המלחמה על קווי הפתיחה של המלחמה והרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר

הדיון על "המחדל" ועל היהירות מונע לעיתים את זיהוי המהלכים המשמעותיים אפילו כאשר הם גלויים לעינינו ונאמרים כמעט במפורש. כדי להבין אותם, צריך לוותר על שיח המחדל והדיון הפסיכולוגי האם האנשים בצמרת המערכת הם טיפשים או יהירים, ולהתחיל לבחון את ההחלטות שלהם בהתאם להקשר הצבאי-פוליטי הקונקרטי שבו הם פעלו, והמושגים הרלוונטים לגביו. ברשומה הזו בסדרה על מלחמת יום הכיפורים, אתמקד במחלוקת על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10. 

במאמרו המכונן (לטעמי) של אחיה יצחקי "שלושה מודלים של התפיסה התיאורטית של הפוליטיקה" הוא כותב:

בחברת המונים מודרנית, שיש בה גיוס כללי ותקשורת המונים, לא יקום שום פוליטיקאי נגד מלחמה שכבר החלה. המאבק בין המנהיגים מתנהל על דרך ניהולה של המלחמה: היכן ועל מי להנחית את המהלומה העיקרית, אילו הישגים למנוע מהאויב ואיזה – לא, לאיזו תוצאה לחתור, מה לראות כהישג, מה כנצחון, מה כתבוסה וכו'

בהתאם לכך, את מלחמת יום הכיפורים צריך לבחון לא לפי מושגים מופשטים של "ניצחון" או "תבוסה", אלא לפי יעדים קונקרטיים, שמתבטאים במידה רבי בקווי הסיום של המלחמה. הדרך להגיע אל קווי הסיום הרצויים לגורם מסויים עוברת מן הסתם בקווי הפתיחה.

בשונה מהחוויה העממית שנטבעה בזיכרון הקולקטיבי, ושאליה פרצה מלחמת יום הכיפורים כאזעקת פתע שניפצה את דומיית הצהריים של יום הכיפורים, בצמרת המדינית והצבאית היתה הערכה שפנינו למלחמה כבר באביב 1973, הערכה שקיבלה דמות קונקרטית בימים הראשונים של חודש אוקטובר. בבוקר ה-5 באוקטובר הצטברו מספיק ידיעות מודיעיניות שהביאו את הרמטכ"ל דדו להחליט על ביטול החופשות בחזירות הדרום והצפון, תגבור הגולן בחטיבה נוספת, הטסת חטיבת שריון לתגבור החזית בסיני, ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים – הכרזה על "מצב כוננות ג' ": הכנת מערך הגיוס של כוחות המילואים לקראת גיוס כללי.

בישיבת ממשלה בצהרי אותו היום (בהרכב חלקי, של השרים שהיו זמינים בתל-אביב), הוחלט להסמיך את שר הביטחון והרמטכ"ל להחליט על גיוס מילואים במקרה שבו תתקבל ידיעה על פתיחת מלחמה, כדי להימנע מהצורך להמתין לכינוס ישיבת ממשלה במהלך החג. הנחת העבודה של כל הגורמים היתה שישראל צפויה לקבל התראה לפחות 48 שעות לפני פרוץ המלחמה, על בסיס "האמצעים המיוחדים", שבשונה ממה שהובלו להבין, בהחלטת ראש אמ"ן זעירא הם לא הופעלו. גם בלי הפעלת האמצעים המיוחדים, בשעה 15:00 נקלטה ביחידה 8200 (אז היא עוד טרם כונתה 8200, אלא במספר אחר) "ידיעת יחמור" – מברק משגרירות עיראק במוסקבה לבגדד (העיראקים לא קיבלו התרעה מסוריה או ממצרים על המלחמה המתקרבת ולכן ניסו לברר בעצמם מה סיבת ההיערכות המתוגברת של צבאות מצרים וסוריה), בו מסופר שלפי מקורות סובייטיים הסיבה לפינוי החפוז של משפחות היועצים הסובייטיים מסוריה ומצרים (שהיה גורם משמעותי שהעלה את החששות בצמרת הישראלית מפני מלחמה מתקרבת) היא כוונת סוריה ומצרים לצאת למלחמה נגד ישראל. הידיעה הועברה לטיפול אמ"ן מחקר והגיעה לראש אמ"ן אלי זעירא, שלא רק שלא דיווח עליה לרמטכ"ל, אלא גם דאג שהפצתה במסגרת לקט הידיעות היומי עוכבה מהשעה 23:00 בלילה עד לבוקר ה-6.10, אחרי שכבר התקבלה על ידי ראש המוסד זמיר "ידיעת הזהב" בנוגע לפרוץ המלחמה הצפויה שהגיעה מ"המלאך" – אשרף מארואן.

בכל מקרה, בעקבות הודעת זמיר דדו כבר פעל בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6.10  מתוך הנחה שמלחמה צפויה באופן ודאי לפרוץ בתוך שעות ספורות (באופן שלא הוברר עד היום, השתלבה לתוך ההודעה שהעביר מרואן השעה 18:00, למרות שהוא לא הזכיר אותה במקור). השאלה שהוצבה היא כיצד תפעל ישראל על סמך ההנחה הזו. לפני שניגש אל השתלשלות הדברים בפועל, אני מציע להכיר את מערכת המושגים התיאורטית, כפי שניסח אותה יגאל אלון בספרו "מסך של חול":

 הטאקטיקה הצבאית מכירה בשלוש צורות של התקפות-נגד: התקפת-נגד מגיבה, התקפת-נגד מקבילה והתקפת-נגד מקדימה. הצורה הראשונה, הקלאסית, מקובלת ביותר. כיון שהצד המותקף רוצה להוכיח לעמו שלו, לבני-בריתו ולעולם כולו כי הוא המותקף – הרי שהוא מניח לאויבו להינות מיתרון היוזמה, ובלבד שיובטח לו היתרון המדיני, ועובר במוקדם או במאוחר להתקפת-נגד, לפי בחירתו, או כפי שהוא אנוס לעשות בהתאם למהלכיו של האויב.
[…]
התקפת-נגד-מקבילה משמעה: נקיטת יוזמה בעת ובעונה אחת עם יוזמת האויב. […] באופן שהמאמץ העיקרי הנגדי יבלום את התקפת האויב. […] התקפת-נגד מקבילה איננה האידיאלית ביותר בתנאים הגיאוגרפיים של ישראל, אולם ברוב המקרים היא רצויה יותר מאשר ההתקפה המגיבה. […] אמנם, יוזמה "מקבילה" מבטיחה יותר מאשר ה"מגיבה", מבחינה צבאית, אולם היא מכבידה יותר מבחינה מדינית. שהרי לא תמיד יש אפשרות להוכיח מבחינה משפטית פורמאלית, כי התקפת-הנגד המקבילה הישראלית נתחוללה בעטיה של היוזמה הערבית.
[…]
התקפת-הנגד-המקדימה […] פירושה: נקיטת יוזמה מיבצעית ישראלית נגד ריכוזי כוחותיו של האויב, ותפיסת יעדים בעלי חיוניות בטחונית על אדמתו של האויב, שעה שהוא נערך להתקפה על ישראל ובטרם יספיק לפתוח בהתקפתו למעשה.

לפי אלון, התקפת-נגד מקדימה היא האפשרות העדיפה מבחינה צבאית, אבל היא נושאת איתה מחיר מדיני, מכיוון שהיא מאפשרת להציג את הצד שמשתמש בה כתוקפן וכמי שיזם את המלחמה. בשונה מהמצב ביוני 1967, בו קו הגבול של ישראל לא איפשר לה לקחת את הסיכון שבספיגת המכה הראשונה ולהשיב בהתקפת-נגד מגיבה, ולמעשה אילץ אותה לצאת למתקפת נגד מקדימה, היערכות ישראל בקווי התעלה וברמת הגולן באוקטובר 1973 הפכה את ההכרעה בין התגובות השונות למתקפה המצרית-סורית הצפויה לדיון בין אפשרויות פעולה מעשיות.

כאן, בנוגע לאופן התגובה הישראלית, צפה המחלוקת בין דדו לדיין, שכזכור הוסמכו להחליט על גיוס מילואים. בדיון אצל דיין בשעה 05:50 בבוקר, דדו הציע לפתוח את המלחמה במכה מקדימה של חיל האויר. דיין התנגד, ואמר שלפי המקורות הזרים של זעירא: "הכל שקט. לא תהיה מלחמה." זאת למרות שבפגישה עם דדו אצל מפקד חיל האויר הטרי בני פלד ב-13.5.1973, שבה הוצגה תוכנית המתקפה המקדימה של חיל האויר, אמר דיין: "בני ידידי, אתה באמת חושב שאם נדע על סכנת התקפה ערבית ניתן לחיל האויר לשבת בשקט? ודאי שאנחנו נהיה היוזמים."
בנוגע לגיוס המילואים דרש דדו להפעיל גיוס מלא: כ-200,000 איש. דיין הציע לגייס 20-30 אלף חיילים בלבד, שיביאו את הכוח לעוצמה של אוגדה אחת בכל חזית, בטענה שעל סמך הידיעות הקיימות עדיין אי אפשר לקרוא לגיוס מלא. דדו טען שלשם הגנה בלבד בצפון ובדרום יש לגייס 50-60 אלף איש, מה שדיין היה מוכן להסכים לו, אבל המזכיר הצבאי שלו לא הצליח להשיג טלפונית ולקבל את אישורה של ראש הממשלה. דדו המשיך ודרש גיוס כפול, ודיין אמר: "על סמך סיפורי צביקה זמיר לא מגייסים את כל צהל". בסופו של דבר הוחלט שלא לגייס מילואים בינתיים, ולדחות את ההכרעה לדיון אצל ראש הממשלה, כשעה-שעתיים מאוחר יותר.

אלה הפרטים, ועכשיו צריך להציע את הפרשנות. האם דדו צדק כשצפה מלחמה ודיין טעה כשהניח שפריצתה עדיין לא ודאית? זה הסבר קל. קל מידי. לטעמי השאלה הרלוונטית היא מאיזו נקודה רצו דדו ודיין להתחיל את המלחמה, ובאיזו נקודה רצו לסיים אותה. כאן חשוב להבין שדיין מראש לא רצה להתחיל את המלחמה כשצה"ל נמצא על תעלת סואץ. בדומה לאלי זעירא, דיין חשב שצה"ל צריך להתייצב על קו המעברים והרכס שממזרח לתעלת סואץ. בחלק השני של הרשומה נראה שזהו גם הקו שבו ביקש דיין לסיים את המלחמה.

מאוחר יותר, דדו הסביר את ההגיון שלו בקריאה לגיוס רחב [מובא אצל ברטוב, ההדגשות כאן ולהבא הן שלי]:

ייחסתי חשיבות (א) להכנסת מירב הכוחות לקרב במועד מוקדם ככל האפשר, (ב) להתקפת-נגד במועד מוקדם ככל האפשר, שכן בהתקפת נגד ראיתי את אחד האמצעים החשובים ביותר להצלחה בקרב ההגנה."

דדו הניח שצריך לעבור למתקפת נגד במהירות האפשרית, מה שחייב הפעלת שלוש אוגדות בחזית הסורית. דיין היה מוכן לאשר התקפות נגד "רק אחרי הירייה הראשונה".

ההכרעה, כאמור, הועברה לדיון אצל ראש הממשלה, שהפרוטוקול שלו פורסם לפני כמה שנים. כאשר הדיון הגיע לנושאים החשובים, דיין הציג את התנגדותו למכת נגד מקדימה (בלי לנמק, הוא אומר ש"מבחינה מהותית לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת הפעם."), ואת המחלוקת בינו לבין הרמטכ"ל בנוגע להיקף גיוס המילואים. הוא הציע את הגיוס החלקי של 50-60 אלף איש, וציין שדדו רוצה גיוס רחב יותר. דבריו לגבי גיוס המילואים מכילים סתירה פנימית:

אם הדברים יחמירו ותתחיל אש – נגייס את המערך המלא. אחרת יהיה שאנו עושים מלחמה. גם כך יגידו זאת.

דדו ציין שההתראה שהתקבלה בעקבות הידיעה שהעביר זמיר היא קצרה מאוד מבחינתו. הצבא הסדיר ערוך באופן מקסימלי, אבל הוא רק 25% מכוחו של צה"ל. הוא אמר [ההדגשות שלי]:

צריך להגדיל מיד את הכוח. לגיוס המילואים אנו צריכים לפחות כ-24 שעות. מילואים שאנו מגייסים עתה, אפשר להפעילם מחר. בבוקר יום א' יוכלו להיכנס לקרב. המילואים שלא נגייס עכשיו – לא יוכלו מחר להשתתף במלחמה. הם ייכנסו לפעילות רק ביום ב' בבוקר. מילואים שלא נגייס עכשיו – זה הפסד של יום. לכן אני בעד גיוס גדול. אני מחייב גיוס של כ-200,000 חייל. זה המערך הלוחם. אני לא זקוק לכולם היום. […] אם נגייס פחות מזה, מחר אוכל לתגבר, מבחינה הגנתית נוכל לבלום. אך נהיה מוגבלים למהלכים הגנתיים. בעוד שאם יהיו יותר כוחות, נוכל לתקוף ולעבור להתקפת נגד.

דדו מחזק את הטענה שהופיעה כסתירה פנימית בטיעון של דיין, כדי להתמודד מול ההתנגדות לגיוס מילואים גדול:

אם לא נעשה את הגיוס הגדול, אני לא רואה פחות מ-70-80 אלף. מבחינת האימפקט הבינלאומי-מדיני – זה לא משנה אם נגייס 70 או 200 אלף. בעצם ייתכן שזה ישפיע, כי הערבים יבינו שהם איבדו את יתרון ההפתעה. מצד שני, הגיוס יביא לכך, שהוא מפליל אותנו. יאמרו שגייסנו על מנת לפתוח במלחמה. מוטב שיגידו שאנו פתחנו – וננצח. ממילא יגידו זאת.

ראש אמ"ן אומר שלמרות כל הסימנים למלחמה, עדיין יתכן שעד הרגע האחרון סאדאת עוד יירתע מהמלחמה ויבטל את הפקודה לצאת, למשל בעקבות גיוס ישראלי – זו אמירה שמחזקת למעשה את הטענה של דדו בעד גיוס גדול.

דיין חזר, בדרכו הפתלתלה והספק מאיימת, על עמדתו, תוך שהוא דבק בטיעון הציור של ישראל כתוקפן:

אם תאשרי גיוס מילואים גדול, לא אתפטר. אך המלצתי היא לגייס את כל חיל האויר, לגייס אוגדה לצפון ואוגדה לדרום. בלילה נראה שצריך לגייס – נגייס. […] אני חושש שכל אמצעי התקשורת יגידו שאנו הולכים לתקוף. גיוס מלא לפני שנורתה אפילו יריה אחת וכו'. מיד יגידו שאנו התוקפנים. […] לפי הערכתי אם חיל אויר יהיה מגוייס מלא פלוס 2 אוגדות בתור מהלך ראשון מ-05:00 עד 17:00  – זה עונה על הענין, ואם לפנות ערב הדברים יחמירו, נקדים בכמה שעות השלמת הגיוס.

הדיון נמשך לגבי הצעדים מול האמריקאים ומדינות אחרות, תוך דחיית ההחלטה לגבי מכת נגד מקדימה, מתוך אמירה שכנראה זה לא יתאפשר. הרמטכ"ל החזיר את הדיון לנושא היקף הגיוס. כמו שניתן לראות, גם ראש הממשלה גולדה מאיר הצטרפה להערכה שמבחינה בינלאומית אין הבדל בין גיוס חלקי לגיוס מלא:

הרמטכ"ל: אני מוכן לגיוס לא מלא. אך אני רוצה את ארבעת האוגדות המשוריינות. כל הכנותי שהיום בשעה 18:00 תיפתח מלחמה. […] אני מחפש לעצמי מצב יותר טוב. הסך הכל הוא עוד 30 אלף איש.

עוזר שר הביטחון [רא"ל צבי צור]: זה מינימום גיוס של 100-120 אלף. מבחינת האימפקט מי יודע אם זה 70 או 100 אלף.

ראש הממשלה: מבחינת האימפקט המדיני, אם לא מודיעים מיד על גיוס כללי, אז 70 או 100 אלף, זה לא משנה.

[…]

שר הביטחון: לא שיניתי דעתי. 

ראש הממשלה: מה המספר שלך?

שר הביטחון: פחות מהחצי. הבעיה שלי היא פנימית וחיצונית. מה אנחנו צריכים לעשות במצב הזה. ודאי שטוב שהמערך המלא יהיה מגוייס […] השאלה היא מה אנו צריכים לעשות היום בבוקר. להכפיל הצבא הסדיר, נגיע ללפנות ערב ונראה.

אך [יתכן שזו שגיאה וצריך להופיע "אין". התצפיתן] להכניס את המדינה לגיוס מלא כשאנו מאוד פגיעים הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. האם אנו צריכים לעשות מצב רוח של מלחמה וכו'. השיקול הפנימי לא תופש. אך היות ואני מעריך שב-24 שעות אנו יכולים להרשות לעצמנו זאת, אז נעשה המהלך הראשון בקושי ולהתחיל זאת טוב מבחינה בינלאומית. היום הגורם הקובע יהיה חיל האויר. חיל האויר הוא המשמעותי ביותר.

הרמטכ"ל: מחר חיל האויר לא יוכל לתקוף בקווים.

כנראה שכוונת הרמטכ"ל היא שמכיוון שביום הראשון של המלחמה חיל האויר מתוכנן לפעול נגד שדות התעופה וסוללות הנ"מ של האויב במטרה להשיג עליונות אווירית, הוא לא יהיה זמין לסייע לכוחות הקרקע אם אלה יימצאו במערך חסר בגלל דחייה בגיוס המילואים. במציאות מצוקת כוחות הקרקע הובילה לביטול ושיבוש מבצעי הפתיחה של חיל האויר, מה שפגע באופן דרמטי באפקטיביות שלו בהמשך המלחמה. בכל מקרה, נחזור אל המשך הדיון, שבו עלתה המחלוקת שלטעמי היא המפתח להבנת הדברים: ההעדפה של דיין לספוג את המכה הראשונה בתחילת המלחמה ולעכב את התגובה לשלב מאוחר יותר, לעומת השאיפה של דדו להגיב מיד במתקפת נגד:

שר הביטחון: […] אם נגייס בערב יהיה לנו רק פיגור של 8 שעות. לעצמנו ולאחרים הייתי מתחיל התחלה צנועה, על כל הקשיים הכרוכים בכך. זה ישרת אותנו.

ראש הממשלה: מה זה קשיים?

שר הביטחון: שנצטרך בפחות כוחות לעמוד בחזיתות ויהיה לנו יותר קושי בגיוס בזמן המלחמה.

הרמטכ"ל: אם הסורים פורצים לגולן, אני עם עוד אוגדה מכה לכיוון דמשק, ועם עוד אוגדה ברמה.

שר הביטחון: אם יותר כוחות – מצבנו יותר טוב. במלחמה לגייס, פחות טוב. אך זה לא מצב שבקווים יחסרו לנו כוחות. אבל אני לא מתעקש על זה.

ראש הממשלה: יש לי קנה מידה אחד: אם באמת תהיה מלחמה, אנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר. כלפי חוץ אם תהיה מלחמה, מוטב שיכעסו עלינו ושמצבנו יהיה יותר טוב. איש לא יוכל למדוד בדיוק כמה גייסנו. אנו צריכים חשוב עוד פעם ולהחליט. אם תהיה מלחמה – אנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר.

שר הביטחון: הכי טוב, פירושו גיוס מלא. 

ראש הממשלה: שלא יהיה מצב שבמכה ראשונה יפגעו יותר מאשר אילו היה לנו יותר כוח. קנה מידה אחד: אם מלחמה, אז כמה שאפשר פחות פגיעות. באשר למכה מונעת – לא נוכל להסביר זאת, אך גם כאן, נראה במשך היום. […]

[…]

בשעה 09:20: שר הביטחון מסכם כי על הרמטכ"ל לגייס את כל המערך כפי שהוצע על ידי הרמטכ"ל.

כמו שניתן לראות, דדו ודיין דבקו שניהם בעמדותיהם: דיין הציע לדחות את הגיוס גם במחיר של קשיים גדולים יותר בספיגת המכה הראשונה, כלומר לנקוט בשיטה של מתקפת-נגד מגיבה, בעוד שדדו ביקש גיוס מלא, שיאפשר לו לכל הפחות לצאת מתקפת-נגד מקבילה במקביל ליוזמת האויב. גולדה הכריעה את הדיון לטובת דדו, תוך שהיא משאירה פתוחה את שאלת מתקפת הנגד המקדימה (שלא אושרה לבסוף).

העובדה שההתראה למלחמה היתה קצרה אפילו ממה שחשבה הצמרת הישראלית באותן הדקות והמלחמה פרצה כבר בשעה 14:00, בצירוף הדחיה בת שלוש השעות שיצר דיין בקבלת ההחלטה על גיוס המילואים, יצרה מצב שבו צה"ל בכל מקרה לא הספיק לגייס את הכוחות שהיו נחוצים לו לפעולה לפי גישת הרמטכ"ל. במהלך היממה הראשונה למלחמה נאלץ צה"ל לעסוק בבלימת ההתקפות על בסיס הכוח הסדיר בלבד, ובמחיר אבדות איומות: בגזרת הגולן נמחקה למעשה חטיבה 188, החטיבה שהחזיקה את הקו ותוגברה בימים שלפני המלחמה בחטיבה 7 כעתודה; בגזרת סיני איבדה אוגדת סיני הסדירה כ-2/3 מכוחה. המציאות הזו יצרה את הסביבה שבה פעלו מי שניסו כחלק מהמאבק המדיני-פוליטי (ולא מתוך מחלוקת צבאית-מקצועית) לעצב את קווי הסיום של המלחמה. מכיוון שהדיון בכך הביא את הרשומה לאורך של יותר מ-3,500 מילה (נכון לעכשיו היא קצת פחות מ-2,250), החלטתי לפצל אותה לשתיים, ואת הדיון שעוסק במלחמה על קווי הסיום של המלחמה תוכלו לקרוא כאן.

***

לקריאת רשומות קודמות בנושא מלחמת יום הכיפורים:
"תסגרו את הדלת רגע…" – איך תרם מפקד חיל האויר למניעת ההפסד במלחמת יום הכיפורים
האם קרסה הקונספציה? – הויכוח על תפישת הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים
ד"ר קיסינג'ר ומיסטר פון קלאוזביץ – על מטרותיה של ארה"ב והתנהלותה במלחמה
הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ

מחשבה אחת על “המלחמה על קווי הפתיחה של המלחמה והרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר

  1. פינגבק: יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s