ד"ר קיסינג'ר ומיסטר פון קלאוזביץ

קראתי בתקופה האחרונה את הספר "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", בו מובאים תמלילי שיחות הטלפון שניהל הנרי קיסינג'ר כמזכיר המדינה של ארה"ב במהלך מלחמת יום הכיפורים. הקריאה בספר מדגימה יפה את אמירתו הידועה של קרל פון קלאוזביץ, לפיה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים".

לפי קיסינג'ר, נראה שלאמריקאים היו חסרים מקורות מידע עצמאיים במזה"ת, והם נסמכו הרבה על מידע מישראל ועל ההערכות שקיבלו מישראל. כך, למשל, למדו על המלחמה הצפויה רק שעה וחצי לפני פריצתה. לפני המלחמה, מעיד קיסינג'ר, היתה האסטרטגיה של ארה"ב לנוכח הנוכחות הסובייטית במזה"ת:

א. לסייע לישראל להשיג את היכולת הצבאית ולהרתיע מפני כל התקפה צבאית.

ב. להתנגד לכל דיפלומטיה המבוססת על היערכות צבאית סובייטית.

ג. לעודד משא ומתן שיתבסס על תיווך אמריקני, כאשר שכנותיה של ישראל תפנינה לדיפלומטיה.

קיסינג'ר ממשיך ומספר גם ש:

ניסיונות של מנהיגי ברית המועצות להניע אותנו לאמץ את התכנית הערבית הקיצונית ולאכוף פיתרון על ישראל כשלו, מאחר שאנחנו ביקשנו להביא לתוצאות במשא ומתן ולא בכפייה, והיה חשוב בעינינו שכל פיתרון אשר יושג במשא ומתן יצמצם את הנוכחות הצבאית הסובייטית באזור, ואולי אף יחסל אותה.

ולכן, בהתאמה לאסטרטגיה, מעיד קיסינג'ר שלאחר שפרצה המלחמה, המטרות האמריקאיות היו להמשיך את המדיניות באמצעים אחרים:

מן ההתחלה ניסינו להפוך את המלחמה להזדמנות להשיג את היעדים שהצבנו בשנים הקודמות:

א. להבטיח את קיומה ואת ביטחונה של ישראל.

ב. לצמצם, ואם אפשר – לסלק, את הנוכחות הצבאית הסובייטית במזרח התיכון.

ג. לפתוח בדיפלומטיה בחסות אמריקנית כדי לנוע לקראת יישוב הסכסוך.

ד. לתת תיווך אמריקני כתחליף לנוכחות צבאית סובייטית.

כך, הפכה מדיניות ניהול המשבר האמריקנית לניסיון לתזמן את הפסקת האש למועד המתאים. בסיטואציה שבה המצרים הם אלה שפתחו בהתקפה לשטח שבו אחזה ישראל, האמריקאים לא רצו הפסקת אש מוקדמת מדי, מפני שזו תבסס הישג צבאי מצרי, שיקטין את המוטיבציה המצרית לפשרה במשא ומתן, ויחזק את ההשענות על ברה"מ שסיפקה לה את הציוד הצבאי למלחמה מוצלחת נגד מדינת ישראל, המתבססת על תמיכה ונשק אמריקני. לעומת זאת, אם הפסקת האש תתעכב וישראל תשיג במלחמה ניצחון מובהק, עלולים הסובייטים להתערב ישירות במלחמה כדי למנוע את תבוסתה של בת חסותם, ובכך לחזק את נוכחותם והשפעתם בשטח, ואולי אף לגרור את ארה"ב לעימות ישיר שלא היה רצוי מבחינתה.

להפתעת האמריקאים, שבהסתמך על ההערכות הישראליות הניחו שצה"ל לא יזדקק ליותר משניים או שלושה ימים על מנת להפוך את התמונה על פיה, המערכה בסיני הסתבכה, וכוחות צה"ל לא הצליחו לעקור את הכוחות המצריים שפלשו לחצי האי סיני. במקום זה, הצליח צה"ל כידוע לעשות מהלך איגוף, צלח את תעלת סואץ בעצמו, והחל לכבוש שטחים בגדה המערבית שלה.

תוכנית וביצוע מבצע "אבירי לב" לצליחת התעלה וכיתור הארמיה השלישית.

בשלב הזה הגיעו האמריקאים למסקנה שהתמונה מאוזנת מספיק, והסובייטים, שהיו מעוניינים לבלום תבוסה מוחלטת של בת חסותם, היו מוכנים להתפשר ולהגמיש את עמדתם:

ההצעה האמריקנית המקורית היתה הפסקת אש הקשורה בהתייחסות כללית להחלטה 242 של המועצת הביטחון. ארבעה חודשים קודם לכן, בהודעה שנמסרה בעקבות פגישת פסגה, סירב ברז'נייב לכל התייחסות כזאת. אז ובמהלך המלחמה עמדו הסובייטים על כך שנקבע יחד במפורש את פירוש ההחלטה 242 ונאכוף תנאים שבניסוחים הסובייטיים לא היה אפשר להבחין ביניהם ובין התכנית הערבית הקיצונית. הטקסט המוסכם השאיר את עיבוד ההחלטה 242 למשא ומתן ישיר בין הצדדים. והצדדים ייכנסו, זו הפעם הראשונה, למשא ומתן ישיר.

וכך,

ארצות-הברית השיגה את יעדיה האסטרטגיים:

א. היא מילאה את התחייבותה לישראל.

ב. היא צמצמה את תפקידה של ברית המועצות במזרח התיכון והגיעה לעמדה שאפשרה לעשות זאת בקצב מואץ משעה שהתקדם תהליך השלום. ו

ג. היא שמרה על יחסים ידידותיים עם העולם הערבי – ואכן, על בסיס השדרים עם איסמאעיל [חאפז איסמאעיל, יועצו הבכיר של סאדת. התצפיתן] כל הסיכויים היו שיחול מפנה בהתבססות המצרית המוחלטת עד אז על ברית עם הסובייטיים.

אבל כאן נכנסו לפעולה ההבדלים שבין ארה"ב לבין בעלת הברית שלה. ישראל, שהסכימה להחלטה על הפסקת אש שהתקבלה במועצת הביטחון ב-22.10, לא ממש עצרה את כוחותיה בשטח, והמשיכה להשתלט על שטחים ממערב לתעלת סואץ, תוך התקדמות לעומק מצרים, ובעיקר, השתלטות דרומה לאורך התעלה עד לעיר סואץ, כך שהשלימה את הכיתור של הארמיה המצרית השלישית, שפלשה לגדה המזרחית של התעלה. מדובר היה על חלק ניכר מהכוח הלוחם של צבא מצרים, כ-30,000 חיילים וכ-300 טנקים. כיתורה של הארמיה הפעיל לחץ אדיר על השלטון במצרים, ודחף את ברה"מ להיערך ולאיים בהתערבות צבאית בזירה, מחשש לתבוסה מוחלטת של בת-חסותה. הדבר הזה הלחיץ למדי את ארה"ב, וגרם לה ללחוץ על ישראל להימנע מהשפלת מצרים ולאפשר למצרים להעביר אספקה לארמיה המכותרת או לאפשר לה להחלץ מערבה.

לפי קיסנג'ר, בשלב זה:

השגנו שלושה מארבעת יעדינו העיקריים […]:

א. עזרנו לשמור על בטחונה של ישראל, בעלת-בריתנו;

ב. בעמידתנו האיתה גרמנו לסובייטים לסגת מן האיום בהתערבות צבאית סובייטית […]; וגם

ג. קיימנו את האופציה לשיפור היחסים עם העולם הערבי.

אבל הבעיה הרביעית שעוררה את המשבר נשארה בעינה. הארמיה השלישית המצרית עדיין היתה מכותרת; היא לא הותקפה, אבל הורעבה בהדרגה לקראת כניעה. את השיירה הרפואית שניסינו לארגן במשך עשרים וארבע שעות הישראלים עיכבו בתירוץ זה או אחר בפאתי העיר סואץ. ישראל טענה שהיא מעבירה ציוד רפואי באופן ישיר. לא היו לנו אמצעים לבדוק זאת. מכל קום, גם דבר זה נועד להשפיל את המצרים מתוך הדגשה שהם תלויים בכוחות המזויינים הישראליים. לא היו אלו נסיבות שסאדאת היה יכול להסכים להן עד אין קץ.

מבחינת ישראל, שחרור לחץ הכיתור מהארמיה השלישית, ובודאי באמצעות פתח לאספקה מצרית או אמריקאית,  היה מקטין מאוד את הלחץ על מצרים לשנות את דרכה, לשבור את מצב הסטטוס-קוו של העימות מול ישראל, ולפנות לכיוון אחר. המלחמה היתה עלולה להסתיים בחזרה אל נקודת הפתיחה שלה, וזה כנראה היה מנוגד ליעדים שהציבו גורמים מסויימים בממשלה הישראלית. על כך מעיד ההסבר שמציע קיסינג'ר, לפיו ממשלת ישראל (שבימים האלה היתה לא מרוצה למדי מיחס הממשל האמריקני, למשל בגלל העיכובים בהפעלת הרכבת האווירית האמריקאית במהלך המלחמה לעומת האספקה המהירה שהזרימו הסובייטים למצרים) לא נענתה לדרישתו להעביר הצעה משלה לפיתרון משבר הכיתור של הארמיה השלשית בגלל מחלוקת פנימית בתוך הממשלה. קיסינג'ר טוען בין השאר שמנהיגי ישראל, בעקבות הזעם על המלחמה ומחיריה, רצו לסיים את המלחמה בחיסולו הפוליטי של סאדאת, על מנת להשיג יתרון פוליטי לקראת הבחירות (שבמהלך המלחמה נדחו מה-30.10 ל-31.12), בעוד שארה"ב רצתה לשמר את שלטונו מתוך הבנה שהוא מסוגל להיות פרטנר להסכם שלום בעתיד. מתוך כך, החלה ארה"ב לבחון דרכים להעביר אספקה בעצמה לארמיה המכותרת, ולחצה על ישראל לשחרר את הכיתור. לטעמי ההסבר הזה של קיסינג'ר הוא חלש, ונועד לשרת את הנראטיב שנוח לו לספר, והוא מציג מחלוקת בתוך ממשלת ישראל, ומסתיר מחלוקת בין גורמים בממשלת ישראל לבין הממשל האמריקאי. הפרשנות שאני יכול להציע, היא שהמחלוקת בממשלה בישראל נסובה בדיוק סביב השאלה האם רצוי להסיר את הלחץ מעל מצרים על מנת לחזור לסטטוס-קוו הקודם (בהתאם למדיניות שאליה דחף הממשל בארה"ב), או לחלופין למצות אותו על מנת לשבור את הסטטוס קוו.

בסופו של דבר, גורם הזמן הכריע את המחלוקות. ב-27.10 , בשעה 4:07 לפנות בוקר, הגיעה הודעה מחאפז איסמאעיל, לפיה מצרים מוכנה לשיחות ישירות בין קצינים מצרים לישראלים בדרגות אלוף כדי לדון ביישום החלטות מועצת הביטחון בנוגע להפסקת האש, בתנאי שהפסקת אש מוחלטת תייושם שעתיים לפני הפגישה, וששיירת אספקה לא-צבאית אחת תועבר אל הארמיה השלישית בפיקוח האו"ם והצלב האדום.

מיכלי מים מועברים לארמיה השלישית המכותרת. תמונה מאתר יד לשריון.

מיכלי מים מועברים לארמיה השלישית המכותרת. תמונה מאתר יד לשריון.

בשעה 1:30 בליל ה-28.10 התקיימה הפגישה, ובכך נשבר סירוב מצרי בן 25 שנים לשיחות ישירות עם ישראל, מאז תום הדיונים על הפסקת האש בתום מלחמת העצמאות. להערכתי, יצירת מגעים כאלו היו היעד האסטרטגי שהציבו הגורמים בממשלת ישראל שדחפו לסיום המלחמה במצב בו הארמיה השלישית מכותרת, וזאת בהתאם לאמירתו של פון קלאוזביץ, לפיה:

"אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה."

ההגיון של האסטרטגיה הזו מתבטא בדברים הבאים של קיסינג'ר, המסיימים את החלק בספר העוסק במלחמת יום הכיפורים:

מצרים הסכימה לפגישות נוספות עם ישראל לקביעת סידורים קבועים יותר. הגם שפגישות הללו לא התקבלו החלטות, החל המפנה לעבר המשא ומתן. התהליך היה בלתי הפיך עד מהרה והגיע לשיאו בהסכם ההפרדה בין מצרים וישראל בינואר 1974, בהסכם מדיני בספטמבר 1975 ובהסכם שלום ב-1978, העומד בתוקפו בזמן כתיבת הדברים הללו.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ד"ר קיסינג'ר ומיסטר פון קלאוזביץ

  1. פינגבק: הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s