"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק ראשון

רשומת ביקורת בעקבות הקריאה בספר "התשה: המלחמה שנשכחה" של יואב גלבר.

קודם כל, מעט הסתייגות. הספר הוא חלק ראשון בטרילוגיה שעדיין לא קראתי את חלקיה הבאים. ייתכן שחלק מהביקורת תקבל מענה בספרים הבאים.

חלק ראשון – מבנה

קודם כל, ראוי להתחיל בשבחו של הספר. באופן לא מספיק נפוץ לטעמי בספרי היסטוריה, הערות השוליים משובצת בתחתית הדף, וכך חוסכות מהקורא את המעבר המייגע לסוף הספר בכל פעם שרוצים להציץ בהערת השוליים. זה מקל מאוד על חווית הקריאה והופך אותה לנוחה בהרבה. לצערי, בכל הערות השוליים בספר אני לא זוכר הערה שמוסיפה תוכן מעבר להפניה למקור. הערות שכולן הפניות למקור הן לרוב כאלה שלא מוסיפות הרבה לקריאה שלי, מעבר לבחינה ראשונית על מה הכותב מתבסס.

עניין בעייתי יותר הוא מבנה הספר. הטרילוגיה נולדה מתוך יוזמה ראשונית יומרנית למדי לכתוב מחקר כולל על ישראל שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. התוצר הסופי חולק לשלושה חלקים: הראשון עוסק בעיקר במלחמת ההתשה בחזית מצרים (עד קיץ 1970). השני עוסק בחזית הירדנית, (עד סתיו 1970). השלישי עוסק בתקופה שבין תום מלחמת ההתשה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

הפיצול הזה יוצר מן הסתם תמונה חלקית בכל קטע בפני עצמו, והניסיון להקיף תחומים רבים יוצר מבנה קצת אקלטי, ודילוגים מנושא לנושא. "התשה" פותח בזירה המדינית-דיפלומטית עד חורף 1970, ממשיך בפרק על מקומו של הצבא בחברה הישראלית בין המלחמות, שני פרקים (מעניינים מאוד) על השינויים בצה"ל בפרק הזמן הזה, משם עובר לעסוק בפן הצבאי של מלחמת ההתשה בחזית המצרית, ומסיים בחזרה אל המהלכים בזירה המדינית שהובילו אל הפסקת האש (חורף עד קיץ 1970). התוצאה היא שהכרונולוגיה של חלק מהפרקים חופפת, אבל החלוקה של אירועים צבאיים ומדיניים לפרקים שונים מקשה ליצור את התמונה המשולבת של ההיבטים השונים. אחרית הדבר לא עושה מספיק לטעמי לתפירת כל ההיבטים לתמונה ברורה שמחדדת את התובנות העיקריות, ולעומת זאת מתייחסת גם להיבטים שלא ממש נסקרו בפרקי הספר עצמו. אני התרשמתי שהיא יותר תוצר של המכלול של הטרילוגיה מאשר של הפרק הספציפי הזה שלה.

 

חלק שני – גלבר לא מחבב את יגאל אלון 

בכמה נקודות בספר גלבר מתייחס באופן ביקורתי ליגאל אלון, אלא שניכרת בהן נימה שלטעמי חורגת מטיעון מיושב של היסטוריון. ייתכן שחלק מהן קיבל מקום נרחב יותר ודיון מבוסס יותר בחלק השני של הטרילוגיה, אבל בקריאת הספר הזה, לי זה צרם.

א. למשל, כחלק מסקירת המחלוקת הפוליטית הפנימית במפא"י כתב גלבר [עמ' 28]:

"בסופו של דבר היתה התחרות המרה על הירושה סערה בכוס מים. אלון לא קורץ מן החומר המתאים לראשי ממשלה, ודיין, כמו פנחס ספיר, לא היה מעוניין בתפקיד."

הערכה לגבי השאלה האם אדם מסויים "קורץ מן החומר המתאים לראשי ממשלה" אין לה לטעמי מקום אצל היסטוריון, מכיוון שאין שום דרך להעריך אותה מעבר לחוכמה שבדיעבד, כלומר הנחת המבוקש. אלון לא "קורץ מן החומר המתאים", ולראיה, עובדה שלא הגיע לראשות הממשלה. אם היה מגיע, המסקנה המתבקשת היא שהוא "קורץ מן החומר המתאים", ולראיה, הוא אכן היה לראש ממשלה. האם אשכול "קורץ מן החומר המתאים"? האם גולדה מאיר או אהוד אולמרט (שניהם הגיעו לתפקיד לראשונה מתוך ירושה של ראש ממשלה שמת או חדל לתפקד על רקע בריאותי) קורצו מן החומר המתאים? בקיצור, מדובר בקביעה א-פוליטית וא-היסטורית.

לגבי רצונו או אי-רצונו של דיין, גלבר יכול אולי להשען על הציטוט מפי דיין לפיו "נשמתי איננה יוצאת לראשות הממשלה. לא זה חלום חיי הורוד ביותר" [עמ' 30], עד כמה שאפשר להשען על אמירה כזו מצד פוליטיקאי. אז אמר. אלא שבקביעה הזו גלבר מתעלם בניחותא מדבריו של דיין בועידת רפ"י שנועדה להחליט על האיחוד עם מפא"י ואחרות העבודה שהקים בסופו של דבר את מפלגת העבודה – אותם הזכיר בעמ' 25 –  בהם אמר דיין שהוא יעשה הכל על מנת להחליף (אמנם, לא דווקא בעצמו) את ראש הממשלה. בעמ' 26 הוא מזכיר שאשכול שקד בכוחותיו האחרונים על יצירת מערך עם מפ"ם, שבו ראה "ערובה לבלימת המרוץ-כביכול של דיין אל ראשות הממשלה". כמובן, ייתכן שראש הממשלה אשכול טעה בדיין וגלבר צדק, אבל בהחלט ייתכן גם ההפך. גלבר מתעלם בקביעתו גם מדבריו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, יעקב הרצוג, שהובאו באותו עמוד ולפיהם בועדה מייעצת שפעלה לצד אשכול ובה היו חברים דיין, אבן, אלון וידין, "יושבים ארבעה מועמדים אפשריים לראשות הממשלה […] שכל אחד מהם אין אפשרות זו זרה לו. לפי גלבר [עמ' 26] "משקיפים זרים ומקומיים ציפו לחילופי משמרות בהנהגה והציגו את דיין כמי שתובע את ירושתו של אשכול ואת אלון כמי שמתמודד מולו."; לאחר פטירת אשכול "שמעון פרס הצהיר שרפ"י רואה בדיין את המועמד המתאים ביותר, אך לא תגיש את מועמדותו "מסיבה טכנית" [עמ' 29]. בעמ' 31 קובע גלבר שלפני ואחרי השבעת ממשלת גולדה עתונאים וכותבים הפריחו השערות על מהלכיו הצפויים של דיין, אלא ש"דיין עצמו לא היה שותף לפרסומים והם לא נעשו על דעתו" [עמ' 31]. אלא שהפניית השוליים שלאחר המשפט הזה מפנה רק לכתבות בעיתונים, ולא לסימוכין לכך שדיין לא היה מעורב בהם. גלבר קובע [עמ' 28] ש:

"ההתמודדות על הירושה התקיימה בעיקר בדמיונם של בעלי אינטרסים, פרשנים וספקולנטים, ולא במציאות. בבוא השעה נבחרה כמעט ללא ערעור דווקא גולדה מאיר, שהיתה כבר בדרכה החוצה מן החיים הפוליטיים."

כמובן שבחירתה של גולדה מאיר אינה אינדיקציה לשאלה אם היה או לא היה "מאבק ירושה" בין אלון ודיין על תפקיד ראש הממשלה לאחר פטירתו של אשכול. למעשה, הבחירה דווקא בגולדה מאיר, למרות "שהיתה כבר בדרכה החוצה מן החיים הפוליטיים" דורשת כמובן הסבר טוב – ואחד ההסברים המתבקשים הוא שהיא נבחרה כבחירה של פשרה, כדי להימנע מפילוג המפלגה במקרה של התמודדות ישירה בין אלון לדיין. העובדה שמאבק ירושה כזה לא התנהל כהתמודדות ישירה בין השניים לא מספיקה כדי לקבוע שהוא לא התנהל באופן עקיף.

ב. בעמ' 100, בסקירתו את ביקורם בישראל של שגריר ארה"ב לאו"ם, ג'ורג' בול, והמתווך האמריקאי למזרח התיכון ג'וזף סיסקו, ביולי 1968, כתב גלבר [עמ' 100]:

"במהלך הסיור נפגשו השניים עם יגאל אלון בקיבוצו גנוסר ושמעו ממנו הרצאה מפורטת על תוכניתו, בלוויית מפות טופוגרפיות ודמוגרפיות. אלון התרשם ודיווח שהשניים התפעלו מתוכניתו. מהתיעוד האמריקאי מתקבל רושם הפוך, והיות שמדובר בעמדה אמריקאית, התיעוד ודאי אמין יותר."

סביר בהחלט שהתיעוד האמריקאי לעניין אמין יותר, אלא שהערת השוליים בתום המשפט הזה לא מפנה כמתבקש אל התיעוד האמריקאי המדובר, אלא רק לעדותו של אלון בעניין. כמו שציינתי, ייתכן שנקודה זו תוצג יותר בהרחבה ועם הפניה למקורות האמריקאים בספר השני בטרילוגיה – אלא שכאן היא חסרה.

לעומת זאת, אם רוצים להתרשם מיחס של גורם אמריקאי אחר, אני מציע לשים לב למה שכתב גלבר בעמ' 124, על סמך פרוטוקול של ישיבת המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב ב-1.2.1969:

"קיסינג'ר ציין כי יש להבדיל בין הצהרותיה של ישראל לבין המצב כפי שהוא. הישראלים אומרים שלא יסתפקו בפחות משלום אמיתי, אך עליהם לדעת שזה בלתי אפשרי. הם צריכים לדעת שהסדרים משפטיים לא יגבירו את ביטחונם. מלחמות פורצות בדרך-כלל בין מדינות שמכירות האחת בשנייה וחיו בשלום עד שפרצה המלחמה. הסידורים היחידים שמקדמים שלום, אמר, הם אלה שמגדילים את רצון הצדדים בשלום או מצמצמים את יכולתם להילחם".

מי שמכיר את דבריו של אלון (וקיסינג'ר בהחלט הכיר את אלון ואת תפישתו), יוכל לזהות כאן דמיון מרשים מאוד לדברים של אלון מה-20.8.1968 [מובאים ב"מסך של חול", עמ' 407-406]. כמעט נראה שקיסינג'ר ציטט את אלון:

"אכן, אין ערוך לחשיבותו של חוזה שלום, בייחוד כאשר מדובר בשלום בין עמים, השרויים בקשרי מלחמה שנים כה רבות. אולם חוזה שלום כשלעצמו איננו ערובה לביטחון. רוב המלחמות בהיסטוריה נתלקחו בין מדינות שהיו שרויות זו עם זו במצב של שלום. רק חוזה שלום הכולל הסדרי ביטחון אפקטיביים, לרבות התוויית גבולות חדשים בני הגנה, נושא עמו סיכוי כי השלום לא יופר, ואם יופר תובטח הדיפת התוקפנות."

 

ג. בעמ' 604 מציין גלבר את נסיונו של אלון לתאם פגישה עם נאצר:

"באותם ימים ממש שבהם פרשת גולמן הסעירה את הארץ ניסה אלון לקדם פגישה בינו ובין נאצר, והמתווך היה שר החוץ הבריטי לשעבר ג'ורג' בראון. […] אלון אמר לבראון בקווים כלליים מה תהיה ישראל מוכנה הציע לנאצר והדברים הזכירו ביהירותם את תוכנית אלון בגדה – משחק שחמט שבו שיחק אלון את מהלכי שני הצדדים בלי להביא בחשבון את עמדת הצד השני."

הגדרת דברי אלון כ"יהירים" והטענה כאילו אלון שיחק שח-מט עם עצמו לא מבטאת כבוד לאלון, ולטעמי גם לא מכבדת ניתוח היסטורי רציני (אני גם קצת מתקשה להאמין שהיא מבוססת על המקורות של גלבר לפסקה הזו: מברק מרמז אל מאיר, אלון ואבן, ומברק של אלון לרמז). אלון היה מדינאי, שקידם יוזמות מדיניות. העובדה שקידם את היוזמה שלו ולא יוזמות של אחרים היא לא עדות ליהירות, והעובדה שלא הגיע להסכמות לגביהן (עם כי היוזמה שלו בהחלט השפיעה על מדיניות ישראל בפועל) יכולה להעיד על כך שהוא נתקל בקשיים לקדם אותן בצמרת הפוליטית הישראלית (בגלל המחלוקת מול דיין) ו/או על פערים גדולים מול עמדת הצד הערבי (פערים שהיו גדולים לא פחות לגבי עמדות ישראליות אחרות, ולכן מבטאים אולי את "יהירות" הצד הערבי?), אבל זה עדיין לא הופך אותו למי ששיחק שח נגד עצמו. לצורך העניין, אם המדד הוא התחשבות בעמדת הצד השני, הרי שבוודאי שהצד המצרי (והצד הירדני ככל שנדרש להציג עמדה פומבית ולשאת בתגובות יריביו הערבים) היה עסוק בלשחק שח עם עצמו.

במבחן המעשי, המשך הדברים מראה שהמתווך הבריטי כן ראה טעם בנסיון לקדם את המגעים על סמך מה שאמר לו אלון, ושהמצרים ראו טעם בדיון עם המתווך [עמ' 604]:

"בראון ביקר בקהיר ונפגש עם נאצר, והקשר ביניה נמשך באמצעות השגרירות הבריטית בקהיר ובאמצעות לורד תומפסון, שנפגש עם נאצר בארבע עיניים והעביר לבראון את תשובתו בצירוף כמה שאלות שעליהן ביקש הבהרה. מן הגישושים האלה אפשר היה להבין את עמדתו של נאצר ורמז ביקש הנחיות מה להשיב לבראון, אך הפערים היו גדולים מדי וכלל לא אפשרו מפגש ישראלי-מצרי."

נראה שאולי אלון שיחק את מהלכי שני הצדדים, אבל נאצר ראה במשחק הזה מספיק עניין בשביל לבקש הבהרות על העמדה הישראלית…


הדברים עד כאן התארכו מספיק, והתצפיתן נקרא בינתיים לעיסוק במשהו שדורש מענה דחוף יותר, אז החלק השלישי של הרשומה, שיעסוק בביקורת קטנונית פחות ומהותית יותר לגבי ההבנה של גלבר את תפישותיו של אלון ואת המימד המדיני של תפישת המלחמה של ישראל, יידחה למועד מאוחר יותר, במהרה בימינו.

 

מחשבה אחת על “"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק ראשון

  1. פינגבק: "התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק שני | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s