יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין?

בעקבות הרשומה הקודמת על המאבק על קווי הסיום של מלחמת יום הכיפורים, שני מגיבים ביקשו שאסביר מה היה הרציונל של דיין, כי בכל זאת, זה דורש הסבר. הבעיה היא שלהסביר את זה ברצינות ובצורה מבוססת זו עבודה מקיפה למדי, אז אני אשתדל להסביר בקצרה ׁ(יחסית) איך אני מבין את העניין. 

קודם כל, אנצל את ההזדמנות להוסיף עוד נקודת חיזוק למה שהוצג ברשומה הקודמת, שם עסקתי בשני תאריכים: ב-7.10 וב-12.10. בינתיים נתקלתי בעדות נוספת, שנוגעת ל-9.10, לאחר שהתברר כשלון התקפת הנגד של פיקוד דרום. בביוגרפיה של יגאל אלון אודי מנור מביא ציטוט מתוך ספרו של אריה בראון (מזכירו האישי של דיין כשר הביטחון), לפיו בבוקר ה-9.10 דיין אמר לאנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל שחבריו לממשלה, גולדה, גלילי ואלון

לא יודעים את העובדות, חלקם לא מבינים את העובדות ואת האינטרפרטציה של המצב הצבאי.

הטענה שלו בפני אנשי הצבא שבכירי הממשלה לא יודעים את העובדות היא מעט תמוהה לאור תפקידו כשר ביטחון, ואת הבחירה להציג טענה כזו בפניהם אי אפשר שלא להבין כמהלך פוליטי, אבל בכל מקרה, החשוב הוא שמאוחר יותר באותו הבוקר הציע דיין לגולדה, גלילי ואלון שוב את אותה הנסיגה שהציע יומיים קודם לכן:

להכין את הקו השני במְצרים.

אבל עכשיו ניגש לנקודה, וננסה להסביר את הרציונל של דיין. קודם כל, צריך להבין שאת המהלכים של דיין (כמו של שותפיו-יריביו לצמרת) במהלך המלחמה יש להסביר לא בהקשר הצר של המלחמה, אלא בהקשר הרחב שלפניה ואחריה. למשל, בהיבט הנקודתי של חזית הדרום, הרציונל של דיין החותר לסיים את המלחמה כשצה"ל מוצב בקו המעברים הוא המשך של הרציונל שלו שביקש להציב את צה"ל בקו הזה עוד לפני המלחמה. את ההגיון הזה הציג בן-טיפוחיו של דיין, מי שהיה ראש אמ"ן אלי זעירא, בראיון ארוך מאוד שנתן לאבירם ברקאי לפני מספר שנים, ושאת עיקריו הבאתי ברשומה הזו (ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי):

הסברתי שאנחנו צריכים לשבת על קו ההר כאשר כל הצבא המצרי לרגלינו. אום חשיבה זה מצוק תלול ונישא שמשקיף על כל השטח. בין הרכס הזה ועד תעלת סואץ רואים את הכל כמו על כף היד. כמו שאני התיישבתי כרמ"ח איסוף בשנת 67 על הרכס, ככה כל הצבא צריך להתיישב על הרכס. חזרתי ואמרתי, אם היו לנו מיליון חיילים ולמצרים מיליון חיילים כמו בזמן המלחמה בין רוסיה לגרמניה, אפשר לשבת לאורך הוולגה. אבל פה אלה 100 אלף קבוע ואנחנו אלף קבוע. וזה לא על מיצר קטן אלא על 120 קילומטר. הם יכולים כל לילה לעבור את התעלה. וזה מה שהרגשתי כאיש צבא ואמרתי את זה לטליק [סגן הרמטכ"ל, ישראל טל] כבר בשבוע הראשון שנעשיתי ראש אמ"ן, וטליק ענה – אם תגיד את זה הפוליטיקאים יזרקו אותך מכל המדרגות.

[…]

דיברתי עם טליק ועם דיין ואמרתי, אי אפשר ככה. מבחינה מבצעית אנחנו פרושים שגוי. כל לילה הם יכולים להעביר אלפי חיילים לצד השני. אמרו לי נכון, אבל הממשלה לא מוכנה לזוז מהתעלה. ועובדה שהיא לא היתה מוכנה לזוז אפילו כשדיין הציע את זה.

מתי דיין הציע את זה?

למיטב זכרוני זה היה מספר חודשים אחרי שדיברתי איתו. יום אחד הוא אסף את כל פורום המטה הכללי ואמר, אני מציע לסגת מהתעלה. נדמה לי שהוא אמר 30 קילומטר, ועד כמה שאני זוכר הוא לא נימק את הצעתו. רק אמר, אני מציע לכם, ולא נתן איזה שהם נימוקים מההגיון שמאחורי ההצעה. וגם אם נימק, המטה הכללי לא קיבל את הצעתו. אחר כך הסתבר לי שהוא הציע את זה גם לגולדה והיא סירבה.

הסיפור הזה של התייצבות בקו המעברים הוא עניין מאוד לא זניח, עד כדי כך שזעירא הגדיר אותו כשגיאה הכי חמורה שלו בימים שלפני המלחמה:

נניח שהיית יכול לחזור במכונת הזמן לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. מה היית עושה אחרת?

אם יש דבר שכקצין, כאלוף בצה"ל ולאו דווקא כראש אמ"ן לא עשיתי בסדר, זה שלא דפקתי מספיק חזק על השולחן ואמרתי – חבר'ה, אל תשבו על התעלה זה לא נכון צבאית. צריך לעזוב את התעלה ולשבת באזור אום חשיבה. לא נלחמתי על זה מספיק.

אני חושב שהייתי צריך להילחם יום ולילה נגד כולם כדי לעזוב את תעלת סואץ ולשבת על רכס ההרים, ולקבל פיתרון אמיתי להתרעה. הייתי צריך להילחם הרבה יותר כדי לשכנע. אני חושב שזה גם היה נותן הזדמנות פוליטית חדשה במרחב. המצרים היו יכולים לשקם את התעלה ואז הם לא היו הולכים כל-כך מהר למלחמה. על זה הייתי צריך להרעיד את אמות הסיפים.

ונקודת הכובד היא כמובן הסייפא של הדברים: הרציונל של התייצבות בקו המעברים היא שהיא מורידה את הלחץ מעל המשטר במצרים, ומאפשרת המשך קיום סטטוס-קוו של סכסוך. זהו המפתח להבנת העניין, וזוהי גם נקודת הכשל היסודית של תיאוריית הקונספירציה בנוגע לתפקידו של דיין במלחמה (מעבר לכשלים הרגילים של כל תיאוריות הקונספירציה למיניהן), לפיה דיין רקם מזימה עם קיסינג'ר וסאדאת שישראל תפסיד קצת במלחמה עם מצרים כדי שסאדאת ישקם את כבודו ויוכל להניע תהליך מדיני לשלום עם ישראל. הבעיה היא שדיין, לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, לא היה מעוניין בהנעת תהליכים מדיניים שמטרתם הסכמי שלום. את הקו הזה ניתן לראות אצלו בהספד הידוע על קברו של רועי רוטברג ב-1956:

אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. […] ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. […] רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב.

וגם באמירות בשנת 1968 [מובאות במאמרו של יגאל וגנר "פוליטיקה ואידיאולוגיה במחלוקת על ארץ ישראל השלמה"]:

"איננו שואפים להסדרים של גמר המלחמה"; "אינני חושב שיעד הדור שלנו הוא לתת אופציות פתוחות לערבים". [יד"א, 21.7.68]  "תכלית מלחמתנו איננה אלא השבת מלחמה שערה". [למרחב, 19.3.1969]. דרך אגב, שותפו לדרך, פרס, כתב: "נצחונותיה של ישראל לעולם אינם סופיים; ואין פשרה שיכולה לרצות את הערבים", קלע דוד" (ירושלים, 1970), ע' 1-2.

לעומת דיין ופרס, יריביהם הפוליטיים חשבו בדיוק הפוך. יגאל אלון כתב ב-1959 ב"מסך של חול":

על ישראל לראות בעמי ערב לא רק את האויב של היום, אלא בעיקר את בעל הברית של מחר. פירושו של דבר, כי על ישראל להתרומם ולהשקיף מבעד למסך החול המדברי הסמיך, שמנסים שליטי ערב להציב ולעבות בין עמיהם ובינינו, ולראות את הפתרון הסופי של הבעיה בדמות השלום ושיתוף הפעולה.

וב"כלים שלובים" ב-1980 [עמ' 112]:

דווקא משום הכורח לאחוז מפעם לפעם באמצעים צבאיים להגנה עצמית, רצוי מאד שהאלמנטים המתונים במדינות ערב, וכן ידידינו בעולם, ידעו כי מטרתנו האמיתית היא השלום ולא הנצחון בקרבות נוספים.

רבין הסביר את ההגיון הזה בקיץ 1993, כאשר הגדיר את המונחים של ניצחון והרתעה:

 פרמטר ראשון – זה מכה צבאית כזאת שתוצאתה המדינית היא שהערבים מבקשים הפסקת אש במקום, זה השוני בין קדש לששת-הימים. בקדש נאלצנו לחזור לקווים שמהם התחילה המלחמה. בששת הימים נשארנו במקום אליו הגענו במלחמה, בהסכמה ערבית, משום שלא היה בכוחם לשנות[.] המשך המלחמה הייתה פוגעת בהם יותר מאשר בנו. כלומר, מכה צבאית כזאת שהתוצאה המדינית בקשת המדינה הערבית, המדיניות הערביות, להפסקת אש במקום והתוצאה הצבאית קרקעית שהם לא לקחו שום דבר מאיתנו ואנחנו יצרנו מצב שיש בו איום אסטרטגי, איום על דמשק[,] לא בהכרח כניסה לדמשק.

[…]

מהי הרתעה בתנאים קונבנציונליים? […] אני מאמין שכושר ההרתעה חייב להיות כזה שאסד ידע או הוא יעריך את כושר ההרתעה שלנו. שאם הוא פותח במלחמה הוא לא רק לא ישיג את יעדיו[,] מצבו אחרי זה יהיה הרבה יותר חמור, צבאית, פנימית מדינית, פנימית בין לאומית, עד כדי סיכון משטרו. אחרת, אם את זה לא נצליח להחדיר, אין הרתעה. ולכן הצבא צריך להיות חזק, התקפי. הדבר השני [-] יכולת מהירה לעבור מבלימה להכרעה וזה אם כושר ההתרעה לא עמד.

מטרת המלחמה של ישראל, כמלחמת מגן, לפי אלון ורבין, היא להימנע מחזרה לקווי הפתיחה שלה, ולהשיג הכרעה שתיצור איום על המשטר שיזם את המלחמה, איום שיפעיל עליו לחץ להגיע להסדר מדיני עם ישראל. כלומר – עדיף להימנע מפריצת מלחמה, אבל כאשר היא פורצת, צריך לנצל אותה כדי לשבור את מצב הסטטוס-קוו של הסכסוך שהוביל לפריצתה.

לפני המלחמה ובמהלך המלחמה, רציונל הפעולה של דיין היה להסיג את צה"ל אל קו המעברים ללא הסכם מדיני. מהלך כזה היה מסיר את הלחץ המיידי על מצרים שנוצר עם סגירת תעלת סואץ (מקור הכנסת מטבע חוץ חשוב לכלכלת מצרים) וכיבוש שדות הנפט במערב סיני, ובכך מחזק בתוך המערכת הפוליטית המצרית את מי שהעדיפו לשמור את יחסי מצרים-ישראל בדמות עימות (המשך הכיבוש הישראלי ברוב סיני היה עילה מצויינת לתחזוק העימות), ואת הכוחות ה"ניציים" בתוך ישראל, במצב שבו צה"ל ניצב על קו-הגנה שאין מכשול נוסף מאחוריו. ישיבת צה"ל על התעלה הפעילה לחץ מתמיד על מצרים לשבור את הסטטוס-קוו.

וכמובן שאת כל זה צריך להבין בהקשר הרחב של מהלך נוסף שדיין ניסה לקדם במהלך המלחמה ונבלם על ידי גולדה, גלילי ואלון: הפעלת "איתות גרעיני" שיקפיא את המצב בחזיתות (ויעודד את מצרים וסוריה לדרוש מברה"מ לחמש אותן בנשק גרעיני משלהן). זהו היבט מרכזי אחר של הרציונל של דיין, שהיה מהדמויות הבולטות במחנה שביקש להעניק משקל גדול למאמץ הביטחוני הישראלי לפיתוח נשק גרעני גם על חשבון פגיעה בהתעצמות הקונבנציונלית, ולהצטייד בחימוש גרעיני גלוי. ככל הנראה, לא היתה מחלוקת פוליטית מהותית על עצם הפיתוח הגרעיני, אלא על סדר העדיפויות בין ההשקעה בהאצתו לבין התעצמות קונבנציונלית, ובעיקר על שאלת העמימות: האם להתחמש בנשק גרעיני בגלוי, דבר שישראל לא עשתה עד היום ושצפוי לתת דחיפה גדולה למהלכים מקבילים במדינות ערב, או לשמור על עמימות בנושא. אלון וגלילי וגם רבין החזיקו בעמדה ההפוכה, מכיוון שראו בסיטואציה של ישראל במזרח-תיכון חמוש בנשק גרעיני, בניסוחו של אלון, "אימה ללא מאזן": ביטול היתרון האיכותי של ישראל אל מול שכנותיה, ולא פחות מכך – מניעת היכולת להשיג הכרעה במקרה של פריצת מלחמה. על כל נושא המחלוקת הגרעינית בישראל אני ממליץ לקרוא בספרו של אדם רז "המאבק על הפצצה".

אם ננסה לכנס את הדברים אל שורה תחתונה ותשובה תמציתית לשאלה "מה היה הרציונל של דיין?", התשובה שאני מציע היא כזו: הרציונל של דיין היה חתירה לסיום המלחמה ללא הכרעה ישראלית ברורה ובתנאים שמבצרים את הסכסוך בין ישראל למצרים כסטטוס-קוו יציב של עימות בעצימות נמוכה (אולי עם התפרצויות מפעם לפעם), מתוך סיטואציה שבה דיין נמצא בעמדת מיעוט בממשלה.

***

כתוספת, המגיבה קמיליה כתבה:

אפשר להתרשם ישירות מהאיכות העלובה של תהליך קבלת ההחלטות בממשלה. הם לא דרשו, ולא קיבלו, מידע אמין על כוחו של צה"ל בכל יום לחימה וחומרת אבדותיו. לא נערך דיון מעמיק בכל אחת ואחת מחלופות הפעולה, על סיכוי מימושה בהתייחס לכוח צה"ל בהשוואה לכוחות האוייב, וכל הסיכויים והסיכונים שבה. כשאדם אומר ביום מסויים משהו הסותר את מה שאמר ביום הקודם הוא אינו נדרש להסביר מדוע שינה את עמדתו, ועוד ועוד כשלים.

אני חושב שזו בחינה של הדברים בכלים הלא נכונים, מכיוון שהיא לא מתייחסת לאופן הריאלי שבו מתרחש ניהול מלחמה בצמרת המדינית, ובמיוחד במבנה הפוליטי-שלטוני של צורת המשטר הדמוקרטי בישראל – ממשלה שמורכבת מקואליציה של מפלגות, ובה ראש הממשלה לא קובע את זהות שריו. התוצאה של מבנה כזה היא שהמחלוקות הפוליטיות העיקריות מתנהלות בתוך הממשלה, ולא בינה לבין האופוזיציה.

קודם כל, מבחינת זמינות המידע האמין, צריך להבחין בין בעיות שנבעו מכשלי פיקוד ושליטה במערכת הצבאית, שבלטו במיוחד בחזית הדרום במקרים בהם היא העבירה תמונת מצב אופטימית אך שגויה לחלוטין, לבין ההחלטה איזה מידע לחשוף בפני מי בדרג הפוליטי. השליטה במידע הזה היא אחד הכלים החשובים ביותר בידי הפוליטיקאי כדי לתמרן את מערכת קבלת ההחלטות לקבל את ההחלטות הרצויות לו, ואת הדוגמאות לכך ניתן לראות הן בהפצה היזומה של אווירת פאניקה בקרב הפיקוד הצבאי הבכיר וההנהגה המדינית מצד דיין, כדי לחזק את סיכויו להעביר החלטות לפי המדיניות שלו, ומהכיוון ההפוך בהחלטה של מפקד חיל-האויר בני פלד לשלוח מטוסים לתקיפת גשרי הצליחה בצהרי ה-7.10 במטרה לשפר את האווירה בממשלה ובכך לסכל את יוזמת הנסיגה של דיין, וגם בכך שהעביר מידע שקרי על רמת השחיקה של חיל האויר ב-12.10, כדי לחזק את עמדותיהם של מי שביקשו לקדם מהלך של צליחה.

שנית, צריך להבין שמלחמה לא מנוהלת על ידי "הממשלה", הן מכיוון שטכנית זה פורום רחב, איטי ובעייתי לקבלת החלטות כאלה, ואולי בעיקר בגלל שבכירי הממשלה מעדיפים לצמצם ככל הניתן את פורום קבלת ההחלטות, במיוחד במקרים שבהם הם מניחים שהם יוכלו להשיג רוב לעמדתם בפורום המצומצם. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, ברור שהיא לא נוהלה על ידי "הממשלה", אלא על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ושלושה שרים נוספים: גליל, אלון ודיין. מלמטה מנסים להתערב כמיטב יכולתם הגורמים הצבאיים הבכירים כדי לקדם כל אחד את המדיניות שנראית לו נכונה, החל מהרמטכ"ל, דרך האלופים הבכירים במטכ"ל, ובמקרים מסויימים גם מפקדי אוגדות מתמרנות. דוגמאות למקרה האחרון ניתן לראות כאשר צה"ל הגיע פעמיים לתעלת סואץ, ב-1956 וב-1967, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל דיין ב-1956, וכנראה שגם בניגוד לעמדת שר הביטחון דיין ב-1967, בשני המקרים תרמו לתוצאה גורמים בכירים בפיקוד דרום, למשל אחד מהגורמים העקביים ביותר שחתרו לניפוץ מצבי סטטוס-קוו במזרח התיכון – אריאל שרון.

דרך אגב, כמובן שהמצב הזה מתסכל מאוד את השרים שנדחקים אל מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, ושרים שרואים בעצמם מספיק בכירים כדי לתקומם מול המצב הזה נוקטים בדרכים עקיפות. איך תבינו את ההתרוצצות של בנט בין מפקדי האוגדות והחטיבות של פיקוד דרום במהלך מלחמת "צוק איתן" אם לא כניסיון להתמודד מול העובדה שנתניהו מידר את חברי הקבינט שלו, כדי שלא יפריעו לו לנהל את המלחמה בפורום מצומצם בהרבה (הוא, שר הביטחון יעלון, ובמידה מסויימת הרמטכ"ל בני גנץ)?