא להתקפה שלו (אבל בסיטואציה שבה יש איום קונקרטי וקרוב בהתקפה שכזו, אחרת מדובר במלחמת מנע ולא במתקפת נגד). זוהי האפשרות הטובה ביותר מבחינה צבאית, אבל בעייתי מבחינה מדינית, מכיוון שהיא מציירת את הבוחר בה כתוקפן. הדוגמא הקלאסית להתקפת נגד שכזו היא מה שעשתה ישראל בחזית המצרית במלחמת ששת הימים.

ב. מתקפת נגד מקבילה – זו אופציית ביניים: יציאה להתקפה מיד ובמקביל לפתיחת ההתקפה מצד האויב, באותו האזור או בזירה אחרת. זה מה שהרמטכ"ל דדו רצה להערך לקראתו בבוקר ה-6.10 במקרה שבו הדרג המדיני לא יאשר "מכה מקדימה", ולכן דרש גיוס מילואים גדול, אלא שעוכב על ידי דיין (ובדיעבד העניין התברר כלא לגמרי רלוונטי מאחר שההתרעה למלחמה היתה קצרה משהעריכו)

ג. מתקפת נגד מגיבה – בלימת מתקפת האויב (קרב מגננה) ויציאה למתקפת נגד בעקבותיה. זו האופציה הפחות נוחה מבחינה צבאית, אך הנוחה ביותר מבחינה מדינית, מכיוון שברור מי התוקף ומי המתגונן. הדוגמא הקלאסית לכך היא פעולת צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

בכל מקרה, מה שאמור להיות ברור מההמשגה הזו, היא שגם נוכחות על הקווים הטובים ביותר בטרם פרוץ המלחמה, לא מחייבת את הבחירה דווקא בקרב מגננה. היערכות על קווי פתיחה לא נוחים, כפי שהתקיים בגבולות שבין השנים 1967-1949 מחייבת לבחור באפשרות של מתקפת נגד מקדימה (ולשאת במחיר המדיני על כך), מאחר והסיכון במקרה של כישלון לאחר בחירה באחת משתי האפשרויות האחרות הוא גבוה מדי. ההיערכות על גבולות נוחים להגנה בסיכון סביר (מה שאלון כינה, כמושג מפתח בתפישה שלו, "גבול בר-הגנה"), היא זו שמאפשרת בכלל את הבחירה באפשרות של מתקפת נגד מגיבה.

מכאן שהעיסוק בקרב ההבקעה לא מעיד על חוסר כנות בנוגע לתפישת הקווים שלאחר מלחמת ששת הימים כקווים הטובים ביותר (ובמרומז, על תאוות התפשטות נוספת), אלא על העדפה ברורה של אופציית מתקפת הנגד המקדימה, מאחר והיא הנוחה יותר מהבחינה הצבאית. ביקורת על כך שלא נעשתה היערכות מספיקה לאפשרות שהדרג המדיני לא יאשר מתקפה כזו היא לגיטימית, אבל זו נקודה אחרת.

בכל מקרה, וזה היבט נוסף שבו נראה שגלבר לא מבין את התפישה הצבאית, היא שהחלופה הרלוונטית לקרב ההבקעה היא לא דווקא קרב המגננה, אלא קרב האיגוף. גלבר מתאר את קרב ההבקעה כתקיפה חזיתית של מערך האויב במטרה לפרוץ אותו ולהגיע אל מרחבי התמרון שמאחוריו. כחלופה למהלך שכזה עומד קרב האיגוף – פריצה אל מרחבי התמרון שמאחורי מערכי האויב וכיתורם או תקיפתם מעורפם, באמצעות עקיפתם. אלון הוביל כמה קרבות איגוף מופתיים כאלה במלחמת העצמאות: מהלך האיגוף דרך השטח הלבנוני בקרב מלכיה השני, וכמובן מבצעי "יואב" ו"חורב", שבהם אוגפו וכותרו הכוחות המצריים בכיס פלוג'ה, ברצועת עזה ורפיח. גם במבצע קדש ביצע צה"ל כמה קרבות איגוף מוצלחים. אני לא מספיק בקיא בפרטים, אבל אני מעריך שקרבות ההבקעה שבוצעו בסיני במלחמת ששת הימים נבעו מאחד או משילוב של שני גורמים: היערכות מבוססת יותר של הכוחות המצריים על צמתים וצירי תנועה חיוניים שקשה לאגף עקב מגבלות השטח, והסיכון שבאיגופם אם סדר הכוחות לא מספיק גדול כדי למנוע את הסיכון שהם יפרצו קדימה לכיוון ישראל במקביל לנסיון לאגף אותם.

אני חושב שיש גם הגיון רב בהנחה שההתמקדות בקרב ההבקעה לאחר מלחמת ששת הימים שיקפה גם את קיצור החזית המשמעותי מול הצבא המצרי, באופן שצמצם את המרחב הגיאוגרפי הזמין לצרכי איגוף.

גם האופן שבו גלבר מציג את אופי הקרבות במלחמת יום הכיפורים תמוה בעיני. גלבר כותב שקרב ההבקעה היחיד היה במבצע צליחת התעלה, בעוד שבגולן הפריצה לא נעשתה אל מול מערך הגנה סדור.

אלא שאת צליחת התעלה מתאים יותר לטעמי לתאר כקרב איגוף ולא כקרב הבקעה. כוחות צה"ל לא פרצו את דרכם אל התעלה דרך מערכי האויב אלא עברו בפער שבין שתי הארמיות המצריות (תוך חיכוך, קשה מהצפוי,  עם הקצה הדרומי של כוחות הארמיה השניה באזור "החווה הסינית"), וצלחו את התעלה בליל ה-16 באוקטובר. בבוקר אותו היום, במקביל לצליחת כוחות צנחנים, צלח את התעלה על גבי כלי רכב אמפיביים ודוברות כוח טנקים, שבמשך אותו היום דהר באין מפריע במרחב שממערב לתעלה והשמיד סוללות טילי נ"מ. באופן מאוד לא סביר לגבי קרב הבקעה, רק יותר מיממה לאחר התחלתו, ב-17.10, הבין הפיקוד המצרי שצה"ל ביצע צליחה משמעותית של התעלה, ורק יום מאוחר יותר הצליח להתחיל בתגובה רצינית למהלך הזה.

לעומת זאת, ברמת הגולן נעשה הפריצה לסוריה בשני מאמצים מרכזיים, הצפוני לרגלי החרמון, והדרומי על ציר קונייטרה-דמשק. אורי אור, מח"ט החטיבה שהובילה את המאמץ הזה תיאר בספרו "אלה האחים שלי" (עמ' 176-174 בספר, 204-202 בקובץ):

ציר ההבקעה שלנו, ציר "אמריקה" – כביש קונייטרה-דמשק, תוכנן על־ידי הסורים כמתחם המבוצר ביותר בגִזרה, מאחר והוא מגן על הכביש הראשי לדמשק. […] הארטילריה שלנו פעלה בעיקר בגזרה של אוגדת רפול, מאחר שהם הבקיעו ראשונים, וזאת למרות שהמִתחם הקשה, רווי תותח הנ"א היה דווקא בגִזרה שלנו".

התקווה של מתכנני הקרב (שלא התממשה) היתה שהפריצה במאמץ הצפוני תביא לנסיגת הכוחות הסוריים מחאן-ארנבה, מחשש לכיתור. אפשר גם לטעון שבשלב הזה של המלחמה הצבא הסורי לא היה ערוך במערך הסדור הרגיל שלו בהיערכות להגנה, ועדיין אני בספק אם נכון שלא להגדיר את הקרב הזה כקרב הבקעה.

המימד המדינית של מטרות המלחמה

לעומת זאת, ההסבר המתבקש לתהייתו של גלבר בנוגע לעיסוק המרובה בערי הבירה הערביות – שהוא תוהה עליו בכמה וכמה נקודות בספר – מובא במפורש גם בספר עצמו, אלא שגלבר לא מקדיש לו את החשיבות הראויה. בעמ' 327 הוא סוקר את הערכת המצב התקופתית של צה"ל בדיון המטכ"ל ב20.7.1970, אותה הציג ראש אג"ם דאז, דוד אלעזר:

"ההנחה הבסיסית אמרה שייעודו של צה"ל הוא להגן על המדינה בקווי הפסקת האש או "בגבולותיה הקיימים", כאשר המדינה יכולה בקווים האלה להגשים את ייעודה ואת מאווייה הלאומיים. […] אלעזר לא צפה מלחמה ביוזמת ישראל ולא ראה בה צורך. אם תפרוץ מלחמה ביוזמת הערבים, ובראשם מצרים, המטרה תהיה הכרעה כוללת של מדינות ערב עד למצב של הכתבת תנאים על ידי ישראל: "כיבוש קהיר, יעד הנמצא בתחום השגה מהירה של כוחות היבשה, יאפשר את הכרעתה הכוללת של מצרים. היעדים בשאר מדינות ערב צריכים גם כן להיות ערי בירה."

אז הנה, הסבר מפורש מפי דדו מדוע צה"ל עסק במחשבות על כיבוש ערי בירה ערביות. כל היסטוריה צבאית שמתיימרת להתעלות מעל רמת הטקטיקה וחווית החייל, חייבת להסתמך על אמירתו הידועה של קרל פון קלאוזביץ, לפיה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". כלומר, צמרת הצבא נדרשת לתכנן את המלחמה ויעדיה לא לפי מטרות צבאיות, אלא לפי מטרות מדיניות. ומה המטרה המדינית של מלחמה כאשר אתה כבר נמצא בקווים הטובים ביותר ואין לך אינטרס בתפישת שטח נוסף? מן הסתם, הכרעה שתביא לשינוי הרצוי במצב המדיני.

אפשר לראות יפה מאוד איך הסביר את העניין יצחק רבין (אז כבר ראש ממשלה בפעם השניה), בדברים לפני חניכי המכללה לביטחון לאומי בקיץ 1993:

אני מגיע למסקנה שאין עוד איזשהו שטח שיתווסף לנו שמשנה משמעותית את מצבה הביטחוני של ישראל או שנותן בידי[ה] איזה שהוא נכס אדיר משמעותי שמצדיק יזום מלחמה בנסיבות הקיימות וצריך להביא אותנו ליזום מלחמה.

מתוך התפישה הזו, שלישראל אין אינטרס משמעותי בהתרחבות טריטוריאלית (וזה גם במצב שבו היא כבר נסוגה מסיני), רבין הגדיר את הניצחון במלחמה כך:

הייתי מגדיר אותו בשלושה פרמטרים. פרמטר ראשון – זה מכה צבאית כזאת שתוצאתה המדינית היא שהערבים מבקשים הפסקת אש במקום, […]. כלומר, מכה צבאית כזאת שהתוצאה המדינית בקשת המדינה הערבית, המדיניות הערביות, להפסקת אש במקום והתוצאה הצבאית קרקעית שהם לא לקחו שום דבר מאיתנו ואנחנו יצרנו מצב שיש בו איום אסטרטגי, איום על דמשק[,] לא בהכרח כניסה לדמשק.

ואת מושג ההרתעה הוא הגדיר כך:

אני מאמין שכושר ההרתעה חייב להיות כזה שאסד ידע או הוא יעריך את כושר ההרתעה שלנו. שאם הוא פותח במלחמה הוא לא רק לא ישיג את יעדיו[,] מצבו אחרי זה יהיה הרבה יותר חמור, צבאית, פנימית מדינית, פנימית בין לאומית, עד כדי סיכון משטרו. אחרת, אם את זה לא נצליח להחדיר, אין הרתעה. ולכן הצבא צריך להיות חזק, התקפי.

והנה, אם נקשיב לרבין, קיבלנו את כל ההגיון התפישתי של הצמרת הצבאית של ישראל באותן השנים: בקווים שבהם עמד צה"ל אין לישראל יעדים צבאיים ממשיים, אלא יעד מדיני – סיום המלחמה במצב שיביא לשינוי המצב המדיני, באמצעות יצירת סיכון להמשך קיום המשטר של מדינות האויב, סיכון שיווצר באמצעות איום ממשי (גם אם לא בכיבוש קרקעי) על עיר הבירה שלו. ולכן, גם בקווים הנוחים ביותר, צה"ל צריך להיות צבא התקפי. בגזרה הסורית, ההגיון הזה הופעל באופן ברור, בדמות התקיפה  האווירית על בניין המטכ"ל בדמשק, והלחץ הקרקעי להגיע לטווח ירי ארטילרי על דמשק. בבוקר ה-12.10, בדיון בצמרת הישראלית בנוגע לצליחת תעלת סואץ, הציע מפקד חיל האוויר בני פלד:

לגרום לכך שיהיו 'בומים' על קוליים בקהיר , וכשסאדאת יגיד שהוא הסכים להפסקת אש לא יעלו וישחטו אותו בארמון הנשיאות.


אני מודה שציפיתי שהיסטוריון רציני כמו גלבר, שעסק רבות במחקר תחום הביטחון של היישוב בארץ ומדינת ישראל, יכיר ויבין את תפישת הביטחון הזו. הדרך שבה הוא מתייחס להיבט הזה בספר מעלה אצלי תהיה האם הוא באמת לא מכיר ומבין את העניין, או שהצגת הדברים הושפעה מנטיות ליבו הפוליטיות (לפחות ביחס לאותה התקופה), בה הוא היה, לפי ערך הויקיפדיה אודותיו, פעיל במפלגת רפ"י – כלומר בצד של דיין.

3 מחשבות על “"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק שני

  1. מסכים עם הניתוח שלך ורוצה לחדד: אין דבר כזה קרב הבקעה או קרב איגוף טהורים. בכל קרב הבקעה יהיו מהלכי הטעיה משניים ובוודאי שבכל קרב איגוף יהיו כוחות “סדן” שירתקו את האויב לחזית וגם ימנעו את כניסתו לשטחינו.

    אשר למלחמת ששת הימים – את קרב אבו עגילה – אוף כתף אני מכיר היטב. הקרב כלל איגוף רגלי, הנחתת צנחנים בעורף וגם כוחות שתקפו מהחזית כך שנכון יותר להגדירו כקרב איגוף ולא כקרב הבקעה. באופן כללי צה”ל תמיד העדיף קרבות איגוף על פני קרבות הבקעה.

    אהבתי

  2. פינגבק: הזמן הפלסטיני: גלבר ואלון – סיבוב שלישי | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s