סילופים, מניפולציות ועידית בן-שימול

במוצאי השבת האחרונה (23.6.18) שודרה ב"חדשות השבת" של ערוץ  "כאן 11" (מה שהיה פעם הערוץ הראשון) כתבה של עידית בן-שימול – שחתומה גם על התחקיר לכתבה – לרגל יום המודעות לפרשת ילדי תימן (אשתמש כאן בשם מקוצר ולא בשם הארוך הפסבדו-פוליטקלי-קורקט המקובל שטבע משולם). מלבד פתחון דברים לפעילים מרכזיים בהפצת עלילת החטיפה הממסדית, כללה הכתבה שבע טענות קונקרטיות. בחינה ביקורתית שלהן מגלה שבנוגע לכולן הפעילה בן-שימול על הצופים הטעיות, מניפולציות או סילופים בוטים, או שהיתה קרבן לכאלה בעצמה – מה שמטיל סימן שאלה גדול בנוגע לכשירותה כתחקירנית וכעיתונאית הזוכה לבמה שכזו. ובכן, לבחינת הטענות:

טענה ראשונה – כרזת ויצ"ו

חברת הכנסת המזועזעת נורית קורן, שהועדה שהיא מובילה בנושא בכנסת דווקא עושה בתקופה האחרונה עבודה כל כך מבורכת עד כדי כך שהיא הביאה אותה לסכסוך עמוק עם מפיצי העלילה, מציגה כרזה רשמית של ויצ"ו, הקוראת לנשות הארגון לקבל ילדים לבתיהן, מכיוון שילדי המחנות בסכנה. נשמע נורא, נכון?

אבל רק אם מתעלמים מההקשר ההיסטורי ולא מפעילים את ההגיון הבריא. במקרה הזה, ההקשר ההיסטורי אמור להביא אותנו להיכרות עם המצוקה הקשה במחנות העולים ובמעברות, במיוחד בחורפים בשנים 1950-1952, אז פונו אלפי ילדים ממחנות ומעברות שהוצפו בשטפונות קשים, במסגרת מבצע שנקרא "קורת גג". הילדים פונו למוסדות ציבור ומחנות צבא, וגם הציבור נקרא לקבל ילדים לביתו, כפי שאפשר לראות בכרזה הרשמית מאוד הזו:מודעות דומות התפרסמו גם בערים הגדולות (תל-אביב, חיפה, נתניה), ואלפי ילדים אכן נקלטו לאירוח לכמה חודשים (עם רישום מפורט. הרשימה לקוחה מכאן, עמ' 68 בקובץ), שבסופם הוחזרו למשפחותיהם. לכן, למרות שאין לנו רישום מארכיון המדינה בנוגע להקשר הספציפי של כרזת ויצ"ו שהציגה קורן, אפשר להניח שהיא פורסמה בהקשר של מבצע "קורת גג" או פעולה דומה. וגם בהיעדר מודעות להקשר ההיסטורי, צריך ההגיון הבריא לומר לנו שאם ויצ"ו היתה מפרסמת כרזה רשמית שקוראת לאמהות לקבל לידיהם ילדים ממחנות העולים בהקשר של אימוץ לא חוקי או "חטיפה", הרי שצעד בהיקף ציבורי שכזה לא יכול היה שלא להותיר אחריו תיעוד פנימי של ויצ"ו ועדויות נוספות לגביו.

טענה שניה – התיק החסוי

לאחר קטע וידאו של נתניהו המכריז על פתיחת מסמכי ארכיון ועדת החקירה הממלכתית (ועדת כהן-קדמי) בדצמבר 2016, מובאת טענה של אנשי "פורום משפחות החטופים" [פורום משפחות הילדים החטופים הוא שם נוסף של עמותת "אחים וקיימים", שבן-שימול עצמה חברה בה, מבלי לפרסם גילוי נאות לאורך הכתבה] לפיה החסיון לא באמת הוסר. חברת הפורום שושי זייד מדגימה כיצד היא מחפשת תיק בארכיון, אך בנסיון לפתוח אותו מתקבלת ההודעה שהפריט טרם נסרק, וסטטוס החשיפה הוא "חסוי". אז למה עדיין מסתירים חומרים מהציבור לאחר ההכרזה על חטיפת החומר?

כי החומר שנחשף לציבור ברעש גדול ולאחר מאמץ גדול מאוד של ארכיון המדינה הוא חומרי ועדת החקירה הממלכתית. אם תחפשו את התיק שלגביו נטען בכתבה בארכיון הועדה, תגלו שפריט כזה לא נמצא כלל. אז מה העניין? העניין הוא שהתיק המדובר הוא לא חלק מחומרי ועדות החקירה שנחשפו, אלא תיק בארכיון המדינה, ותמצאו אותו כאן. לפי הפרטים עליו מקורו במשרד הבריאות והוא מכיל חומרים מה-1.1.51 עד ה-31.12.59. הכותרת אמנם נראית רלוונטית, אבל כותרות בארכיון יכולות גם להטעות. מדוע התיק לא נגיש לציבור? משתי סיבות: קודם כל, כי בארכיון המדינה יש מיליוני תיקים, ותהליך הסריקה שלו, שהחל לפני כמה שנים בלבד, מתקדם לאט מכיוון שכמו כל דבר במגזר הציבורי, גם הארכיון נמצא בתת-תקציב ביחס לשירות ציבורי ראוי במדינת עולם ראשון. בכל מקרה, באופן כללי במצב היום ניתן לבקש לקבל את התיק הספציפי ואז סריקתו תוקדם והוא יישלח למבקש. אני למשל שלחתי הבוקר בקשה לעיין בתיק המקובל, ואעדכן בנוגע לתוצאות [עדכון – לפי ארכיון המדינה, התיק הזה חסר, כלומר, הם לא הצליחו למצוא אותו. לתופעה הזו יכולות להיות כמה סיבות לגיטימיות מאוד, אבל הנה עוד פתח לתיאוריות קונספירציה]. הסיבה השניה היא שהחומר הזה מוגדר כחסוי. למה הוא חסוי? כי המדינה מגינה בחוק על פרטיות אזרחיה, ומידע רפואי-אישי של אזרחים הוא אחד החומרים המוגנים ביותר מבחינת משך החיסיון. לכן כל תיק שמכיל או עלול להכיל מידע רפואי אישי, במיוחד על אזרחים שייתכן שעדיין בחיים, יוגדר כברירת מחדל כחסוי, עד שלא יוחלט אחרת, ואז הפרטים האישיים יושחרו לפני שהתיק ייפתח לציבור. זו, דרך אגב, היתה הסיבה העיקרית שבהיעדר החלטת ממשלה אחרת חלק ניכר מחומרי הארכיון של ועדת החקירה הממלכתית הוגדרו כחסויים ל-70 שנה – הידיעה שיש בהם מידע רפואי אישי ומידע בנוגע לאימוצים. הם נפתחו לאחר תהליך של השחרה, וגם הוא לא היה נטול טעויות וחשף כמה פרטי מידע רגישים.

 

טענה שלישית – המוסד מעורב

 עו"ד יוסי גמליאל, מפעילי "פורום משפחות החטופים", מצטט מתוך מסמך שכתב החוקר מטעם הועדה, ובו כתוב ש"עולה חשד כי המוסד מעורב בעסקאות מסוימות בילדים", ומוסיף: "אנחנו יודעים מה המוסד, אנחנו יודעים מה היכולות של המוסד, ואני לא ארחיב את הדיבור."

על איזה מוסד מדובר? כשאומרים בישראל "המוסד" סתם, ובודאי בהקשר של יכולות שלא נרחיב עליהן את הדיבור, מבין הצופה הסביר שמתכוונים ל"המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". וזו הבעיה עם ציטוט של משפט בודד מתוך מסמך. היעדר ההקשר מונע בחינה שלו. למשל, אם תסתכלו במסמך המלא שמצטט גמליאל, שנמצא במקור כאן:מגלים ש"המוסד" עליו מדובר בסעיף ג', בעל היכולות שגמליאל לא רוצה להרחיב את הדיבור לגביהן, הוא בכלל לא המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים אלא בסה"כ [ככל הנראה מעון של] ויצ"ו ירושלים, ושהחוקר כלל לא הצליח לבדוק את הפרטים שנטענו לגביו והעלו חשד זה, מכיוון שבשונה ממה שסיפר גמליאל רגע לפני שהביא את הציטוט, כשסיפר שהחוקר "עיין בפרוטוקולים, עיין במסמכים", החוקר עצמו  מדווח שלא היה בידיו מלוא החומר המדובר, שהובא בפני ועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ).

 

טענה רביעית – המוסד בעדותו של דב לויטן

חלק א' – קטע הוידאו:

את הקישור המטעה למוסד שהתחיל גמליאל, ממשיכה בן-שימול בקישור לקטע הבא, שבו היא מספרת לצופים שאזכור נוסף של המוסד (ולא, היא לא מתכוונת למעון ויצ"ו בירושלים), מופיע בעדותו של דב לויטן. אחרי אמירה זו, מובא קטע וידאו קצרצר מתוך עדותו של לויטן בועדה (כל העדויות שנשמעו בדלתיים פתוחות צולמו על ידי אנשי עוזי משולם), שבו הוא אומר ש"הפחד והחשש לעסוק בפרשה הזו, שאם אתה מתחיל לחקור, אתה יודע איפה אתה התחלת, אתה לא יודע לאן זה יוצא". .ראוי לציין שלויטן, החוקר הרציני ביותר של הפרשה עוד מסוף שנות ה-70, שדחף להקמתה של ועדת שלגי ואסף חומרים רבים מאוד עבור ועדות החקירה, נחשב היום ל"מוקצה" ו"מכחיש" בקרב מפיצי העלילה, מכיוון שהוא מקבל את המסקנות העיקריות של ועדת החקירה הממלכתית לפיהן הרוב הגדול מאוד של הילדים נפטרו ולא נחטפו או אומצו שלא כחוק.

מפחיד, נכון? בטח אם עוסקים בפעילות המוסד. אבל המשפט הזה לא עוסק בפעילות המוסד. הוא קטע מהחלק הראשון של עדותו הארוכה של לויטן לפני הועדה (עמ' 87 בקובץ, 5873 בנייר):

במה הוא עוסק? בחשש שחקירה בפרשת הילדים תסתעף לכיוונים אחרים ולא צפויים, כמו מעורבות פוליטית של המפלגות בקליטת העליה (פרשיה ידועה שכבר הסעירה את המדינה עד כדי משבר ממשלתי) וחשש מפני ההשלכות הפוליטיות של העיסוק בפרשה כיום, כמו הטענות בנוגע לגניבת רכוש מהעולים, וכמו טענות שלויטן מדגיש שהוא מעלה בזהירות, מכיוון שלא חקר אותן לעומק, בנוגע למספר קטן מאוד של נשים נשואות שנעלמו.

חלק שני – העדות הסודית

לאחר דברים אלה של לויטן, מספרת בן-שימול לצופים על עדות נוספת של לויטן בפני הועדה, שהתקיימה בדלתיים סגורות, בה סיפר לחברי הועדה על מסמכים של המוסד שהגיעו לידיו. כאן באמת מדובר במוסד, ולראיה קטע זה בעדותו אכן התנהל בדלתיים סגורות ונותר חסוי, אם כי בן-שימול לא מדייקת – לא מדובר בעדות שלמה, אלא בקטע של כחמש דקות מתוך עדותו השניה בפני הועדה (בעמ' 56 בקובץ, 6328 בנייר, תוכלו למצוא את הודעת היו"ר על קטע העדות בדלתיים סגורות).

במקרה הזה אני נוטה להאמין לטענת גמליאל לפיה הגיע לידיהם פרוטוקול החלק החסוי, מכיוון שהטקסט שמופיע בצילום המסך שיוצג בהמשך אינו מופיע בפרוטוקול שמוצג באתר הייעודי של ארכיון המדינה למסמכי הפרשה. [עריכה – בעקבות עזרה שקיבלתי, הנה החלק החסוי של עדותו של לויטן בועדה, ששוחרר לציבור)מה היה בעדות החסויה? לויטן הציג בה מסמכים הנוגעים לנסיונו לגלות מה עשתה המדינה בנוגע לבירור השמועות או המיתוס (כך הוא מגדיר זאת בעדותו) בנוגע להברחת ומכירת ילדים בחו"ל, שמקורם בכתבה סנסציונית שהתפרסמה ב"העולם הזה" לפיה ילדי תימן נמכרו לאימוץ בארה"ב תמורת $5,000 לילד – שמועה שלויטן עצמו ניסה לבדוק ולא הצליח לאתר ילדים כאלה בארה"ב. דרך אגב, בנוגע למקור השמועה הגיע לויטן למסקנה שאורי אבנרי וכתב נוסף של "העולם הזה" פרסמו אותה על בסיס שמועה שהגיעה אליהם. לצערנו – ובאופן קצת אירוני למי שמכיר את הטענות בפרשת ילדי תימן – אחת מהסיבות שקשה לבדוק את מקור השמועה היא שארכיון "העולם הזה" נשרף בינתיים בדלקה.

בכל מקרה, גם מהחלק הגלוי בעדותו של לויטן אפשר להבין שבדקות הסגורות הוא הציג מסמכים של המוסד (הפעם באמת "המוסד"), בנוגע לבדיקה שביצעו אנשיו בחו"ל בנוגע לטענות על החטיפה לארה"ב (עמ' 58 בקובץ, 6330 בנייר)

גמליאל, שהשיג כנראה את פרוטוקול החלק החסוי בעדות, טוען ש"כל נסיון להשיג את המסמכים בעניין המוסד עלה בתוהו. קיבלנו תשובה חד-משמעית שהמסמכים לא נמצאים". הטקסט שמוצג כהמחשה בכתבה, עד כמה שאפשר לפענח אותו בהתחשב בתמונות שמסתירות אותו, מסביר היטב מדוע:לנוחות הקוראים, אביא כאן את מה שניתן לפענח מהטקסט [הערה – בעקבות ההפניה לפרוטוקול העדות החסויה שקיבלתי, השלמתי ב[סוגריים מרובעים] את חלקי הטקסט שבן-שימול הסתירה בדרך ההצגה הגרפית בכתבה:

[…] שזה מסמכים של המוסד ולמיטב ידיעתי, כדי לפרסם אותם צריכים את אישור המוסד. ראשית כל, חלק מהחיים שמוזכרים כאן, האנשים שמוזכרים כאן, שחשדו בהם כאילו שהם אלו שאימצו את הילדים, מדובר ביהודים בארה"ב, הם [בחיים.] לא הייתי רוצה להיות זה שאחר כך מדביק להם [איזה סטיגמה,] אם כי כמה שמות התפרסמו בעיתונות, זה דבר אחד. דבר שני מופיע כאן שמות קוד של סוכנים של המ[וסד, אני לא] יודע אם זה סוכנים ישראליים או בארה"ב, אם [הם חיים לא] חיים. אני לא אקח על אחריותי לכסות, או סליחה, לגלות משהו שלא צריך לגלות.

מדברים אלה ברור מדוע העדות נותרה חסויה, ומדוע בודאי שלא ניתן לאפשר לכל אזרח, ואפילו אדם כמו גמליאל, לעיין במסמכים שהציג לויטן בנוגע למוסד. המסמכים כוללים עדות בנוגע לפעילות חשאית של אנשי המוסד או סוכניו בארה"ב, כולל שמות קוד של סוכנים. דבר כזה לא ניתן לחשוף לציבור (עם כי חברי הועדה עצמם הורשו לראות אותו ולויטן לא נעצר בעקבות הדברים), כי זה מאוד לא מנומס במסגרת קשרים דיפלומטיים לרגל בחשאי בשטחה של מדינה ידידותית, וכי ארה"ב נוטה להיות נקמנית בנוגע למרגלים שהיא תופשת, גם כאלה שפועלים מכוונות טובות. תשאלו את פולארד. [תוספת לאחר עיון בחלק העדות החסוי – אחד מהדברים שלויטן אומר בהמשך עדותו הוא שהטענות לחטיפה לשם מכירה לחו"ל או לניסויים זה מיתוס נוראי, שאין לו ספק שהוא שקר, ושאחד מתפקידי ועדת החקירה לדעתו הוא לשבור אותו].

 

טענה חמשית – האוניה גלילהבן-שימול מביאה מפי גמליאל סיפור ממוחזר (היא הציגה אותו בסילוף אחר אך בוטה לא פחות בסרטה "חדל להיות תושב", אז מפי עו"ד יעל נגר, גם היא מעמותת "אחים וקיימים"), לפיו חוקר הועדה גילה שאוניה של צים בשם "גלילה" הוסבה במיוחד להובלת תינוקות לחו"ל, במסגרת מבצע שכונה בשם [לא יכלו למצוא רעיון פחות מפליל?] "כותונת פסים", ואיתר אחות ילדים בשם רות מרלינג שעבדה על האוניה. נשמע רציני, לא?

אז הנה העמוד הראשון של דו"ח חוקר הועדה יוסיפוב שעוסק בעניין, ונמצא בתיק הזה:

כמו שניתן לראות מהדברים במקורם (בסרטה הקודם של בן-שימול היא הציגה שברי משפטים מתוכם תוך השמטת ביטויים שלא תאמו את הנרטיב, הפעם היא הציגה את הסיפור בליווי תמונת אילוסטרציה של אוניית צים, שלדעתי יכולה להיות בסיס לתביעת לשון הרע מצד החברה, שהיא כיום חברה פרטית), הסיפור מתבסס על "מידע" לא ברור, שיוסיפוב אמר שלפני שאיתר את הידיעה שאחות ילדים בשם רות מרלינג שעבדה כאחות במחנה ראש העין עברה לעבוד באוניה, נראה לו כמו "סיפורי עלי באבא". זה המקום לציין שיוסיפוב, למרות מאמציו, לא מצא מידע נוסף על הפרשה, וטועני החטיפה ממשיכים להשען שוב ושוב על אותה פסקה שבה הוא מודה שהיא נשמעה לו כמו סיפורי עלי-בבא (תוך השמטת החלק הזה כמובן). לגמליאל נאמר ש"העדות של מרלינג לא נמצאת", כי מרלינג לא הגיעה להעיד בפני הועדה. לעומת זאת, לאחר שתויג בטעות במקום אחר בארכיון ואותר על ידי אבשלום זלינגר, נחשף לציבור גם תיקה האישי של מרלינג בחברת שהם- שירותי הים (שהיה בידיו של יוסיפוב), ומהמידע בו עולה שהיא החלה את עבודה בחברה רק בשנת 1957, זמן ניכר לאחר שנות השיא של מקרי ההיעלמות הנטענים בפרשה. בכל מקרה, הנה עוד הזדמנות להפעיל את השכל הישר: האפשרות שאוניה של חברה ממשלתית תוסב במיוחד להעברת תינוקות ותשמש להעברת תינוקות חטופים לחו"ל דורשת מעורבות של עשרות אנשים לכל הפחות, והסבירות שלא תשאיר תיעוד כתוב או עדויות ממשיות מצד מעורבים בפרשה היא אפס מוחלט.

 

טענה שישית – חשיפת חומרי ארכיון המדינה

בן-שימול מציגה את טענותיו של גנז המדינה יעקב לזוביק בנוגע למדיניות חשיפת המידע של הארכיון. מדיניות זו אכן ראויה לביקורת, והיא סופגת ביקורת כזו גם מצד חוקרים מקצועיים המעוניינים לעיין בחומרים השמורים בארכיון המדינה. בן-שימול מצטטת את סיכום הביקורת שלו: "במצב הדברים הקיים אין סיכוי שרוב החומר הארכיוני ייפתח אי-פעם."

הבעיה היא שבעוד שבן-שימול עוסקת בפרשת ילדי תימן, לזוביק התייחס לכלל החומר בארכיון המדינה, שכפי שציינתי, סובל בעיקר מתת-תקצוב ותת-תקינה, כמו כל השירות הציבורי בישראל. דווקא החומר הנוגע לפרשה, במידה מסויימת בזכות טועני העלילה [ובמהלך שלטעמי מתברר לאור תוצאותיו כירייה מפוארת ברגל], זכה לחשיפה מהירה ומלאה, ברוח מקסימליסטית שכפי שכבר ציינתי, עלתה גם במחיר של חשיפת פרטים אישיים ביותר בנוגע לאנשים שלא היו מעורבים בפרשה כלל. את הפירוט המלא של חשיפת המידע ואת ההסבר בנוגע למעט התיקים שעדיין לא פתוחים לציבור, נכון לדצמבר 2018, אתם יכולים לקרוא מפי לזוביק עצמו כאן.

 

טענה שביעית – ד"ר נתן שיפריס

בן-שימול מקדישה זמן ניכר בכתבה לד"ר נתן שיפריס, ומחקרו החדש-ישן בנושא. לצערי, מלבד טענותיו של שיפריס (שמחזיק בגרסה המקסימליסטית בנוגע לפרשה, כלומר טוען לחטיפה ממסדית מאורגנת ), הוא לא מציג בכתבה אפילו לא דגימה ממצאי מחקרו, אותו הוא מחזיק בידיו ולא מפרסם במשך יותר מעשור, למרות שעידן האינטרנט מאפשר הפצה מהירה וחינמית של מידע מסוג זה. המחקר "נחשף" לציבור בשבוע האחרון באופן חגיגי, אך אני עדיין לא ראיתי באיזו הוצאה הודפס והיכן ניתן להשיג עותק ממנו (לפי תגובה של בן-שימול בפייסבוק, ספרו החדש של שיפריס "ייצא בחודשים הקרובים", כלומר, עדיין לא נחשף לציבור). בכל מקרה, בן-שימול מציגה אותו כ"מי ששילם את מחיר ההשתקה בשלוש שנים מחייו." לזכותה יאמר שבהמשך היא מביאה קטעי ארכיון מפרשת ההתבצרות האלימה של פעילי עמותת "משכן אוהלים" של עוזי משולם ביהוד, במהלכם הוא מתועד מאיים בשימוש בנשק למטרות התקפה, ומציינת שהוא נשפט לארבע שנות מאסר בעקבות מעורבותו בפרשה. כלומר, לא את מחיר ההשתקה שילם שיפריס בשלוש שנים מחייו, אלא את מחיר הרשעתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה (שהומרה בערעור לבג"צ בעבירה של ירי באזור מגורים), איומים, סיכון חיי אנשים במזיד, החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין וייצור נשק, במסגרת מעורבותו הבולטת בחבורת ה"צדיקים" החמושה שהתבצרה בביתו של משולם כשברשותה שמונה-עשר רימונים, א[ר]בעים ושבעה בקבוקי תבערה, שישה רובי סער, שני תת-מקלעים "עוזי", שישה אקדחים ושתי לבנות חבלה. על גג הבית ובחצר נמצאו עשרות תרמילי כדורים. בבדיקות באליסטיות התברר שהכדורים שתרמיליהם נמצאו נורו מכלי הנשק שנתפסו. עוד על משולם וחבורתו – שכתבתה של בן-שימול הוכנה לרגל "יום המודעות לפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן" שמפיצי העלילה קבעו בתאריך פטירתו [הלועזי!, משולם בוודאי מתהפך בקברו] מאחר והם מצרפים לדרישותיהם גם את הדרישה ל"טיהור שמו" של ה"צדיק", ניתן לקרוא כאן.

 

סיכום

כתבתה של בן-שימול, ככל שהיא עוסקת בטענות ממשיות, הרי שהיא מציגה רצף של הטעיות, סילופים ומניפולציות. אלה הן הטעיות מכוונות, בין אם מקורן בח"כ קורן (הטענה הראשונה), בין אם מקורן בפורום משפחות החטופים (טענות 2-5) ובין אם מקורן בבן-שימול עצמה (טענות 6-7). כתחקירנית, בן-שימול אחראית להצגתן של כולן. בהחלט ייתכן שבן-שימול נפלה, בחלק מהמקרים, כקרבן להטעיה מכוונת מצד מקורותיה-שותפיה ל"פורום משפחות החטופים". ייתכן שהיא גם ראויה להתחשבות, מכיוון שכפי שעולה מסרטה "חדל להיות תושב", היא ואמה הפכו לקרבנות של מפיצי העלילה, לאחר שאלה שכנעו אותן בסיפוריהם שייתכן שאחיה של האם –  למרות התיעוד המפורט הקיים בנוגע למקרה – לא באמת נפטר בילדותו, והרעילו את יחסן כלפי המדינה שבה נולדו וגדלו.

אם כך ואם כך, התוצר שהפיקה בן-שימול הפיקה תחת ידיה אינו ראוי לשידור ככתבה עיתונאית, ומטיל סימן שאלה עצום על יכולתה לשמש כעיתונאית.