יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה

ברשומה הקודמת על המלחמה עסקנו במחלוקת על היקף גיוס המילואים בבוקר ה-6.10, שנבעה מהמחלוקת בנוגע לדרך התגובה הרצויה של צה"ל להתקפה מצרית-סורית: האם לגייס כוחות בהיקף גדול שאולי ירתיע את סאדאת ברגע האחרון מפתיחה במלחמה, ובכל מקרה יאפשר לנקוט במתקפת-נגד מגיבה, כפי שביקש הרמטכ"ל, או להסתפק בגיוס חלקי להגנה בלבד, גם במחיר של קשיים גדולים יותר ביום המלחמה הראשון, ולגייס את שאר מערך המילואים בהתאם לצורך. בסופו של דבר, שילוב ההתרעה הקצרה מהצפוי והעיכוב שיצר דיין הביאו להתממשות ההעדפה של דיין – בלימה על בסיס הכוח הסדיר וללא מתקפת-נגד מקבילה. התוצאה היתה משבר השעות הראשונות והלילה הראשון של המלחמה, בהם הצליחו המצרים לצלוח את התעלה והסורים לכבוש שטח גדול בדרום רמת הגולן, במחיר אבדות קשות לכוחות הישראליים שניצבו מולם.

כפי שכתב אחיה יצחק במאמרו "שלושה מודלים של התפיסה התיאורטית של הפוליטיקה":

בחברת המונים מודרנית, שיש בה גיוס כללי ותקשורת המונים, לא יקום שום פוליטיקאי נגד מלחמה שכבר החלה. המאבק בין המנהיגים מתנהל על דרך ניהולה של המלחמה: היכן ועל מי להנחית את המהלומה העיקרית, אילו הישגים למנוע מהאויב ואיזה – לא, לאיזו תוצאה לחתור, מה לראות כהישג, מה כנצחון, מה כתבוסה וכו'

אפשר בהחלט לטעון שהדיון על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10 התנהל מבחינת הצמרת הישראלית למעשה כבר לאחר התחלת המלחמה (הגם שהקרבות עצמם טרם פרצו). משבר קרבות הבלימה, לאחר שפרצו הקרבות, היווה את תחילת המאבק בתוך ההנהגה על דרך ניהולה של המלחמה, ובעיקר על המצב והקווים שבהם רצוי לסיים אותה.

משבר קרבות הבלימה, שאל תנאי הפתיחה שלו כיוונה עמדת דיין בטענה שעדיף להתחיל התחלה צנועה ובקושי רב יותר על פני גיוס מלא, יצר את הדרמה של בוקר ה-7.10. את הדרמה הזו דאג דיין להעצים בעזרת אווירת "חורבן הבית השלישי" שהפיץ, ושכפי שכבר הוזכר ברשומה הקודמת, שיבשה את מבצעי חיל האוויר. בצהרי אותו היום, לאחר שסיפר לו שהוא לא צפוי לקבל סיוע אווירי בימים הקרובים [החלטה שהתקבלה בלחץ דיין] נתן דיין "עצה מיניסטריאלית" לאלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש) לסגת אל הקו השני, אל המעברים בהם דיין רצה להציב את צה"ל עוד לפני המלחמה. גורודיש ענה לו שהוראה כזו הוא מוכן לקבל מדדו, אבל לא ממנו. בשעה שתיים באותו היום הציע דיין את הנסיגה הזו בהערכת מצב במטכ"ל, הצעה שלא התקבלה על ידי דדו. דיין המשיך בשעה 14:50 לדיון חירום עם ראש הממשלה, בהשתתפות השרים גלילי ואלון ואמר, בטענה שקרית שהדברים מוסכמים גם על הרמטכ"ל ועל גורודיש [ההדגשות, כאן ולהבא, הן שלי]:

בחזית הדרום, אני מציע כי נייצב קו על המתלה. נוותר על קו התעלה, ונתייצב על קו המיצרים, שלושים או כמה ק"מ מן התעלה. […] כל ניסיון להגיע אל המוצבים הוא שחיקה של טנקים. צריכים לפנות את הקו לא בתקווה לחזור אליו, אלא לסגת אל לקו המיצרים. המלחמה תימשך. קו המיתלה יש לו יתרונות, אך יש לו חסרונות. קו התעלה אבוד. […] ברגע זה לא צריך לקוות שנוכל לעשות התקפת נגד.

[…]

השר י. אלון: מה הערכת המטכ"ל?
שהב"ט מ. דיין: דדו סבור כמוני. בדרום זו גם הערכת גורדיש. […]

רה"מ הגב' מאיר: מה שאתה מציע, זה יותר מלבקש הפסקת אש איפה שעומדים.
שהב"ט מ. דיין: אנו לא עומדים.

רה"מ הגב' מאיר: בעניין מועצת הביטחון – אולי להפעיל את קיסינג'ר בעניין הפסקת אש איפה שעומדים.
שהב"ט מ. דיין:אני קונה.
השר י. אלון: פירושו שאנו לא צריכים לבקש מקיסינג'ר לא להפעיל את מועצת הביטחון?
שהב"ט מ. דיין: בסיני אם יגידו להפסקת אש, זה לא ימנע מהם לחדש את האש, זה לא בסתירה למה שאני אומר. אפילו אם הם יגידו: "כן", ויסכימו להפסקת אש, אין לי שום תוכנית אופרטיבית, מבצעית. הם לא יסכימו להפסקת אש עד שקרב זה לא יסתיים. מהחלטת מועצת הביטחון לא ניוושע. זה לא מונע הקמת הקו השני. לא אני, לא פיקוד דרום, לא המטה הכללי, איננו רואים שום אפשרות לנפנף אותם מעבר לתעלה גם אם יבואו כוחות חדשים.

[…]

אנחנו לא צריכים ליזום הפסקת אש. אם תהיה – לא נצטער על כך.

אבל בשעה 16:00 הצטרף לדיון הרמטכ"ל, והציג תמונה שונה:

 יש לנו שלוש אפשרויות. אני התכוונתי להציב את הכוחות שלנו כאן, בקו הרוחב לפני המיצרים, להחזיק אוגדה בטסה ואוגדה למעלה, מתוך ההנחה שננסה לבלום ואחר כך נצא בכוח להתקפת נגד. בכל מקרה לייצב קו הגנה. אבל קו הגנה זמני, וממנו לצאת להתקפות נגד, מחר או מחרתיים. זו אפשרות אחת.
לפי מה שהתפתח היום, אין לי ביטחון שנוכל שנוכל להחזיק קו בכוחות קטנים ואח"כ לצאת להתקפה.
האפשרות השניה – קו שיש לו חסימה הכי טובה, כלומר המעברים. להיות במיצרים זה קו קשה. זה קו עם תשלומים כבדים. אום-חשיבה ורפידים. זה תשלומים כבדים.
האפשרות השלישית – היא הצעה שיש בה הימור. התייעצתי עם האנשים למטה – ברן, אריק וגורודיש – ואנו ערוכים פה עם מעט כוח. בטסה, בלילה, תהיה אוגדת מילואים אחת של אריק. למעלה, האוגדה של ברן. הם הציעו לי הצעה לתקוף את התעלה, לעלות על גשר ולהמשיך הלאה. שני כוחות כאלה שיעברו את התעלה ישמידו כוחות, אחר כך נשמיד את אלה שעברו. זה הימור. כי זה שתי האוגדות היחידות שיש בין התעלה לתל אביב. 
אם אנו תוקפים את התעלה ואנו עוברים, אבל אנו לא יוצאים טוב. אז אנו נשארים עם שלוש אוגדות שבורות. ואז באים עיראקים ואלג'יראים וכו' ואז מלחמה בעוד יומיים-שלושה בארץ ישראל. אני רוצה לרדת לאום-חשיבה. אני בעד אפשרות של כן התקפת נגד, אך לא על התעלה, אלא על ריכוז בכוח שעבר בה. 

ייתכן שלקראת הבוקר עם 300-200 טנקים פלוס אוויר, נוכל לנסות לשבור את הכוח שחצה ואחרי זה להתייצב עוד פעם בקו. אם זה יצליח, אנו במצב פתיחה טוב. אם זה לא מצליח, זה לא פטלי. יישאר מספיק כוח על מנת לסגת למעברים ושם להיסגר.

דדו שלל את רעיון הנסיגה אל המעברים, וגם את הרעיון של התקפת נגד אל מעבר לתעלה, מכיוון שכשלון של התקפה כזו יותיר אותו ללא עתודות. הוא הציע הצעת ביניים, שאכן התקבלה: התקפת נגד על הכוח המצרי שצלח, אך לא אל מעבר לתעלה. סייע לו בהתגברות על הצעת הנסיגה של דיין גם מפקד חיל האויר בני פלד, שהפעיל את חיל האויר נגד גשרי הצליחה על התעלה, במטרה מוצהרת:

להפר את הפסימיות של החבר'ה האלה. […] אם אני יכול להודיע להם שאין גשרים בתעלה, אז הם יתעודדו קצת. הם יהיו מוכנים לצאת להתקפת נגד. הם רצו כמעט ללכת ולייצב קו כאן, איפה שסוללות הטילים שלנו. ואח"כ מה? לנהל מו"מ? אני לא מוכן לזה.

לפי עדותו של דיין בספרו "אבני דרך" הוא הגיב על הידיעות על השמדת הגשרים באמירה "זה לא גשר הירקון שאתם מדברים עליו, אלא שרשרת רפסודות ומצופים שהמצרים יוכלו לתקן בלילה בלי קושי", אבל זה הספיק לממשלת ישראל לדחות את הצעת הנסיגה ולהורות על ביצוע מתקפת הנגד, בבוקר ה-8.10.

כשלון התקפת הנגד הותיר את חזית הדרום בקפאון יחסי, במהלכו הכריע צה"ל את המלחמה ברמת הגולן. לקראת סוף השבוע הראשון למלחמה, נוצר שוב הצורך להכריע כיצד ובאיזה קו רצוי לסיים את המלחמה בחזית הדרום. יום המפתח בקבלת ההחלטה בנושא היה ה-12.7. בני פלד העיד [בראיון לאהוד יונאי שכתב את הספר "עליונות אוירית"] שבאותו יום הוא שיקר בהערכת המצב שלו לגבי יכולת הלחימה של חיל האוויר למשך זמן, במטרה לסייע לדדו לקדם את התוכניות שלו להתקפת נגד. דדו אמר בדיון פנימי באותו היום [לפי ספרם של ברגמן ומלצר "מלחמת יום כיפור: זמן אמת"]:

למה לכם לשכנע אותי שצריך לתקוף מחר בלילה? אני המצאתי שצריך לתקוף מחר התקפה נוראית.

הגורם העיקרי להסתייגות מהתקפה צה"לית אל מעבר לתעלה באותו השלב היה שדוויזיות השיריון המצריות עדיין המתינו בצידה המערבי של התעלה, מה שהפך את הצפי של צליחה לקרב קשה ביותר בשטח רווי בכוחות אוייב חזקים. בישיבה במטכ"ל באותו הבוקר אמר רא"ל חיים בר-לב:

הפתרון, בין כל האופציות הלא טובות, זה לעבור לצד השני, לדפוק למצרים את הגרעין של השריון ולהתארגן בשטח. אז אם יש התמוטטות, אפשר לרדת לסואץ ואפשר להתקדם מערבה. אם אין – יקרה מה שהרמטכ"ל אמר. כלומר , לצה"ל יהיה מאחז בגדה המערבית של תעלת סואץ, ומצבם של הכוחות המצריים בגדה המזרחית ילך ויורע עם חלוף הזמן וייתכן שייכנעו.

דיין, שהוזמן על ידי הרמטכ"ל בשעת צהריים במטרה לקבל ממנו אישור לצליחה הגיב:

אני סקפטי בנושא ההכרעה. שאלת המפתח – האם נוח לנו או לא נוח לנו לשבת בחזית המצרית כפי שאנחנו יושבים? אם לא, מה צריך לעשות כדי שנשב נוח? האם לא עדיף לשבת במצב זה שלושה חודשים? הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא שמירת הכוח. תהליך ההתעצמות מחדש יקח חודשים. האם פעולה נועזת תיתן פתרון רדיקלי. מהלך הצליחה ייתן פתרון זמני וכרוך בתשלום כבד… אני לא מתלהב מהתוכנית אך גם איני רוצה לצאת בג'יהאד נגדה. אם זה יגיע היום לממשלה, אצביע נגד.

בשעה 14:30 התקיים דיון אצל ראש הממשלה, בהשתתפות דיין, גלילי, אלון, דדו ומספר אלופים ובכירי מודיעין. בדיון עולה המשמעות המדינית הברורה של אפשרויות הפעולה השונות. דדו אמר:

אני חושב, שהגענו לשלב, שבו אנחנו זקוקים להפסקת אש. […] השאלה היא מה יקרה במשך התקופה הזאת. אם זו תהיה תקופה, שאין בה הפסקת אש, ויש בה פעילות צבאית – הייתי מגדיר זאת כמלחמת התשה בגבולות נוראים, כשכל עם ישראל מגויס ואי-אפשר לעשות ראורגניזציה ובינוי מחדש של כוחות. אני ער לזה שאפשר לעשות הרבה דברים בתקופה כזאת, במלחמת התשה כזאת, […] אבל לא נוכל להמשיך ולהתעצם בתנאים כאלה.

בר-לב אמר:

לא ניתן לגרום למצרים (כמו לסוריה) לבקש הפסקת אש אלא אם צבא מצרים יהיה במצב קשה והמשטר במצרים ירגיש שקיומו נתון בסכנה. לא ניתן להשיג זאת מצידה המזרחי של התעלה. ניסיון לחסל מאחזים בצד זה כרוכים במחיר כבד. על דרך האלימינציה לא כדאי לסגת למצרים. זה יוביל שוב למלחמת שריון בחי"ר. שם יד המצרים על העליונה. השארת המצב בעינו לא תשרת את המטרה שדדו הציב. האלטרנטיבה שעומדת על הפרק, ולי אין הצעה אחרת, היא צליחה.

נתן לראות שבר-לב שלל גם כאן את הצעת דיין מלפני המלחמה ומה-7.10 לסגת אל קו המעברים. גם הוא וגם דדו ראו בסיום המלחמה בקווים הנוכחיים סיום רע מאוד, מכיוון שהם חששו מהתמשכות של מלחמת התשה בקווים האלה, שלא תאפשר את שיקום כוחו של צה"ל. זו מציאות שנראה שבשורה התחתונה דיין מוכן היה לקבל. לכן דדו ובר-לב תמכו בצליחה, כדי לשבור את הסטטוס קוו בחזית ולסיים אותה בקווים טובים יותר. לעמדה שלהם מעניין להוסיף אמירה של בני פלד מאותו הבוקר, שהדגישה גם היא את המימד הפוליטי (ובמקרה הזה, הפוליטי הפנימי) של החלטה מדינית בנוגע להפסקת אש. לפי פלד כדי להגיע להפסקת אש, צריך:

לגרום לכך שיהיו 'בומים' על קוליים בקהיר , וכשסאדאת יגיד שהוא הסכים להפסקת אש לא יעלו וישחטו אותו בארמון הנשיאות.

המחלוקת בדיון בנוגע להכרעה על צליחה לא הוכרע, עד שהגיע דיווח מאשרף מרואן, לפיו דיוויזיות השיריון המצריות עומדות לצלוח את התעלה ולצאת להתקפה מזרחה. במצב הזה, היה ברור לכולם שאין לצאת לצליחה כרגע, אלא לבלום את ההתקפה הזו, ולהיערך לצליחה בתום הבלימה, כאשר מערב התעלה הופך למרחב פנוי יחסית לתמרון. התקפת השיריון המצרי נבלמה במהלך יום ה-14.10, ובלילה שבין ה-15-16.10 יצא צה"ל למבצע "אבירי-לב" – צליחת תעלת סואץ.

בשאלת קווי הסיום של המלחמה עם קבלתה הרשמית של הפסקת האש ב-22.10 והשלמת כיתור הארמיה השלישית בימים שאחריה עסקתי כבר ברשומה הזו, שמשלימה את הדיון בסוגיה הנוגעת למאבק על קווי הפתיחה והסיום של המלחמה בחזית הדרום.

***

לקריאת רשומות קודמות בנושא מלחמת יום הכיפורים:
"תסגרו את הדלת רגע…" – איך תרם מפקד חיל האויר למניעת ההפסד במלחמת יום הכיפורים
האם קרסה הקונספציה? – הויכוח על תפישת הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים
ד"ר קיסינג'ר ומיסטר פון קלאוזביץ – על מטרותיה של ארה"ב והתנהלותה במלחמה
הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ
יום הכיפורים – הרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר

5 מחשבות על “יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה

  1. פינגבק: המלחמה על קווי הפתיחה של המלחמה והרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר | עמדת תצפית

  2. סדרת הפוסטים נל מלחמת יום כיפור – מעניינת.

    אפשר להתרשם ישירות מהאיכות העלובה של תהליך קבלת ההחלטות בממשלה. הם לא דרשו, ולא קיבלו, מידע אמין על כוחו של צה'ל בכל יום לחימה וחומרת אבדותיו. לא נערך דיון מעמיק בכל אחת ואחת מחלופות הפעולה, על סיכוי מימושה בהתייחס לכוח צה'ל בהשוואה לכוחות האוייב, וכל הסיכויים והסיכונים שבה. כשאדם אומר ביום מסויים משהו הסותר את מה שאמר ביום הקודם הוא אינו נדרש להסביר מדוע שינה את עמדתו, ועוד ועוד כשלים.

    מצטרפת לבקשת י.ד. לפרשנות שלך את עמדותיו של דיין. בלשון המעטה – הן תמוהות.

  3. פינגבק: יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין. | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s