יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין?

בעקבות הרשומה הקודמת על המאבק על קווי הסיום של מלחמת יום הכיפורים, שני מגיבים ביקשו שאסביר מה היה הרציונל של דיין, כי בכל זאת, זה דורש הסבר. הבעיה היא שלהסביר את זה ברצינות ובצורה מבוססת זו עבודה מקיפה למדי, אז אני אשתדל להסביר בקצרה ׁ(יחסית) איך אני מבין את העניין. 

קודם כל, אנצל את ההזדמנות להוסיף עוד נקודת חיזוק למה שהוצג ברשומה הקודמת, שם עסקתי בשני תאריכים: ב-7.10 וב-12.10. בינתיים נתקלתי בעדות נוספת, שנוגעת ל-9.10, לאחר שהתברר כשלון התקפת הנגד של פיקוד דרום. בביוגרפיה של יגאל אלון אודי מנור מביא ציטוט מתוך ספרו של אריה בראון (מזכירו האישי של דיין כשר הביטחון), לפיו בבוקר ה-9.10 דיין אמר לאנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל שחבריו לממשלה, גולדה, גלילי ואלון

לא יודעים את העובדות, חלקם לא מבינים את העובדות ואת האינטרפרטציה של המצב הצבאי.

הטענה שלו בפני אנשי הצבא שבכירי הממשלה לא יודעים את העובדות היא מעט תמוהה לאור תפקידו כשר ביטחון, ואת הבחירה להציג טענה כזו בפניהם אי אפשר שלא להבין כמהלך פוליטי, אבל בכל מקרה, החשוב הוא שמאוחר יותר באותו הבוקר הציע דיין לגולדה, גלילי ואלון שוב את אותה הנסיגה שהציע יומיים קודם לכן:

להכין את הקו השני במְצרים.

אבל עכשיו ניגש לנקודה, וננסה להסביר את הרציונל של דיין. קודם כל, צריך להבין שאת המהלכים של דיין (כמו של שותפיו-יריביו לצמרת) במהלך המלחמה יש להסביר לא בהקשר הצר של המלחמה, אלא בהקשר הרחב שלפניה ואחריה. למשל, בהיבט הנקודתי של חזית הדרום, הרציונל של דיין החותר לסיים את המלחמה כשצה"ל מוצב בקו המעברים הוא המשך של הרציונל שלו שביקש להציב את צה"ל בקו הזה עוד לפני המלחמה. את ההגיון הזה הציג בן-טיפוחיו של דיין, מי שהיה ראש אמ"ן אלי זעירא, בראיון ארוך מאוד שנתן לאבירם ברקאי לפני מספר שנים, ושאת עיקריו הבאתי ברשומה הזו (ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי):

הסברתי שאנחנו צריכים לשבת על קו ההר כאשר כל הצבא המצרי לרגלינו. אום חשיבה זה מצוק תלול ונישא שמשקיף על כל השטח. בין הרכס הזה ועד תעלת סואץ רואים את הכל כמו על כף היד. כמו שאני התיישבתי כרמ"ח איסוף בשנת 67 על הרכס, ככה כל הצבא צריך להתיישב על הרכס. חזרתי ואמרתי, אם היו לנו מיליון חיילים ולמצרים מיליון חיילים כמו בזמן המלחמה בין רוסיה לגרמניה, אפשר לשבת לאורך הוולגה. אבל פה אלה 100 אלף קבוע ואנחנו אלף קבוע. וזה לא על מיצר קטן אלא על 120 קילומטר. הם יכולים כל לילה לעבור את התעלה. וזה מה שהרגשתי כאיש צבא ואמרתי את זה לטליק [סגן הרמטכ"ל, ישראל טל] כבר בשבוע הראשון שנעשיתי ראש אמ"ן, וטליק ענה – אם תגיד את זה הפוליטיקאים יזרקו אותך מכל המדרגות.

[…]

דיברתי עם טליק ועם דיין ואמרתי, אי אפשר ככה. מבחינה מבצעית אנחנו פרושים שגוי. כל לילה הם יכולים להעביר אלפי חיילים לצד השני. אמרו לי נכון, אבל הממשלה לא מוכנה לזוז מהתעלה. ועובדה שהיא לא היתה מוכנה לזוז אפילו כשדיין הציע את זה.

מתי דיין הציע את זה?

למיטב זכרוני זה היה מספר חודשים אחרי שדיברתי איתו. יום אחד הוא אסף את כל פורום המטה הכללי ואמר, אני מציע לסגת מהתעלה. נדמה לי שהוא אמר 30 קילומטר, ועד כמה שאני זוכר הוא לא נימק את הצעתו. רק אמר, אני מציע לכם, ולא נתן איזה שהם נימוקים מההגיון שמאחורי ההצעה. וגם אם נימק, המטה הכללי לא קיבל את הצעתו. אחר כך הסתבר לי שהוא הציע את זה גם לגולדה והיא סירבה.

הסיפור הזה של התייצבות בקו המעברים הוא עניין מאוד לא זניח, עד כדי כך שזעירא הגדיר אותו כשגיאה הכי חמורה שלו בימים שלפני המלחמה:

נניח שהיית יכול לחזור במכונת הזמן לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. מה היית עושה אחרת?

אם יש דבר שכקצין, כאלוף בצה"ל ולאו דווקא כראש אמ"ן לא עשיתי בסדר, זה שלא דפקתי מספיק חזק על השולחן ואמרתי – חבר'ה, אל תשבו על התעלה זה לא נכון צבאית. צריך לעזוב את התעלה ולשבת באזור אום חשיבה. לא נלחמתי על זה מספיק.

אני חושב שהייתי צריך להילחם יום ולילה נגד כולם כדי לעזוב את תעלת סואץ ולשבת על רכס ההרים, ולקבל פיתרון אמיתי להתרעה. הייתי צריך להילחם הרבה יותר כדי לשכנע. אני חושב שזה גם היה נותן הזדמנות פוליטית חדשה במרחב. המצרים היו יכולים לשקם את התעלה ואז הם לא היו הולכים כל-כך מהר למלחמה. על זה הייתי צריך להרעיד את אמות הסיפים.

ונקודת הכובד היא כמובן הסייפא של הדברים: הרציונל של התייצבות בקו המעברים היא שהיא מורידה את הלחץ מעל המשטר במצרים, ומאפשרת המשך קיום סטטוס-קוו של סכסוך. זהו המפתח להבנת העניין, וזוהי גם נקודת הכשל היסודית של תיאוריית הקונספירציה בנוגע לתפקידו של דיין במלחמה (מעבר לכשלים הרגילים של כל תיאוריות הקונספירציה למיניהן), לפיה דיין רקם מזימה עם קיסינג'ר וסאדאת שישראל תפסיד קצת במלחמה עם מצרים כדי שסאדאת ישקם את כבודו ויוכל להניע תהליך מדיני לשלום עם ישראל. הבעיה היא שדיין, לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, לא היה מעוניין בהנעת תהליכים מדיניים שמטרתם הסכמי שלום. את הקו הזה ניתן לראות אצלו בהספד הידוע על קברו של רועי רוטברג ב-1956:

אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. […] ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. […] רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב.

וגם באמירות בשנת 1968 [מובאות במאמרו של יגאל וגנר "פוליטיקה ואידיאולוגיה במחלוקת על ארץ ישראל השלמה"]:

"איננו שואפים להסדרים של גמר המלחמה"; "אינני חושב שיעד הדור שלנו הוא לתת אופציות פתוחות לערבים". [יד"א, 21.7.68]  "תכלית מלחמתנו איננה אלא השבת מלחמה שערה". [למרחב, 19.3.1969]. דרך אגב, שותפו לדרך, פרס, כתב: "נצחונותיה של ישראל לעולם אינם סופיים; ואין פשרה שיכולה לרצות את הערבים", קלע דוד" (ירושלים, 1970), ע' 1-2.

לעומת דיין ופרס, יריביהם הפוליטיים חשבו בדיוק הפוך. יגאל אלון כתב ב-1959 ב"מסך של חול":

על ישראל לראות בעמי ערב לא רק את האויב של היום, אלא בעיקר את בעל הברית של מחר. פירושו של דבר, כי על ישראל להתרומם ולהשקיף מבעד למסך החול המדברי הסמיך, שמנסים שליטי ערב להציב ולעבות בין עמיהם ובינינו, ולראות את הפתרון הסופי של הבעיה בדמות השלום ושיתוף הפעולה.

וב"כלים שלובים" ב-1980 [עמ' 112]:

דווקא משום הכורח לאחוז מפעם לפעם באמצעים צבאיים להגנה עצמית, רצוי מאד שהאלמנטים המתונים במדינות ערב, וכן ידידינו בעולם, ידעו כי מטרתנו האמיתית היא השלום ולא הנצחון בקרבות נוספים.

רבין הסביר את ההגיון הזה בקיץ 1993, כאשר הגדיר את המונחים של ניצחון והרתעה:

 פרמטר ראשון – זה מכה צבאית כזאת שתוצאתה המדינית היא שהערבים מבקשים הפסקת אש במקום, זה השוני בין קדש לששת-הימים. בקדש נאלצנו לחזור לקווים שמהם התחילה המלחמה. בששת הימים נשארנו במקום אליו הגענו במלחמה, בהסכמה ערבית, משום שלא היה בכוחם לשנות[.] המשך המלחמה הייתה פוגעת בהם יותר מאשר בנו. כלומר, מכה צבאית כזאת שהתוצאה המדינית בקשת המדינה הערבית, המדיניות הערביות, להפסקת אש במקום והתוצאה הצבאית קרקעית שהם לא לקחו שום דבר מאיתנו ואנחנו יצרנו מצב שיש בו איום אסטרטגי, איום על דמשק[,] לא בהכרח כניסה לדמשק.

[…]

מהי הרתעה בתנאים קונבנציונליים? […] אני מאמין שכושר ההרתעה חייב להיות כזה שאסד ידע או הוא יעריך את כושר ההרתעה שלנו. שאם הוא פותח במלחמה הוא לא רק לא ישיג את יעדיו[,] מצבו אחרי זה יהיה הרבה יותר חמור, צבאית, פנימית מדינית, פנימית בין לאומית, עד כדי סיכון משטרו. אחרת, אם את זה לא נצליח להחדיר, אין הרתעה. ולכן הצבא צריך להיות חזק, התקפי. הדבר השני [-] יכולת מהירה לעבור מבלימה להכרעה וזה אם כושר ההתרעה לא עמד.

מטרת המלחמה של ישראל, כמלחמת מגן, לפי אלון ורבין, היא להימנע מחזרה לקווי הפתיחה שלה, ולהשיג הכרעה שתיצור איום על המשטר שיזם את המלחמה, איום שיפעיל עליו לחץ להגיע להסדר מדיני עם ישראל. כלומר – עדיף להימנע מפריצת מלחמה, אבל כאשר היא פורצת, צריך לנצל אותה כדי לשבור את מצב הסטטוס-קוו של הסכסוך שהוביל לפריצתה.

לפני המלחמה ובמהלך המלחמה, רציונל הפעולה של דיין היה להסיג את צה"ל אל קו המעברים ללא הסכם מדיני. מהלך כזה היה מסיר את הלחץ המיידי על מצרים שנוצר עם סגירת תעלת סואץ (מקור הכנסת מטבע חוץ חשוב לכלכלת מצרים) וכיבוש שדות הנפט במערב סיני, ובכך מחזק בתוך המערכת הפוליטית המצרית את מי שהעדיפו לשמור את יחסי מצרים-ישראל בדמות עימות (המשך הכיבוש הישראלי ברוב סיני היה עילה מצויינת לתחזוק העימות), ואת הכוחות ה"ניציים" בתוך ישראל, במצב שבו צה"ל ניצב על קו-הגנה שאין מכשול נוסף מאחוריו. ישיבת צה"ל על התעלה הפעילה לחץ מתמיד על מצרים לשבור את הסטטוס-קוו.

וכמובן שאת כל זה צריך להבין בהקשר הרחב של מהלך נוסף שדיין ניסה לקדם במהלך המלחמה ונבלם על ידי גולדה, גלילי ואלון: הפעלת "איתות גרעיני" שיקפיא את המצב בחזיתות (ויעודד את מצרים וסוריה לדרוש מברה"מ לחמש אותן בנשק גרעיני משלהן). זהו היבט מרכזי אחר של הרציונל של דיין, שהיה מהדמויות הבולטות במחנה שביקש להעניק משקל גדול למאמץ הביטחוני הישראלי לפיתוח נשק גרעני גם על חשבון פגיעה בהתעצמות הקונבנציונלית, ולהצטייד בחימוש גרעיני גלוי. ככל הנראה, לא היתה מחלוקת פוליטית מהותית על עצם הפיתוח הגרעיני, אלא על סדר העדיפויות בין ההשקעה בהאצתו לבין התעצמות קונבנציונלית, ובעיקר על שאלת העמימות: האם להתחמש בנשק גרעיני בגלוי, דבר שישראל לא עשתה עד היום ושצפוי לתת דחיפה גדולה למהלכים מקבילים במדינות ערב, או לשמור על עמימות בנושא. אלון וגלילי וגם רבין החזיקו בעמדה ההפוכה, מכיוון שראו בסיטואציה של ישראל במזרח-תיכון חמוש בנשק גרעיני, בניסוחו של אלון, "אימה ללא מאזן": ביטול היתרון האיכותי של ישראל אל מול שכנותיה, ולא פחות מכך – מניעת היכולת להשיג הכרעה במקרה של פריצת מלחמה. על כל נושא המחלוקת הגרעינית בישראל אני ממליץ לקרוא בספרו של אדם רז "המאבק על הפצצה".

אם ננסה לכנס את הדברים אל שורה תחתונה ותשובה תמציתית לשאלה "מה היה הרציונל של דיין?", התשובה שאני מציע היא כזו: הרציונל של דיין היה חתירה לסיום המלחמה ללא הכרעה ישראלית ברורה ובתנאים שמבצרים את הסכסוך בין ישראל למצרים כסטטוס-קוו יציב של עימות בעצימות נמוכה (אולי עם התפרצויות מפעם לפעם), מתוך סיטואציה שבה דיין נמצא בעמדת מיעוט בממשלה.

***

כתוספת, המגיבה קמיליה כתבה:

אפשר להתרשם ישירות מהאיכות העלובה של תהליך קבלת ההחלטות בממשלה. הם לא דרשו, ולא קיבלו, מידע אמין על כוחו של צה"ל בכל יום לחימה וחומרת אבדותיו. לא נערך דיון מעמיק בכל אחת ואחת מחלופות הפעולה, על סיכוי מימושה בהתייחס לכוח צה"ל בהשוואה לכוחות האוייב, וכל הסיכויים והסיכונים שבה. כשאדם אומר ביום מסויים משהו הסותר את מה שאמר ביום הקודם הוא אינו נדרש להסביר מדוע שינה את עמדתו, ועוד ועוד כשלים.

אני חושב שזו בחינה של הדברים בכלים הלא נכונים, מכיוון שהיא לא מתייחסת לאופן הריאלי שבו מתרחש ניהול מלחמה בצמרת המדינית, ובמיוחד במבנה הפוליטי-שלטוני של צורת המשטר הדמוקרטי בישראל – ממשלה שמורכבת מקואליציה של מפלגות, ובה ראש הממשלה לא קובע את זהות שריו. התוצאה של מבנה כזה היא שהמחלוקות הפוליטיות העיקריות מתנהלות בתוך הממשלה, ולא בינה לבין האופוזיציה.

קודם כל, מבחינת זמינות המידע האמין, צריך להבחין בין בעיות שנבעו מכשלי פיקוד ושליטה במערכת הצבאית, שבלטו במיוחד בחזית הדרום במקרים בהם היא העבירה תמונת מצב אופטימית אך שגויה לחלוטין, לבין ההחלטה איזה מידע לחשוף בפני מי בדרג הפוליטי. השליטה במידע הזה היא אחד הכלים החשובים ביותר בידי הפוליטיקאי כדי לתמרן את מערכת קבלת ההחלטות לקבל את ההחלטות הרצויות לו, ואת הדוגמאות לכך ניתן לראות הן בהפצה היזומה של אווירת פאניקה בקרב הפיקוד הצבאי הבכיר וההנהגה המדינית מצד דיין, כדי לחזק את סיכויו להעביר החלטות לפי המדיניות שלו, ומהכיוון ההפוך בהחלטה של מפקד חיל-האויר בני פלד לשלוח מטוסים לתקיפת גשרי הצליחה בצהרי ה-7.10 במטרה לשפר את האווירה בממשלה ובכך לסכל את יוזמת הנסיגה של דיין, וגם בכך שהעביר מידע שקרי על רמת השחיקה של חיל האויר ב-12.10, כדי לחזק את עמדותיהם של מי שביקשו לקדם מהלך של צליחה.

שנית, צריך להבין שמלחמה לא מנוהלת על ידי "הממשלה", הן מכיוון שטכנית זה פורום רחב, איטי ובעייתי לקבלת החלטות כאלה, ואולי בעיקר בגלל שבכירי הממשלה מעדיפים לצמצם ככל הניתן את פורום קבלת ההחלטות, במיוחד במקרים שבהם הם מניחים שהם יוכלו להשיג רוב לעמדתם בפורום המצומצם. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, ברור שהיא לא נוהלה על ידי "הממשלה", אלא על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ושלושה שרים נוספים: גליל, אלון ודיין. מלמטה מנסים להתערב כמיטב יכולתם הגורמים הצבאיים הבכירים כדי לקדם כל אחד את המדיניות שנראית לו נכונה, החל מהרמטכ"ל, דרך האלופים הבכירים במטכ"ל, ובמקרים מסויימים גם מפקדי אוגדות מתמרנות. דוגמאות למקרה האחרון ניתן לראות כאשר צה"ל הגיע פעמיים לתעלת סואץ, ב-1956 וב-1967, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל דיין ב-1956, וכנראה שגם בניגוד לעמדת שר הביטחון דיין ב-1967, בשני המקרים תרמו לתוצאה גורמים בכירים בפיקוד דרום, למשל אחד מהגורמים העקביים ביותר שחתרו לניפוץ מצבי סטטוס-קוו במזרח התיכון – אריאל שרון.

דרך אגב, כמובן שהמצב הזה מתסכל מאוד את השרים שנדחקים אל מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, ושרים שרואים בעצמם מספיק בכירים כדי לתקומם מול המצב הזה נוקטים בדרכים עקיפות. איך תבינו את ההתרוצצות של בנט בין מפקדי האוגדות והחטיבות של פיקוד דרום במהלך מלחמת "צוק איתן" אם לא כניסיון להתמודד מול העובדה שנתניהו מידר את חברי הקבינט שלו, כדי שלא יפריעו לו לנהל את המלחמה בפורום מצומצם בהרבה (הוא, שר הביטחון יעלון, ובמידה מסויימת הרמטכ"ל בני גנץ)?

12 מחשבות על “יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין?

  1. נאה דרשת. תיקון קטן: מסך של חול 1959 (ויש עוד שתי שגיאות כתיב)
    אבל עכשיו ישאלו אותך מה שתמיד שואלים אותי: למה להם סטטוס קוו? מה יוצא להם מזה?
    לי יש תשובה, אבל היא מוגבלת. מענין אותי לשמוע ממך מה אתה חושב בנושא זה.

    אהבתי

  2. לאבשלום,
    תודה על ההבהרות.
    אם כי, כמו תמיד, כל תשובה רק מעלה שאלות ותמיהות נוספות.

    א לטענתך (אם הבנתי אותך נכון), דיין ביקש לנצל את קשיי המלחמה עם מצריים בכדי לממש את תוכנית העל שלו לסגת מקו התעלה ולשבת על קו הרכס, כשלמצרים שליטה מלאה בשני צידי התעלה ושדות הנפט באבו רודס. מצב שיצור "שיווי משקל יציב", שניתן יהיה לשמרו לאורך זמן (בלי מלחמות ובלי שלום).

    אם אחבר זאת גם לפוסט הקודם – מה שימנע מהמצרים לפתוח במלחמת התשה קשה נגדנו, מעמדות משופרות (נימוק מתנגדי תוכנית דיין) זהו האיום הישראלי המפורש בהפעלת נשק גרעיני. (כאשר דיין כנראה מתייחס בביטול לחשש מהתגרענות מצרים ומדינות ערביות נוספות, לחשש מפגיעה בעוצמתו הקונוונציונלית של צה'ל ולתקווה לשלום בין ישראל ושכנותיה).

    נניח, ולו לצורך הדיון, ש"תוכנית דיין" תיצור את המצב הטוב ביותר, ועל ישראל לחתור אליו. או לכל הפחות, שדיין עצמו האמין בכך בכל ליבו.
    מכאן, לאחר שתוכנית דיין נדחתה הן ע'י המטכ'ל והן ע'י הממשלה והוכנסה להקפאה עמוקה – הייתה לו מוטיבציה עזה לערער את הסטטוס קוו.
    אתה רומז (?) שדיין הפיץ בכוונה תחילה ובדם קר "אווירת פניקה" שקרית ומניפולטיבית לגבי חולשת צה'ל,, בכדי להשתמש בה לקידום תוכניתו הישנה [בניגוד למעריכים שדיין עבר ממצב מני למצב דפסרסיבי, ובאמת האמין שהבית השלישי נמצא בסכנה קיומית].
    אם כך, מדוע לא ללכת צעד נוסף קדימה, ולטעון שדיין כן היה מעורב ב"תוכנית הקונספירציה" עם קיסינג'ר?
    קיסינגר ביקש מלחמה מדממת בכדי להעביר את מצריים מהגוש המזרחי לגוש המערבי (ואולי גם להשיג שלום בין ישראל ושכנותיה). דיין חשב שרק מלחמה מדממת תכריח את ישראל לבחור בתוכניתו המופלאה, ולהשיג מצב של "שיווי משקל יציב" עם מצרים.
    הרי מניעי השותפים בקונספירציה אינם חייבים להיות זהים. מספיק ששניהם יאמינו שדימום ישראלי יקדם את תוכניותיהם.

    ב. אתה טוען שלא ניתן לקיים תהליך קבלת החלטות איכותי בפורום של כל שרי הממשלה. כיון שפורום זה גדול מדי, כיון שהוא כולל מנהיגי מפלגות אופוזיציה להם מניעים פוליטיים מתחרים, כיון שלראש ממשלה אינטרס לא לחלוק את הכוח שבידו עם אחרים (וגם מידע הוא כוח) ועוד.
    מקובל עלי. אך גם תהליך קבלת ההחלטות בפורום של "המטבחון" (גולדה, דיין, גלילי ואלון), תוך התערבות הג'נרלים, היה ירוד. אולי גם כיוון שפורום זה מצומצם מדי.
    אבל כל ההסברים הנ'ל אינם שוללים את האמת הבסיסית – תהליך קבלת ההחלטות הממשלתיות במלחמת יום כיפור היה מאוד ירוד..
    כפי שלמדתי, תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק) לקבלת החלטות טובות הוא תמונת מצב נכונה / מידע אמין.
    כאשר דיין מפיץ מידע שקרי מצד אחד (בכדי לקדם את מטרותיו), ובני פלד מפיץ מידע שקרי הופכי (בכדי לקדם תוכניות אחרות) שני השקרים הללו לא מקזזים זה את זה ויוצרים תמונת מצב אמינה.

    אהבתי

    • א. קודם כל, אני מבקש לדייק. אני לא טוען שדיין ביקש לנצל את קשיי המלחמה, אלא שמהרגע שהבין שמלחמה צפויה לפרוץ, הוא פעל כדי לוודא שהיא תתנהל באופן שייוצרו קשיים. אבל מכאן ועד ייזום המלחמה בקונספירציה עם קיסינג'ר, הדרך עדיין רחוקה (מה גם שהתקשורת הישראלית מול קיסינג'ר לא התנהלה דרך דיין, ושבמקרה כזה דיין וקיסינג'ר היו צריכים לשכנע את סאדאת לפתוח במלחמה – עניין מורכב עוד יותר.
      ההנחה שלי היא פשוטה יותר – האם דיין היה מעוניין שישראל תיסוג אל המעברים בהסכם עם מצרים כחלק מתהליך שלום? אני מניח שלא, ושאם אופציה כזו היתה הופכת לריאלית, הוא היה מפעיל את הכלים שבידיו כדי לטרפד אותה. ככל שאנחנו יודעים מתוך המחקר ההיסטורי, אופציה כזו בכל מקרה לא היתה על השולחן לפני המלחמה. מצד שני, האם דיין היה מוכן להמשך הישיבה של צה"ל על התעלה גם במחיר שהמצב הזה יוליך לפריצת מלחמה (שאותה ינסה לנתב לתוצאה הרצויה לו? התשובה לכך היא חיובית בהחלט, ואין קושי למצוא התבטאויות גלויות שלו בעניין.
      בשונה מדיין, גולדה מאיר, גלילי ואלון היו מוכנים לנסיגה ישראלית מהתעלה, אבל רק כחלק מהסכם מדיני שמוליך אל תהליך שלום. לעומתו, הם התנגדו לכל נסיגה מהתעלה שלא בתמורה להסכם כזה, תוך לקיחה במודע של הסיכון שעמדה כזו תוליך בסיטואציה מסויימת למלחמה (שבה היו להם סיבות טובות להניח שצה"ל ינצח באופן משכנע).
      מה לגבי קיסינג'ר? מדוע שהוא ירצה במלחמה? המחקר ההיסטורי לגביו מעיד שבשנים שלפני המלחמה הוא בלם גם את הנסיונות הראשוניים של מצרים להגיע להסכם באמצעות תיווך אמריקאי, למרות נכונות ישראלית לבחון את האפיק הזה, וכנראה שהמניע שלו אכן היה הרצון להשלים את המעבר של מצרים (שכבר החל) מאוריינטציה סובייטית לאוריינטציה אמריקאית, גם אם העיכוב יביא למלחמה (שבה היו לו סיבות טובות שישראל תנצח באופן משכנע).
      וסאדאת – סאדאת רצה לשבור את הסטטוס-קוו של ישיבת ישראל על התעלה (מה שמפגין את יעילות הקו הזה). הוא לא יכל לעשות את זה לפני גירוש היועצים הסובייטים ב-1971, כי ברה"מ לא הצליחה להביא לו הישגים מתוך הסכמה, ובלמה אותו מלפתוח במלחמה שבה לא היתה מעוניינת. סילוק היועצים והפניה לארה"ב פתחה בפניו שני נתיבים לשבירת הסטטוס-קוו: הסכם בתיווך אמריקאי או מלחמה (שבה היו לו סיבות טובות להניח שישראל תנצח). מדיניות הבלימה של קיסינג'ר הותירה אותו עם אופציית המלחמה ככלי לשבירת הסטטוס-קוו והנעת תהליך מדיני. זו היתה מטרתו (ולא השמדת ישראל), ובצמרת בישראל הבינו את המצב הזה, כולל התבטאות מפורשת של דיין בעניין, כבר באביב 1973 (מה שלא הפריע לו להפיץ את איומי "חורבן הבית השלישי" בבוקר ה-7.10. לזאת צריך להוסיף שהצמרת המדינית הישראלית קיבלה באמצעות המוסד מבעוד מועד את תוכנית המלחמה המוגבלת של מצרים).
      והנה אפשר לראות כיצד אצל כל הגורמים המעורבים (חוץ מברה"מ אולי) מבשילים תנאים שהופכים פרוץ המלחמה לאפשרות סבירה, ואולי גם עדיפה על פני האפשרויות הזמינות האחרות. וכל זאת בלי צורך בקונספירציות חשאיות ותיאום מוקדם. וכאן אפשר לחזור לאמירה של אחיה יצחקי שציטטתי בפתח שתי הרשומות הקודמות – מהרגע שהמלחמה הופכת למציאות ממשית, המאבק הפוליטי עובר להתנהל בתוך זירת המלחמה, כלומר במאבק על קווי הפתיחה והסיום שלה.

      אהבתי

  3. אודי, אני מצאתי יותר משתי שגיאות.
    שאלת המניע לשימור הסטטוס-קוו היא שאלה אקזיסטנציאליסטית, שיש לה שתי תשובות אפשריות, שאני לא בטוח שיש כלים לשפוט ביניהן:
    א. האפשרות הכנה – תומכי הסטטוס קוו הם אנשים פסימיים, המאמינים באמת ובתמים בגישה שמרנית לפיה המציאות הנתונה אינה יכולה להשתנות, ומכאן שהערבים, כל הערבים, תמיד רצו, תמיד רוצים ותמיד ירצו להשמיד אותנו. לכן כל "הסכם שלום" הוא רק מסווה לצעד נוסף שלהם בניסיון להשמיד אותנו, ולכן באמת שאין טעם לנסות להגיע לשלום, כי כמו שאמר דיין, התקווה לשלום עלולה להפחית את הדריכות שלנו. עדיף למור על עירנות קרבית באמצעות חיכוך מתמיד, ומדי פעם סיבוב נוסף של מלחמה. אני נשבע בהן צדקי ששמעתי במו אוזני את אחד ממעריציו החיים של דיין מסביר שהמצב מול רצועת עזה שבו אנחנו נלחמים נגדם פעם בשנתיים הוא הטוב ביותר האפשרי (לא בטון של חיבת מלחמה, אלא של פסימיות).
    ב. האפשרות הצינית – תומכי הסטטוס-קוו הם אנשים פיקחים ומפוקחים, המודעים למציאות לפיה מדיניות החוץ היא כלי לעיצוב מדיניות הפנים, כלומר דמותה של החברה. בנוסף, יש להם עניין בחברה מגוייסת שדוחקת את העיסוק בשיפור דמותה לטובת עיסוק "בחיים עצמם", ולכן הם מעדיפים לשמור את היחסים מול שכנינו בדמות עימות, שימנע את היכולת לעסוק בשאלות איכות החיים. גם כאן, ייתכן שהם עושים זאת מתוך אמונה שלמה ותמימה בנפלאות הקפיטליזם והחברה התחרותית, וייתכן שמתוך אינטרסנטיות אישית-צינית (תכונה שהקפיטליזם עצמו מכשיר ומטפח כמובן) שמטרתה השגת טובות הנאה ממי שאת ענייניהם הם מקדמים.
    ספציפית, טיפוסים כמו דיין שלעיתים קרובות לא טורחים לשקר כשהם מדברים, עוד עלולים לפלוט במקרה אמירה שתחשוף את מקומם ביחס לשאלה הזו, אבל אני לא זוכר אמירה כזו של דיין.

    אהבתי

  4. אתה כותב:
    ״ונקודת הכובד היא כמובן הסייפא של הדברים: הרציונל של התייצבות בקו המעברים היא שהיא מורידה את הלחץ מעל המשטר במצרים, ומאפשרת המשך קיום סטטוס-קוו של סכסוך״. אתה מניח שדיין רצה לסגת לקו המעברים כדי לשמר את הסטטוס קוו. האם מכאן אתה מסיק שמי שצידד בהשארות על התעלה עשה זאת כדי לקדם מלחמה שתקדם תהליך שלום (שבסופו נסיגה מסיני)?

    אהבתי

    • מלחמה על מנת לקדם תהליך שלום זו לא המשוואה הנכונה. השאלה היא סטטוס קוו של סכסוך מול מצב דינמי שיכול להוביל לתהליך מדיני.
      אני מניח שמי שצידד בהישארות על התעלה עשה זאת כדי לשמר מצב של לחץ על המשטר המצרי שלא יאפשר התקבעות סטטוס קוו של סכסוך בקווי מלחמת ההתשה. גם במחיר של מלחמה נוספת – והרי גם נסיגה חד צדדית אל קו המעברים לא היתה מורידה מעל הפרק את אופציית המלחמה, ולא היתה מייצרת אופציה לשלום. לפי גולדה, גלילי ואלון, נסיגה כזו היתה רק מקטינה את המוטיבציה של סאדאת לתהליך מדיני ומגדילה את סכנת המלחמה.
      להבנתי הצמרת הישראלית בהחלט היתה מוכנה לקחת את הסיכון של מלחמה נוספת (היו לה סיבות טובות להניח שהיא תסתיים בניצחון ולא תראה כמו שנראתה מלחמת יום הכיפורים) על פני אובדן קלפי המיקוח המדיניים שבהם החזיקה ישראל ללא תמורה מדינית. המדיניות הבסיסית של הממשלה (אם נשים בצד את דיין לרגע), שזכתה גם להסכמה מצד הממשל בארה"ב, היתה שישראל לא תיסוג מעמדותיה שלא כחלק מתהליך מדיני.
      באביב 1973, כאשר האפיק המדיני חסום (להבנתי בעיקר באחריות ארה"ב ומצרים) ההנחה המפורשת היתה שפניה של מצרים למלחמה כדי לשבור את הסטטוס קוו, והצמרת הישראלית העדיפה להתמודד עם זה ולא לסגת. הדברים נאמרו במפורש.

      אהבתי

  5. לאבשלום,

    כתב ההגנה שלך על משה דיין מהאשמה בקונספירציה עם קיסינג'ר ליצירת דימום ישראלי, לא רק שאינה מציגה אותו כחף מכל פשע אלא אפילו מחזקת את אשמתו.

    כתבת "הרציונל של דיין היה חתירה לסיום המלחמה ללא הכרעה ישראלית ברורה ובתנאים שמבצרים את הסכסוך בין ישראל למצרים כסטטוס-קוו יציב של עימות בעצימות נמוכה (אולי עם התפרצויות מפעם לפעם)…"

    כאשר שר הביטחון הישראלי חותר לסיום המלחמה ללא הכרעה ישראלית ברורה, ופועל במודע להחלשת צה'ל ולהגברת "הדימום" של כוחותיו (עיכוב גיוס המילואים, יצירת דמורליזציה ומניעת מהלכים שהיו עשויים לשנות את פני המערכה וכו') הוא למעשה הופך לרוצח המוני (של מאות חיילי צה'ל סדירים) ולבוגד בעמו.

    לתפיסתי קיים שוני מהותי בין מחלוקת פנימית לגיטימית (ולמעשה אפילו בלתי נמנעת), על סדרי קדימויות ועדיפויות בניהול מלחמה, המושפעת מהשקפות מדיניות שונות על קווי הסיום הרצויים של המלחמה – לבין החלטה מודעת להקריב את חי מאות חיילים בכדי שהמכה תהיה כואבת דייה להניע יריבים פוליטים להיכנע ולקבל את התוכנית המדינית שלך.

    גם אם דיין האמין בעומק ליבו שתוכניתו (לשבת על קו המעברים ולאיים בהפעלת גרעין כפתרון למלחמת התשה מתמשכת) היא התוכנית הריאלית הטובה ביותר עבור ישראל – "מטרה קדושה" זו שלו אינה יכולה להצדיק ולקדש את כל האמצעים אותם הפעיל.

    כיון שבמילא אני תופסת את משה דיין כפסיכופט חסר מוסר ומצפון, רודף ריגושים ובז לסכנות. ומלא קסם אישי (כמו הרבה פסיכופטים מסוכנים) – איני יכולה לנסות לזכות את דיין מהאשמה החמורה הנ'ל בטענה ש"לא יכול להיות שאדם כמוהו יעשה פשעים כאלו". הסיבה שבשלה אני מאמינה בחפותה של גולדה מהאשמה הנ'ל.

    השאלה האם דיין היה מתואם מראש עם קיסינג'ר או האם כל אחד מהם עזר בבלי דעת לשני להשיג את מטרותיו – הופכת בעיני למשנית.
    אם שניהם היו מעונינים שכוחות הסדיר של צה'ל יחטפו מכה מאוד קשה ומאוד כואבת, ולצורך כך שניהם היו מעוניינים לעכב, בכל האמצעים שעמדו לרשותם את גיוס המילואים – השאלה האם תיאמו זאת ביניהם מראש הופכת למעניינת יותר בהיבט הרכילותי של הנושא על שניהאישים הנ'ל, מאשר להבנת המלחמה.
    (כנ'ל לגבי השאלה האם בוצע מהלך "גיוס מוקדם" של אנואר סאדת להשגת מטרות קיסינג'ר ו/או מטרות דיין – או האם במקרה מטרותיו ותוכניותיו הצטלבו עם אלו של שני האחרים)

    אגב, הטענה שמזכיר המדינה האמריקאי ושר הביטחון הישראלי לא היו מצליחים להיפגש בסודיות בארבע עיניים או להעביר ביניהם שדרים סודיים (לו רק רצו בך) נראית לי מפוקפקת. אבל, כאמור, בעיני שאלה זו משנית בחשיבותה.

    אהבתי

  6. לאבשלום,
    l
    כתב ההגנה שלך על משה דיין מהאשמה בקונספירציה עם קיסינג'ר ליצירת דימום ישראלי, לא רק שאינה מציגה אותו כחף מכל פשע אלא אפילו מחזקת את אשמתו.

    כתבת "הרציונל של דיין היה חתירה לסיום המלחמה ללא הכרעה ישראלית ברורה ובתנאים שמבצרים את הסכסוך בין ישראל למצרים כסטטוס-קוו יציב של עימות בעצימות נמוכה (אולי עם התפרצויות מפעם לפעם)…"

    כאשר שר הביטחון הישראלי חותר לסיום המלחמה ללא הכרעה ישראלית ברורה, ופועל במודע להחלשת צה'ל ולהגברת "הדימום" של כוחותיו (עיכוב גיוס המילואים, יצירת דמורליזציה ומניעת מהלכים שהיו עשויים לשנות את פני המערכה וכו') הוא למעשה הופך לרוצח המוני (של מאות חיילי צה'ל סדירים) ולבוגד בעמו.

    לתפיסתי קיים שוני מהותי בין מחלוקת פנימית לגיטימית (ולמעשה אפילו בלתי נמנעת), על סדרי קדימויות ועדיפויות בניהול מלחמה, המושפעת מהשקפות מדיניות שונות על קווי הסיום הרצויים של המלחמה – לבין החלטה מודעת להקריב את חי מאות חיילים בכדי שהמכה תהיה כואבת דייה להניע יריבים פוליטים להיכנע ולקבל את התוכנית המדינית שלך.

    גם אם דיין האמין בעומק ליבו שתוכניתו (לשבת על קו המעברים ולאיים בהפעלת גרעין כפתרון למלחמת התשה מתמשכת) היא התוכנית הריאלית הטובה ביותר עבור ישראל – "מטרה קדושה" זו שלו אינה יכולה להצדיק ולקדש את כל האמצעים אותם הפעיל.

    כיון שבמילא אני תופסת את משה דיין כפסיכופט חסר מוסר ומצפון, רודף ריגושים ובז לסכנות. ומלא קסם אישי (כמו הרבה פסיכופטים מסוכנים) – איני יכולה לנסות לזכות את דיין מהאשמה החמורה הנ'ל בטענה ש"לא יכול להיות שאדם כמוהו יעשה פשעים כאלו". הסיבה שבשלה אני מאמינה בחפותה של גולדה מהאשמה הנ'ל.

    השאלה האם דיין היה מתואם מראש עם קיסינג'ר או האם כל אחד מהם עזר בבלי דעת לשני להשיג את מטרותיו – הופכת בעיני למשנית.
    אם שניהם היו מעונינים שכוחות הסדיר של צה'ל יחטפו מכה מאוד קשה ומאוד כואבת, ולצורך כך שניהם היו מעוניינים לעכב, בכל האמצעים שעמדו לרשותם את גיוס המילואים – השאלה האם תיאמו זאת ביניהם מראש הופכת למעניינת יותר בהיבט הרכילותי של הנושא על שניהאישים הנ'ל, מאשר להבנת המלחמה.
    (כנ'ל לגבי השאלה האם בוצע מהלך "גיוס מוקדם" של אנואר סאדת להשגת מטרות קיסינג'ר ו/או מטרות דיין – או האם במקרה מטרותיו ותוכניותיו הצטלבו עם אלו של שני האחרים)

    אגב, הטענה שמזכיר המדינה האמריקאי ושר הביטחון הישראלי לא היו מצליחים להיפגש בסודיות בארבע עיניים או להעביר ביניהם שדרים סודיים (לו רק רצו בך) נראית לי מפוקפקת. אבל, כאמור, בעיני שאלה זו משנית בחשיבותה.

    אהבתי

    • לא אמרתי שדיין חף מפשע, רק אמרתי שתיאוריית הקונספירציה היא מוגזמת, וכמו בהרבה מקרים, לא נחוצה כדי להסביר את ההיסטוריה.
      לגבי קיסינג'ר, אני לא חושב שהוא רצה שצה"ל יחטוף מכה קשה. הוא היה מוכן להסתכן בפריצת מלחמה במזרח התיכון בעקבות מדיניות הקפאון שלו שנועדה להשלים את מעבר האוריינטציה של מצרים מברה"מ לארה"ב, בתנאי שמלחמה כזו לא תגרור מעורבות סובייטית ישירה שתאלץ את ארה"ב להתערבות מקבילה. היו לו את הסיבות להניח שמלחמה כזו לא תהיה עניין נורא כל כך מבחינת ישראל.
      תיאום חשאי בין מזכיר המדינה האמריקאי לבין שר הביטחון הישראלי תוך הסתרה מהמערכות הפוליטיות הסובבות, הן בארה"ב והן בארץ הוא אכן לא בלתי-אפשרי לחלוטין, אבל גם לא כל כך פשוט לביצוע, בין השאר בגלל היחסים הקרובים שקיים קיסינג'ר עם גורמים אחרים בצד הישראלי, בעיקר באמצעות השגריר בוושינגטון רבין.

      אהבתי

  7. לאבשלום,

    א, כתבת: "יש להם עניין בחברה מגוייסת שדוחקת את העיסוק בשיפור דמותה לטובת עיסוק "בחיים עצמם", ולכן הם מעדיפים לשמור את היחסים מול שכנינו בדמות עימות, שימנע את היכולת לעסוק בשאלות איכות החיים. גם כאן, ייתכן שהם עושים זאת מתוך אמונה שלמה ותמימה בנפלאות הקפיטליזם והחברה התחרותית, …"
    אתה למעשה מניח שהקפיטליזם והשוק החופשי התחרותי משגשגים בחברות הנמצאות במצב מלחמה. למעשה, ההפך הוא הנכון. מדינות במצב מלחמה נוטות להפוך ליותר ריכוזיות מכפי שהיו קודם לכן, והשוק החופשי הוא מהנפגעים הראשוניים.
    אגב, אני מכירה אישית הרבה אנשים מאוד מאוד סקפטים לגבי האפשרות להשיג שלום, לכל הפחות בדורנו, ביננו לבין העולם הערבי / העולם המוסלמי. גם אני בינהם. אבל עדין לא יצא לי להכיר, ולו אדם אחד, שתופס מצב עימות צבאי מתמשך וסכסוכים תקופתיים כאידיאל נשאף.
    ניתן לטעון שתמיד נמצא מיעוט המרוויח ממלחמות (כמו סוחרי נשק, סדרת קבלני ביצורים, קציני צבא בדרגי הבינים ומעלה וכדומה) – אך רובה המכריע של כל חברה רק סובל (ברמות חומרה שונות, ולא וודאיות) ממלחמות.
    כך שהטיעון שמדינות קפיטליסטיות נוטות לחרחר מלחמות בכדי להרוויח מהן נתפס בעיני כהאשמת שווא שקרית קשה.
    למיטב ידיעתי, הנתונים הקשים על הקשר בין מעורבות במלחמות לבין קפיטליזם אפילו מצביעים על ההפך המוחלט. בעבר אפילו הייתה נפוצה הטענה שמעולם שתי מדינות, שיש בהן סניפי מקדונלדס,לא פתחו במלחמה זו עם זו. המדינות שיוזמות מלחמות הן רק מדינות שלא הרשו לרשת מקדונלדס לפעול בתחומן. איני בטוחה שלא נמצאו מאז חריגים לכלל זה, אך ברור לי שהקישור בין קפיטליזם לבין מלחמות הוא שקרי.

    ב המשכת: "… וייתכן שמתוך אינטרסנטיות אישית-צינית (תכונה שהקפיטליזם עצמו מכשיר ומטפח כמובן) שמטרתה השגת טובות הנאה ממי שאת ענייניהם הם מקדמים."

    הקומוניזם בראשיתו, (כולל בחברה הקיבוצית בראשיתה), אמנם רצה להאמין שיצליח לגדל ולחנך "אנשים חדשים" חפים מכל רמז לאנוכיות ולרכושנות, המסוגלים לחשוב רק במונחי "אנחנו" ולא במונחי "אני" – אך שאיפה זו נזנחה כבר מזמן כבלתי ריאלית.
    לתפיסתי, אינטרסנטיות אישית היא חלק מטבעו הבסיסי של כל חי, כולל האדם. הקפיטליזם אינו מכשירה ומטפחה, והסוציאליזם אינו מצליח לדכאה.

    יותר מכך, קיימים ממצאים שדווקא מדינות יותר ריכוזיות הן יותר מושחתות. ואין בעיני ספק ששחיתות היא התממשות האינטרסנטיות האישית הצינית.

    אהבתי

    • "השוק החופשי" והקפיטליזם, מחוץ לספרי הלימוד ולהסברים להדיוטות בטלוויזיה, הוא לרוב המסווה הציבורי של משטר ריכוזי מאוד בחברה עם מנגנון שלטוני דמוקרטי. הקפיטליזם אכן משגשג במדינות במצב מלחמה, ואם הציבור לא זוכר את המלחמה הקרה ואת שאר שרשרת המלחמות שבהן היתה מעורבת בירת הקפיטליזם העולמי ב-70 השנים האחרונות, זו בעיה של יחסי ציבור. המדינות שהיו הכי פחות מעורבות במלחמה בשנים האלה, כלומר מדינות צפון-מערב אירופה, הציגו את הדוגמה הפחות קפיטליסטית של השיטה הכלכלית בימינו.
      אני בספק אם הקיבוצים חשבו באמת שיצליחו לגדל אנשים "חפים מכל רמז לאנוכיות ולרכושנות" (יש לי מקורות שאומרים אחרת). הם האמינו שאפשר להתמודד עם הדחפים האלה, ולנתב אותם לאפיקים מועילים יותר לחברה. הקפיטליזם, במיוחד בגרסתו המאוחרת, בהחלט מעודד את הדאגה לאינטרס האישי, מתוך הטענה שהדאגה לאינטרס האישי בתוך חברה תחרותית היא זו שיוצרת את המצויינות ובסופו של דבר מועילה לכלל החברה.

      אהבתי

  8. זווית משלימה להסבר עלייתו ואת נפילתו של משה דיין – השוואה בינו לבין מנהלים בעלי תכונות אישיות פסיכופטיות.

    (הבהרה: לתפיסתי משה דיין הוא האב-טיפוס של מנהיגים ישראליים פסיכופטים, ואהוד ברק הוא החיקוי החיוור שלו. אפשר לקחת את רשימת המאפיינים של סנדרום הפסיכופטיות ולהשוות לכל מה שידוע לנו על משה דיין, בחייו המקצועיים והפרטיים (כנ'ל לגבי אהוד ברק) ולהתרשם מהדמיון המדהים.).

    קטע מכתבה על השכיחות הגבוהה יחסית של פסיכופטים בהנהלות ארגונים, התכונות שהקלו עליהם לטפס במעלה הפרמידה הארגונית, והתכונות שבשלן תרומתם לארגונים נמוכה משל מנהלים לא פסיכופטים.

    managers scoring higher for psychopathy perform worse than their colleagues, according to a new study by researchers from the University of Denver and the University of California, Berkeley. They compared the personality traits of 101 hedge fund managers with their investments and financial returns from 2005 to 2015, and found those with greater psychopathic tendencies produced lower returns.
    Hedge fund managers scoring higher for psychopathy perform worse than their colleagues
    Leanne ten Brinke, lead author of the research and an assistant professor of psychology at the University of Denver, believes it is time to “rethink” old assumption that ruthlessness and callousness are favourable traits for business managers.
    “Our findings are consistent with other research suggesting that individuals with more psychopathic traits seems to be able to 'talk the talk’, but not ‘walk the walk’,” she says.
    Psychopaths are more likely to gain power through dominance, bullying and intimidation, rather than respect, she adds. “However, gaining power is not the same as wielding it effectively."
    (Credit: Getty Images)
    A new study of hedge fund managers found those with greater psychopathic tendencies produced lower returns (Credit: Getty Images)
    Research shows that psychopaths often leave behind a trail of chaos. One psychopathic CEO of a charity, for example, caused higher staff turnover and a decline in revenue. Another study found that, despite their charm, psychopaths cause counterproductive behaviour, bullying and conflict in the workplace, as well as lower employee wellbeing.

    http://www.bbc.com/capital/story/20171102-do-psychopaths-really-make-better-leaders

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s