התמורה הגדולה – הסחר בימי הביניים

רשומה רביעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). בפרק החמישי סוקר פולני את התהליך הלא ספונטני שבו הפך השוק ממוסד שולי לדפוס מארגן חברתי. 

–

קודם כל, מסביר פולני, דפוס ההתנהגות של השוק יוצר מוסד מובחן – השוק – ומשפיע באופן מכריע על החברה [ההדגשות, כאן ובהמשך אלא אם צויין אחרת, הן שלי]:

מסחר, המרה וחליפין הם עקרון התנהגות כלכלי, שיעילותו תלויה בקיומו של שוק. שוק הוא מקום מפגש למטרת סחר חליפין או למטרת קנייה ומכירה. אם דפוס כזה אינו קיים, ולו רק באופן חלקי, הנטייה להחליף לא תוגשם במלוא ההיקף, כי אין ביכולתה לייצר מחירים. אכן, בדיוק כשם שההדדיות נתמכת בדפוס ארגוני של סימטריה, כשם שהחלוקה מחדש נעזרת במידה מסוימת של ריכוזיות, וכשם שכלכלת משק הבית חייבת להיות מבוססת על אוטרקיה, כך גם עקרון החליפין תלוי למעשה בקיומו של שוק. […] ואולם, במובנים אחרים אין הקבלה מלאה בין עקרון החליפין לבין שלושת העקרונות האחרים. סימטריה, ריכוזיות ואוטרקיה הם רק "מאפיינים", והם אינם יוצרים מוסדות למטרה אחת בלבד. לעומת זאת השוק, שעקרון החליפין קשור בו, הוא דפוס ספציפי יותר. […] דפוס השוק, לעומת זאת, בהיותו קשור למניע מיוחד משלו – מניע המסחר או החליפין, מסוגל ליצור מוסד ספציפי, הלא הוא השוק. זאת הסיבה שלשליטתו של השוק במערכת הכלכלית יש, בסופו של דבר, השפעה אדירה על ארגון החברה כולה. פירוש הדבר שהחברה מתנהלת כנספחת לשוק. במקום שהכלכלה תהיה משוקעת ביחסים החברתיים, היחסים החברתיים משוקעים במערכת הכלכלית." [עמ' 71-70]

פולני ממשיך ומסביר שבשונה ממה שחשבו אנשי המאה ה־19, בין שהיללו את השוק ובין שגינו אותו, המעבר משווקים בודדים לכלכלת שוק לא היה תוצאה של נטיה טבעית של השווקים להתרחב, אלא מהלך יזום:

"… הִנדוס השוקים לכדי מערכת רבת עוצמה המווסתת את עצמה לא התרחש עקב נטייה טבעית של השווקים לגדול ולתפוח. פיתוח זה היה תוצאה של תמריצים מלאכותיים שניתנו לחברה גופא כדי להתמודד עם מצב שנגרם על ידי הופעת המכונה, שהיא תופעה מלאכותית לא פחות." [עמ' 71]

לפי פולני, לשווקים בפני עצמם אין נטייה טבעית להתרחב:

"שווקים אינם מוסדות שפועלים בתוך הכלכלה אלא בעיקר מחוצה לה. הם מקומות מפגש לסחר בין מקומות מרוחקים זה מזה. לשווקים המקומיים עצמם אין השפעה של ממש. יתר על כן, לא השווקים הרחוקים, ולא השווקים המקומיים אינם תחרותיים במהותם, ולכן בשני המקרים כמעט אין לחץ ליצור סחר טריטוריאלי, מה שנהוג לכנות שוק פנימי או לאומי" [עמ' 72]

פולני מסביר שהשווקים לא נוצרו בעקבות הנטייה ה"טבעית" של האדם לסחור, אלא בגלל "חלוקת עבודה" טבעית שהכתיבו התנאים הגיאוגרפיים, וכך הסחר בין מקומות מרוחקים, שמעביר סחורות שלא מיוצרות בנקודת היעד, הוא המקור להופעות השווקים. כלומר, המסחר הוא תופעה שמגיעה אל החברה המקומית מבחוץ, והשגת סחורות מבחוץ לא התבססה דווקא על חליפין, אלא על הדדיות, או על גילוי או שוד. אבל, אומר פולני, גם אם סחר החוץ מייצר בסופו של דבר שווקים שבהם מתבצע חליפין, הוא שונה באופן יסודי מהשווקים המקומיים:

"… מנקודת ראות כלכלית, שוקי־חוץ הם מוסדות שונים לחלוטין משווקים מקומיים או משוקי־פנים. הם שונים מהם לא רק בגודל, אלא גם במקורותיהם ובאופן התפקוד שלהם. סחר־חוץ הוא שינוע של סחורות; הוא מתקיים כאשר ישנו מחסור בסחורות מסוג מסויים […]. סחר מקומי מוגבל לסחורות של האזור שאינן [הדגשה במקור. התצפיתן] ניתנות לשינוע משום שהן כבדות מדי, מגושמות מדי או מתקלקלות מהר. לפיכך, גם הסחר המקומי וגם סחר החוץ קשורים למרחק הגיאוגרפי: הסחר המקומי מוגבל לסחורות שאינן מסוגלות להתגבר על המרחק, ואילו סחר החוץ מוגבל לסחורות שמסוגלות לכך. סחר מסוג זה מתואר בצדק כסחר משלים […] החסר המשלים לאו דווקא כרוך בתחרות, ואם התחרות תאיים לשבש אותו, אין מניעה להפסיקו. בניגוד לסחר החוץ ולסחר המקומי, סחר הפנים הוא תחרותי במהותו; […] לפיכך, רק עם עליית סחר הפנים, או הסחר הלאומי, החלו לראות בתחרות עקרון סחר כללי." [עמ' 73]

 

פולני מבחין למעשה בין שלושה סוגי מסחר: מקומי, פנים (אזורי/לאומי) וחוץ. סחר החוץ, למרחקים ארוכים, התפתח (ונעלם בתקופות מסויימות) בנקודות גיאוגרפיות מוגדרות: ירידים וערי מסחר. אבל השווקים המקומיים נשארו נבדלים במיקום ובארגון מהשווקים של סחר החוץ. סחר פנים, לפי פולני הוא תופעה שלא התקיימה בימי הביניים, אלא הופיעה בתקופה המודרנית.

המערכת החברתית, שכפי שתוארה בפרק הקודם התבססה על הדדיות, חלוקה מחדש וכלכלת משק בית, הותירה את החליפין כגורם שולי – ולכן גם חסר השפעה של ממש על הארגון החברתי. פעולות החליפין היו שוליות (רק בעודפים שנוצרו בכלכלת משק הבית) והוגבלו – במקום, בזמן ובמוצרים המוחלפים – על ידי מנהגים וחוקים. הערים, שצמחו מתוך שווקי סחר־החוץ, הגבילו את התרחבותם אל האזורים הכפריים באופן שהיה מערער את ארגון הכלכלה הקיים של החברה. למעשה, קובע פולני, התפתחות סחר הפנים במערב אירופה לא הייתה תוצאה של תהליך התרחבות ספונטני של השווקים, אלא של התערבות המדינה. כדי לבסס את הטענה הזו, הוא פותח בהסבר על מקומו של המסחר בימי הביניים:

עד המהפכה המסחרית, מה שעשוי להיראות לנו כסחר לאומי לא היה לאומי, אלא עירוני. סוחרי ההאנזה (Hanse) לא היו סוחרים גרמנים; הם היו תאגיד של סוחרים אוליגרכים, שבאו מכמה ערים ששכנו לחופי הים הצפוני ובאזור הבלטי. הם בהחלט לא "הלאימו" את החיים הכלכליים של גרמניה; להפך, הם ניתקו בכוונה את הארץ מהסחר. […] מפת הסחר של אירופה בתקופה ההיא הייתה אמורה לאמיתו של דבר להציג רק ערים, ולהשאיר את אזורי הכפר לא מסומנים; בכל האמור בסחר המאורגן, אזורים אלו יכלו שלא להתקיים כלל. האומות־כביכול לא היו אלא יחידות פוליטיות רופפות, שכלכלתן הייתה מורכבת מאינספור משק בית קטנים וגדולים שסיפקו את צורכיהם העצמיים, וכן משווקים מקומיים חסרי חשיבות שפעלו בכפרים. הסחר התקיים רק בערים מאורגנות, והן ניהלו אותו כסחר שכונתי, ברמה המקומית, או כסחר עם מקומות מרוחקים. שני סוגי הסחר האלה היו נפרדים לגמרי, ואף אחד מהם לא הורשה להסתנן אל אזורי הכפר ללא בקרה. […]

הבה נסרטט את קווי המתאר של ההיסטוריה של הציוויליזציה העירונית כפי שהיא עוצבה על ידי ההפרדה הייחודית בין הסחר המקומי לסחר הרחוק, בתוך גבולות העיר של ימי הביניים.

למעשה, ההפרדה הזאת עמדה בלב המוסד העירוני בימי הביניים. העיר הייתה הארגון של תושביה. […] אך בעוד שהעוצמה הצבאית והפוליטית של העיר הועילה ליחסים עם איכרי הסביבה, לא היה אפשר להפעיל סמכות כזאת כלפי הסוחרים הזרים. לפיכך, תושבי העיר מצאו עצמם בעמדה שונה לגמרי בכל הנוגע לסחר המקומי לעומת הסחר עם מקומות מרוחקים. […]

בתגובה על האיום שנשקף לשלמותם של מוסדות העיר מההון הנייד, הקפידו ביתר שאת על ההפרדה בין הסחר המקומי לסחר החיצוני. כדי להימנע מהסכנה הזאת למוסדותיה, העיר הימי־ביניימית הטיפוסית לא ניסתה לגשר על הפער בין השוק המקומי, שנתון לשליטה, לבין הגחמות של הסחר עם מקומות מרוחקים, שאינו ניתן לשליטה. נהפוך הוא, היא התמודדה עם הסכנה בעזרת אכיפה קפדנית וישירה של מדיניות ההרחקה וההגנה, אותה מדיניות שהצדיקה את קיומה.

בפועל פירוש הדבר היה שהעָרים הציבו כל מכשול אפשרי בפני יצירת שוק לאומי או פנימי, אותו השוק שהסיטונאים הקפיטליסטיים לחצו לקיימו. תושבי העיר הקפידו על עקרון אי־התחרות בסחר המקומי וגם בסחר בין מקומות מרוחקים, שבמסגרתו הועברו סחורות מעיר לעיר – וכך הם טרפדו בכל האמצעים שעמדו לרשותם את הכללת אזורי הכפר תוך תחום הסחר, וכן את פתיחתו של סחר ללא הפליה בין הערים השונות במדינה. [עמ' 78-76]

כלומר, אנשי הערים, שהתפתחו סביב שווקי סחר־החוץ בימי הביניים, הם אלה שדאגו לתחום ולהגביל את המסחר והשווקים, ולהותיר אותם כגורם שולי עבור רוב החברה והמרחב (שחיו בכפרים). ואם כך, כיצד הופיעו השווקים המודרניים של סחר־הפנים? בשביל זה היה צורך בגורם "חיצוני" למערכת הכלכלית הקיימת. הגורם הזה היה עליית כוחה של המדינה, שכפתה בכוח פוליטי את היווצרותה של מערכת שוק – מרקנטיליזם.

"ההתפתחות הזאת היא שהפכה את המדינה הטריטוריאלית לאמצעי ל"הלאמת" השוק וליצירת סחר־פנים.

במאות החמש־עשרה והשש־עשרה, המדינה נקטה צעדים שנועדות לכפות את המערכת המרקנטילית על הערים והנסיכויות שהקפידו הקפדה יתרה על הגנת הסחר שלהן. המרקנטיליזם הסיר את המחיצות שהפרידו בין שני הסוגים הלא תחרותיים של סחר – המקומי והבין־עירוני – ובכך הרס את הפרטיקולריזם המיושן שאפיין אותם, ופינה את הדרך לצמיחת השוק הלאומי, שהתעלם במידה גוברת והולכת מההבחנה בין העיר לכפר, ובין הערים לפרובינציות השונות. 

המערכת המרקנטילית הייתה בעצם תשובה לאתגרים רבים. מבחינה פוליטית, המדינה הריכוזית הייתה יצירה חדשה שנולדה בעקבות המהפכה המסחרית, מהפכה שהסיטה את מרכז הכובד של העולם המערבי מהים התיכון אל החוף האטלנטי, ואילצה את עמיהן הנחשלים של מדינות אגרריות גדולות להתארגן לפעילות של סחר ומסחר. בתחום מדיניות החוץ, צו השעה היה הקמת כוח ריבוני. לפיכך, המדינאות המרקנטיליסטית עסקה ברתימת משאביה של כל הטריטוריה הלאומית למען הגברת כוחה של המדינה ביחסי החוץ. בתחום מדיניות הפנים, תוצר הלוואי ההכרחי של המאמץ הזה היה איחוד בין חלקי הארץ, שהיו מחולקים ליחידות פיאודליות ועירוניות נפרדות. הכלי הכלכלי לביצוע האיחוד היה ההון, דהיינו משאבים פרטיים בדמות מצבורי כסף, שהתאימו במיוחד לפיתוח המסחר. לבסוף, הטכניקה המנהלית שעמדה בבסיס המדיניות הכלכלית של הממשל המרכזי הייתה למעשה הרחבה של המערכת העירונית המסורתית והתאמתה לטריטוריה הגדולה יותר של המדינה." [עמ' 78]

מעניין לשים לב שהליברלים נוטים לתאר את המרקנטיליזם כמצב שבו המדינה, מתוך חוסר הבנה של יתרונות "השוק החופשי" הטילה הגבלות מיותרות  על "השוק החופשי". למשל, חלק עיקרי מ"עושר העמים" של סמית' הוא ביקורת על המגבלות האלה של המרקנטיליזם וקריאה להסרתן. לפי פולני, העניין הפוך – בלי המרקנטיליזם, השוק בכלל לא היה מתפתח מעבר לשלב המוגבל מאוד שלפני התקופה המודרנית. המגבלות המרקנטיליסטיות הן השריד של המגבלות העירוניות הקודמות, בהרחבה אל קנה המידה של המדינה. כלומר, המדינה המרקנטיליסטית התנהלה כמו עיר ימי־ביניימית גדולה.

"התערבות המדינה, ששחררה את הסחר מגבולות העיר בעלת הזכויות, נקראה עתה לטפל בשתי סכנות כרוכות זו בזו שהעיר התמודדה איתן בהצלחה – מונופול ותחרות. באותו הזמן הבינו היטב שתחרות מובילה בהכרח למונופול, והמונופול עורר אז פחד גדול אף יותר משעורר בתקופה מאוחרת יותר – שכן לעיתים קרובות הוא נגע לצורכי החיים הבסיסיים, וכך היה ביכולתו להתעצם עד כדי הצבת סכנה לקהילה. התרופה לכך הייתה אסדרה מקיפה של החיים הכלכליים, אלא שהפעם היא תתקיים בקנה מידה לאומי ולא רק עירוני. מה שבעיניים מודרניות עשוי להיראות כמניעת תחרות שנובעת מקוצר ראות, היה למעשה אמצעי שנועד להגן על תפקוד השווקים בתנאים הקיימים. […] כל צעד שנקטה המדינה כדי לפטור את השוק מהגבלות פרטיקולריסטיות, מאגרות ומאיסורים, סיכן את מערכת הייצור וההפצה המאורגנת, ואיים עליה בתחרות לא מוסגרת, ובחדירת "מסתננים" שגרפו רווחים אך לא הבטיחו שום קביעות. כך קרה שאף על פי שהשווקים הלאומיים היו תחרותיים במידת מה, האסדרה המסורתית, ולא רכיב התחרות החדש, היא ששלטה בהם." [עמ' 79-78]

 

הפרקים הרביעי והחמישי, שסקרו את המערכת החברתית-כלכלית בתקופה הטרום מודרנית, מבקשים להדגיש ש"השוק החופשי", או "השוק המווסת את עצמו" כפי שמכנה אותו פולני, הוא לא תופעה "טבעית", אלא תופעה מודרנית ששורשיה אינם בתקופות הקודמות, אלא הוא תופעה חדשה, שהופיעה רק לאחר וכתוצאה של המהפכה התעשייתית.