השיר החשוב של התקופה – פרק ח' – אריה

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

השיר השמיני באלבום הוא "אריה", שבשונה מרוב השירים לא מתייחס לגיבור קונקרטי, והוא הכי קרוב לארספואטיקה שמוצאים באלבום הזה.

אריה לא מכיר את חוקי הטרקלין
הוא רק יודע שיש חוקים
שאף אחד לא כתב
בצורה מסודרת.

אריה לא מכיר את חוקי הטרקלין
הוא רק יודע שיש חוקים
שצריך כנראה ללמוד
בדרך אחרת.

אריה, בחירת שם שאי-אפשר להתעלם מהקשרה ל"אריאל", מודע לכך שהוא פועל בתוך טרקלין שמתנהל לפי חוקים בלתי-כתובים שצריך ללמוד. טרקלין היא המילה העברית-חז"לית לסלון, כמו בסלון הספרותי שהיה מרכז להתכנסות של אינטלקטואלים ודיון בנושאי ספרות ופילוסופיה והתנהלה בו אינטראקציה חברתית לפי כללי התנהגות מדוקדקים. כאן הטרקלין הוא הבראנז'ה האומנותית של יוצרי המוזיקה, שבעולם המודרני צריך לקחת בחשבון שהיא פועלת כחלק מ"תעשיית הבידור" – מערכת כלכלית-מסחרית קפיטליסטית, שמפיקה מוזיקה (וספרות, וקולנוע ואמנות פלסטית ועוד) ומקדמת יוצרים לפי פוטנציאל הרווח, כאשר היוצר הוא בסה"כ אדם אחד מרכזי בתהליך הייצור, שנשען על מערכת הפקה והפצה משוכללת ועתירת כוח אדם והון. תעשיית הבידור הזו, וציבור היוצרים שפועל בתוכה (לעיתים תוך נטיה להדחיק את ההיבט הכלכלי-מסחרי שלה), מתנהלת כמו חצרות האצילים פטרוני האמנים בתקופת הרנסס, וכמו הסלונים הספרותיים במאות שאחריהם, לפי קוד התנהלות לא-כתוב, אבל כזה שאי-אפשר להיות חלק מהמשחק בלי לפעול לפיו.

הוא מבין שזה חשוב
אבל הוא מרגיש שהוא לא מסוגל.
כשאריה נכנס אל הטרקלין
הוא שם לב לפרטים תפלים
נעלים, עגילים, צורת ישיבה.

בגלל הרעש הפנימי
אריה לא שם לב
אל המי ומי
ולא יוצר שום רגע של קרבה

לאריה יש "לקות חברתית" ברמה מוגבלת. היא לא ברמה שמונעת ממנו לזהות שיש כללים, אבל הוא מתקשה לזהות את הכללים הספציפיים, מכיוון שהם לא כתובים, ונלמדים מתוך האינטראקציה החברתית. אבל אריה לא מסוגל להיות חלק מהאינטראקציה הזו, כי הרעש הפנימי שלו ממקד אותו בפרטים הקטנים, שהם קוד ההתנהגות רק כביכול, כשבעצם – וזו אבחנה חשובה מאוד – קוד ההתנהגות הוא לא דווקא הלבוש והג'סטות, אלא המערכת ההירככית של קרבה אל הדמויות החשובות, ה"מי-ומי". ומכיוון שאריה לא משתתף במשחק ההיררכי הזה של ניסיון להתקרב אל האנשים המשפיעים, הוא לא ימצא את מקומו בטרקלין גם אם הוא ישחק "לפי הכללים".

הצצה אל מאוחרי הקלעים של התעשייה הזו אפשר למצוא למשל בשיר "לא מוותר" של הדג נחש, בו הם כותבים:

[…]
בגלל זה חברים לבנטיני[1] מתאים לי
כי בא הבן אדם אומר: "אני אוהב איך
שאתם נשמעים לי"
ולא במשמעות עשו מה שאני אומר
אלא בקטע האוסול של "הסאונד שלכם אחר"
ואחרי הניסיונות בחברות השונות
שמשחקות איתך בקקה
משקשקות כמו צ'קלקה
ותמיד כמו זונות רק על כסף הן חושבות
[…]
אבל יש משהו שחשוב לומר לבוגרים ולנוער
מוזיקה ישראלית היא לא קסם לא זהר
לכל אחד מאיתנו יש עוד עבודה
יש סאונדמנים וברמן יש עובד חברת שמירה
אז לשיר בשבילנו זה לא ג'וב זו שליחות
[…]
כשאני יושב בפאב לא יכול לישון עכשיו
כי אני חושב על להתחבב על לירון וקוואמי[2]

[1] לבנטיני – חברת הפקה שהקים קובי אוז, במטרה "לקדם אליטת אמנים אלטרנטיבית אשר תהווה בסיס לצליל אותנטי של הישראליות החדשה". הפיקה בין השאר את האלבום "כנסיית השכל" של "כנסיית השכל", ואת "המכונה של הגרוב", אלבום הבכורה של "הדג נחש".

[2] לירון וקוואמי – לירון תאני ואייל פרידמן – שדרי רדיו שקידמו את החשיפה של מוזיקת היפ-הופ וראפ ישראלית. פרידמן, שכינה את עצמו גם "קוואמי דה לה פוקס" הוא גם מוזיקאי בעצמו.

וכל הזמן הציפור השקופה
מחפשת כתף לנחות עליה ולשיר
את השיר החשוב של התקופה.
היא עפה מעל העיר במעגלים
היא עפה מעל העיר אבל כולם בטרקלין.

 

אריה שוכב ער במיטה
הוא לא מבין למה כי הציפור שקופה
אבל יש לו פתאום מין צורך
לפרוט אקורד.

 

אריה כפוף על הגיטרה
והציפור על כתפו שרה
הציפור השקופה לוחשת לו סוד.

בזמן שכולם בטרקלין, ציפור שקופה, שהיא המוזיקה או ההשראה או השכינה, מחפשת למצוא מי ישיר את השיר החשוב של התקופה. וזו תפישה בפני עצמה – יש תקופה. יש שיר חשוב שצריך שילווה אותה, שיבטא אותה. צריך מישהו שיהיה קשוב ויהיה מסוגל לשמוע את הציפור, שיהיה מסוגל לשיר את השיר החשוב של התקופה. היוצרים שפועלים (מתוך הפנמה ואופורטוניזם או מתוך אילוץ) לפי הכללים של תעשיית המוזיקה, לא פנויים לשמוע את הציפור הזו, לא יכולים לקחת את הסיכון לשיר את השיר שצריך ולא את זה שימכור.

הוא מבין שזה חשוב בגלל
שהוא מרגיש מין זרם של חשמל
אבל כשאריה נכנס אל הטרקלין
בגלל שהוא לא שם לב לכללים
מישהו כבר תפש את הספה.

 

וההוא מנגן גיטרה ושר
שיר שישכח מחר
כשאריה בולע בצד
את שיר התקופה

אריה רגיש מספיק בשביל להבין שהשיר הזה, שהגיע מהציפור השקופה, הוא חשוב וצריך לשיר אותו, אבל אין לו מקום בטרקלין. את המקום המרכזי על הספה תפש כבר מישהו אחר, ששר שירים אחרים. את השירים שמסדרים לך מקום מרכזי על הספה בטרקלין. קובי אוז, שכבר הוזכר כאן למעלה, ביטא כמה פעמים בשירים של טיפקס את הביקורת על האופי המסחרי של תעשיית המוזיקה וההשפעה שלו על היצירה. דוגמאות בולטות הן השירים "פרח השכונות", "פרסומת", ובצורה מרומזת יותר "כלוב של זהב" באלבום "רדיו/מוזיקה/עברית", והשיר "ימשורר" מהאלבום החדש "עבודת כפיים".

וכל הזמן הציפור השקופה
מחפשת כתף לנחות עליה ולשיר
את השיר החשוב של התקופה.
היא עפה מעל העיר במעגלים X3
היא עפה מעל העיר אבל כולם בטרקלין.

אריה לא מכיר את חוקי הטרקלין
אריה לא מכיר את חוקי הטרקלין.

וככה הציפור השקופה ממשיכה לעוף ולחפש מי מסוגל לשיר את השיר של התקופה (וגם שישמיעו אותו), בזמן שכולם בטרקלין. את השיר החשוב של התקופה יכולים לשיר מעט אנשים. יש אמנים שכל כך הצליחו, שהם יכולים להסתכן ביצירת מוזיקה שלא מכוונת אל הטעם הפופולרי. גם חברות ההפקה יכולות להסתכן איתם, כי "המותג" שלהם כבר מביא איתו קהל לקוחות נאמן. אבל האמנים האלה עדיין שבויים במובן מסויים בידי הקהל שלהם וההגיון של תעשיית הבידור. האשראי שלהם מוגבל. על השיר החשוב של התקופה הם עלולים לשלם באי-הצלחה, בפגיעה במותג, בפגיעה בפרנסה. הקהל שממלא את יד-אליהו (נדמה לי שהיום קוראים לזה היכל נוקיה, או מנורה-מבטחים או משהו כזה) וקיסריה רוצה בדר"כ לשמוע את הלהיטים הגדולים, רוצה לשמוע עוד מאותו הדבר. יש חריגים, אבל הם המיעוט שבמיעוט. ילד יספרם.

הסוג השני של האמנים שיכולים להשמיע את השיר החשוב של התקופה הם אלה שלא נמצאים במרכז הטרקלין. אלה שכמו חברי הדג נחש יש להם עוד עבודה אחרת שממנה הם מתפרנסים. אלה שהמוזיקה שלהם מושמעת לפעמים, אבל בעיקר בשוליים. כמו אריה. כמו אריאל, שכתב בעקבות השיר:

השיר הזה "אריה" – מתוך "הגיבורים שלי" הוא על חלק מבני הדור שלי במוזיקה הישראלית. אלה שעושים מוזיקה טובה (בעיניי) ולא מגיעים למספיק קהל.
אני מעלה אותו כאן אפרופו ההופעה של כוורת, כי אני שומע השבוע כל הזמן אנשים שמתגעגעים למוזיקה הישראלית של פעם. אז אני רוצה לשאול: מה לעזאזל קרה לדעתכם?
אלה האפשרויות:

א. ארצי מולדתי הלכה פייפן – אי אפשר לכתוב "יש ערימה של חבר'ה על הדשא", אם החבר'ה בפייסבוק והדשא סינטטי.
ב. הדור של היוצרים הולך ופוחת – יש פחות כישרון משום מה.
ג. הדור והמדינה בסדר גמור, אבל חלק גדול מהמדיה נגוע ברייטינג, אז דברים טובים לא נחשפים לקהל.
ד. כל התשובות נכונות.
ה. מה שבא לכם לענות.

מה אתם אומרים ומי האריות שלכם?

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.