יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה

ברשומה הקודמת על המלחמה עסקנו במחלוקת על היקף גיוס המילואים בבוקר ה-6.10, שנבעה מהמחלוקת בנוגע לדרך התגובה הרצויה של צה"ל להתקפה מצרית-סורית: האם לגייס כוחות בהיקף גדול שאולי ירתיע את סאדאת ברגע האחרון מפתיחה במלחמה, ובכל מקרה יאפשר לנקוט במתקפת-נגד מגיבה, כפי שביקש הרמטכ"ל, או להסתפק בגיוס חלקי להגנה בלבד, גם במחיר של קשיים גדולים יותר ביום המלחמה הראשון, ולגייס את שאר מערך המילואים בהתאם לצורך. בסופו של דבר, שילוב ההתרעה הקצרה מהצפוי והעיכוב שיצר דיין הביאו להתממשות ההעדפה של דיין – בלימה על בסיס הכוח הסדיר וללא מתקפת-נגד מקבילה. התוצאה היתה משבר השעות הראשונות והלילה הראשון של המלחמה, בהם הצליחו המצרים לצלוח את התעלה והסורים לכבוש שטח גדול בדרום רמת הגולן, במחיר אבדות קשות לכוחות הישראליים שניצבו מולם.

כפי שכתב אחיה יצחק במאמרו "שלושה מודלים של התפיסה התיאורטית של הפוליטיקה":

בחברת המונים מודרנית, שיש בה גיוס כללי ותקשורת המונים, לא יקום שום פוליטיקאי נגד מלחמה שכבר החלה. המאבק בין המנהיגים מתנהל על דרך ניהולה של המלחמה: היכן ועל מי להנחית את המהלומה העיקרית, אילו הישגים למנוע מהאויב ואיזה – לא, לאיזו תוצאה לחתור, מה לראות כהישג, מה כנצחון, מה כתבוסה וכו'

אפשר בהחלט לטעון שהדיון על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10 התנהל מבחינת הצמרת הישראלית למעשה כבר לאחר התחלת המלחמה (הגם שהקרבות עצמם טרם פרצו). משבר קרבות הבלימה, לאחר שפרצו הקרבות, היווה את תחילת המאבק בתוך ההנהגה על דרך ניהולה של המלחמה, ובעיקר על המצב והקווים שבהם רצוי לסיים אותה.

להמשיך לקרוא