"תסגרו את הדלת רגע…" – איך תרם מפקד חיל האויר למניעת ההפסד במלחמת יום הכיפורים

ברמות הבכירות של קבלת ההחלטות בזמן מלחמה מיטשטש הקו המפריד בין מדינאים למפקדים צבאיים בכירים. ההקלטות מבור הפיקוד שנחשפו לפני שנה מציגות דגימה אחת מרבות של מעורבות הפיקוד הצבאי בקבלת ההחלטות המדינית של ניהול מלחמה: מפקד חיל-אויר שמציב מטרה מבצעית להרים את המורל בממשלה, על מנת לסכל את הצעתו של שר הביטחון.

מלחמת יום הכיפורים כולה היא סאגה רחבה, מורכבת ביותר וטראומטית בזיכרון הציבורי, שעוצב כמובן הרבה יותר בידי בעלי אינטרס מאשר באמצעות חשיפה לאמת ההיסטורית של האירועים. ככלל, יש קושי גדול בהבנת ההיסטוריה של מלחמות, בגלל הפער האדיר בין חוויות הסיוט הכאוטי של הלוחמים בשטח (המספרים עדויות אמינות יחסית, אך מוגבלות מאוד בנקודת מבטן), לבין החוויה השקולה והרציונלית של מקבלי ההחלטות בדרג המדיני ובפיקוד הבכיר (שנקודת מבטם מקיפה, אך עדויותיהם נועדו לשרת מהלכים פוליטיים ולא לחשיפת האמת).  למרות שבשנים האחרונות הולכים ומתגברים הקולות המכירים בכך שמבחינה צבאית הגדרת התוצאות צריכה להיות רחוקה מאוד מ"כישלון", עדיין הכשלונות שהיו מעורבים בה מקנים לה דימוי שונה מאוד מזיכרון הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. זאת למרות שהבדלים בהחלטות בודדות בשלבי ההכנה לשתי המלחמות (בעיקר בנוגע לגיוס מילואים מוקדם ופתיחה במתקפת-נגד-מקדימה) יכלו להביא לשינויים דרמטיים בתוצאותיהם. אם לנסות לתמצת את הדברים, אם אמצעי ההתרעה היו מופעלים בזמן (או שאמ"ן לא היה נותן לרמטכ"ל ולרוב השרים להבין בטעות שהם אכן פועלים), אם היה מתבצע גיוס מילואים מוקדם יותר (מהלך ששר הביטחון דיין הצליח לעכב עוד בכמה שעות גם לאחר שהגיעה ההתרעה הודאית שהמלחמה עומדת לפרוץ תוך כמה שעות) או אם הייתה מאושרת מתקפת המנע של חיל האויר (שהיתה מוכנה בשעות הבוקר המאוחרות של ה-6.10) במקום ההחלטה לתת לכוחות צה"ל לספוג את המכה הראשונה – ייתכן שהמלחמה הייתה נמנעת, או מסתיימת בהכרעה מהירה הדומה לזו של מלחמת ששת הימים. על המהלכים הפוליטיים (ועל מעורבותו של שר הביטחון דיין בהם) שהביאו את ישראל למצב ה"הפתעה" והיעדר המוכנות בצהרי יום ה-6.10, מומלץ לקרוא כאן, למי שיש פנאי ומרץ.

 ***

המקרה הספציפי שבו תעסוק הרשומה הזו התרחש בצהרי היום השני למלחמה, ה-7.10. לצערי, מנגנון ההטמעה של סרטוני הוידאו של הבלוג לא עובד טוב, וההפניות להקלטות יהיו מסורבלות מעט.

בשעה חמש בבוקר אותו היום מבקש הרמטכ"ל מחיל-האויר ליצור קשר עם פיקוד צפון, כי אצלם המצב לא טוב (האזינו להקלטה האחרונה בתחתית העמוד  הזה).

באותו הזמן יצא לדרכו המטס הראשון של מבצע "תגר" להשמדת מערך טילי הנ"מ המצרי בתעלת סואץ. המבצע (שהוכן במשך שנים בדומה להכנות למבצע "מוקד" שהכריע את מלחמת ששת הימים) היה מיועד לאפשר עליונות אווירית ישראלית מעל תעלת סואץ ולשנות את כל תמונת המערכה בחזית הדרום. נראה שבפיקוד החיל מעדיפים במידת האפשר להשלים את המבצע, אבל אומרים שאם ישתנה מזג האויר לרעה או שתתקבל החלטה אחרת, ניתן יהיה להפנות את כוחו של החיל אל רמת הגולן, ולבצע שם את מבצע "דוגמן", להשמדת מערך טילי הנ"מ הסורי (מה שיבטיח עליונות אווירית ברמת הגולן) .

בשעה 05:40, לאחר שיחה עם מפקד פיקוד הצפון, מבקש הרמטכ"ל מחיל האויר לסייע "כמה שאתם יכולים" לפיקוד הצפון, כשנשמע שזה בעיקר בשביל שיפור המוראל של הטנקיסטים. (האזינו להקלטה השניה מלמטה באותו העמוד).

בשעה שמונה משתנה תמונת המצב. בעקבות שיחה עם שר הביטחון דיין המדווח שאין כוחות שיעצרו את הסורים המתקדמים לכיוון עמק הירדן, מורה מפקד חיל-האויר להזרים כוחות לרמת הגולן לבלימת הכוחות הסוריים המתקרבים לעמק הירדן (האזינו להקלטת השיחה כאן).

ההחלטה המכריעה של שעות הבוקר התקבלה כנראה בסביבות השעה 09:00 (האזינו לדקות 01:05 עד 02:24 בהקלטה העליונה בעמוד הזה).
הרמטכ"ל דדו מציע להפנות את חיל-האויר לביצוע "דוגמן" ואח"כ התקפה מאסיבית על כוחות הצבא הסורי. פיקוד חיל האויר מסתייג, מכיוון שההכנות לביצוע "דוגמן" יימשכו כארבע שעות (לא פחות מאשר ההכנה להשלמת ביצוע המטס השני של "תגר"), בהן לא ייבלמו הכוחות הסורים המתקדמים. בסופו של דבר מתקבלת ההחלטה לבטל את המשך מבצע "תגר" ולהפנות את הכוחות להפצצת הסורים המתקדמים, במקביל להכנות לביצוע "דוגמן".

ההחלטה התקבלה למרות התנגדותם של ראש מחלקת המבצעים בחיל האויר ורוב בכירי מטה החיל, שטענו שזירת הגולן קטנה מדי להפעלה אפקטיבית של מלוא-הכוח של חיל האויר, והעדיפו להשלים את ביצוע "תגר". בסופו של דבר מבצע "דוגמן" יצא לדרך בשעה 11:30 בבוקר, ללא הכנה מספקת וללא תמונת מודיעין מעודכנת שהייתה קריטית מכיוון שמערך הנ"מ הסורי היה נייד ונמצא כבר בתנועה בעקבות הכוחות המתקדמים. המבצע נכשל ועלה במחיר של 6 מטוסי פנטומים שהופלו.

חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים

באווירה זו התכנסה במטכ"ל הערכת-מצב בשעה 14:00 בצהרים. שר הביטחון דיין לחץ לפינוי חזית התעלה ונסיגה אל קו מעברי הגידי והמיתלה בעומק חצי האי-סיני, מה שהיה מעניק למצרים את השגת היעדים שאיתם יצאו למלחמה (דרך אגב, דיין תמך בנסיגה כזו לפני המלחמה, במהלכה וגם אחריה). גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, התנגד בתוקף להצעה, אבל תמונת המצב בתעלה, כאשר מערך הנ"מ המצרי שלא נפגע מונע את חופש הפעולה של חיל-האויר ומחפה על הכוחות המצרים החודרים לחצי האי-סיני, חיזקה את עמדת דיין. דיין יצא ביחד עם הרמטכ"ל דדו (שהתנגד גם הוא להצעת דיין) בסביבות השעה 16:00 לישיבת ממשלה על מנת להעביר שם את החלטת הנסיגה. אבל כאן התערב בתמונה מפקד חיל האויר בני פלד, והדברים בהקלטה מאלפים. (האזינו החל מ 04:39 בהקלטה הראשונה באותו העמוד). ההדגשות בהמשך שלי:
"תסגרו את הדלת רגע", אומר פלד, ומתחיל לנהל מדיניות, כלומר לצאת במערכה על מצב-הרוח של מקבלי ההחלטות. הערכת המצב של שר הביטחון דיין היא ש"אנחנו עומדים לפני הרס הבית השלישי" ושאם תכשל התקפת הנגד של צה"ל, לא יהיה מה שיבלום את המצרים מלהגיע לתל אביב. "עכשיו, אני לא מקבל את זה". אומר פלד, והמטרה היא "להפר את הפסימיות של החבר'ה האלה", כלומר זו שמפיץ שר הביטחון בקרב הפיקוד הצבאי והממשלה, במטרה להכשיר את הקרקע בזירה הפוליטית לאישור החלטת הנסיגה. על מנת להפר את הפסימיות, דורש פלד לתקוף את גשרי הצליחה של המצרים מעל תעלת סואץ. "אם אני יכול להודיע להם שאין גשרים בתעלה, אז הם יתעודדו קצת". אם זה יקרה, יאשר הדרג המדיני יציאה להתקפת נגד, שהרי "הם רצו כמעט ללכת ולייצב קו כאן, איפה שסוללות הטילים שלנו" (כלומר במרכז סיני). ומיד מבהיר מפקד חיל האויר שהבעיה היא בתוצאות המדיניות הצפויות מהחלטה כזו, כלומר החלטה לייצב קו במרכז סיני "ולהחזיק, ואח"כ מה? לנהל מו"מ? אני לא מוכן לזה".

פלד ידע, כמו כל אחד שראשו על כתפיו, שבמצב שבו המצרים יסיימו את המלחמה בניצחון, כאשר הם שולטים בשטח ממזרח לתעלת סואץ ויכולים להפעיל מחדש את תנועת האוניות בתעלת סואץ ואת שדות הנפט במפרץ סואץ (שני דברים שהפעילו לחץ על המערכת המצרית לשבור, בצורה כזו או אחרת, את הסטטוס קוו מול ישראל), לא יהיה להם שום תמריץ להגיע להסכם במו"מ, ושסיטואציה כזו תהרוס את  הכוחות הפוליטיים במצריים שמעוניינים בפשרה של שלום עם ישראל (ובהקשר רחב יותר, גם בשינוי האוריינטציה הסובייטית לאוריינטציה מערבית). ולכן פוקד פלד: "אז קדימה, אני רוצה להרוס את הגשרים, וזה לא קשה. זה יעלה קצת מטוסים, אבל לעשות את זה. שמעתם?".

בשעה 16:30 השיג פלד את הרמטכ"ל דדו בלשכתה של גולדה מאיר ודיווח לו שכחצי מהגשרים על התעלה כבר הושמדו, ושהמבצע נמשך. מעודד מהידיעה העביר דדו את המידע לגולדה ולשרי הממשלה, מה שאפשר לדחות את הצעת הנסיגה של דיין (שקיטר על כך שמדובר בסה"כ בגשרים צפים שיתוקנו במהירות). למחרת בבוקר יצאה לדרך (ללא סיוע משמעותי של חיל-האויר) מתקפת הנגד של צה"ל מול הכוחות המצרים, שנועדה לסלק אותם מחצי-האי סיני, ונכשלה. אבל זה כבר סיפור משלב אחר של המלחמה.

***

רשומה נוספת שעוסקת בממשק שבין הדרג המדיני לבין הפיקוד הצבאי הבכיר והמעורבות הפוליטית של שניהם ניתן לקרוא כאן.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “"תסגרו את הדלת רגע…" – איך תרם מפקד חיל האויר למניעת ההפסד במלחמת יום הכיפורים

    • ההסבר מדוע דיין רצה לסגת ידרוש כנראה רשומה ארוכה בהרבה.
      לאיזו הצעה אתה מתכוון יומיים אחרי זה? הנשק האסטרטגי?

      • בקצרה, בדיון שאירע ברמטכל ב12 בנושא הפסקת אש, פלד הותיר את הרושם שלחיל האויר נשארה רוח רק לעוד שני ימי לחימה שאחריהם יוכל לסייע לכוחות היבשה בצורה מוגבלת (אם בכלל). בנוסף ניתן דיווח כוזב לגבי מספר מטוסי החיל שנשארו. זה היה אחד הגורמים וכמעט והובילו להפסקת אש בדיוק באותם תנאים המצוינים בטורך המקורי כתנאי הפסד.

        ראה:

        http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6055&omm=74&viewmode=
        (מתוך מסה "הוויכוח על צליחת התעלה ב-12 באוקטובר 73" מאת שמעון גולן. ראה עמוד 116 הסרוק)

        http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=97524727#188.2160.3.fitwidth
        ("מלחמת יום כיפור: זמן אמת" מאת ברגמן ומלצר – ראה עמוד 170)

        http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2118900
        (" האם מותר לשקר במלחמה?" – אמיר אורן מצטט ממכתב מפלד לגולן – בעיני יש לאורן אמינות שווה לאפס, אבל לטעמי זו עדיין אמינות גבוהה מזו של פלד).

        http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6055&omm=65&viewmode=
        http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6055&omm=66&viewmode=
        (הכחשות א' וב' מאת פלד. לאור נטייתו לשקר, אני מאמין לגרסה המגובה במסמכים ולפחות בכמה אנשים בלתי תלויים).

        • בניכוי מספר דברים (למשל הקשקושים של אורן, שאינם זניחים כי אנחנו בוחנים פה את הפרשנות לצעדים פוליטיים ולא את השאלה האם פלד יודע או לא יודע לספור את סד"כ המטוסים של חיל-האויר והאם הוא אומר מספרי אמת ), אני רוצה להציע את הפרשנות הבאה:
          נקודת המפתח ב-12 באוקטובר היא העובדה שדיוויזיות השיריון המצריות נמצאות עדיין בצד המערבי של התעלה, והכוח המצרי עדיין נהנה מחיפוי של מערך טילי הנ"מ מעל שני צידי התעלה. בסיטואציה כזו מהלך של צליחה יכול כנראה להגיע להישג מוגבל בלבד, כלומר לא איגוף וכיתור הצבא המצרי והרס מערך הנ"מ (כפי שקרה בסופו של דבר), אלא במקרה הטוב יצירת מאחזים קטנים בגדה המערבית.
          הדיון במטכ"ל מתרחש לפי תפישת המציאות הזו, ומתוך הנחת מוצא שנותרו עוד כ-48 שעות עד לסיום המלחמה והבנה שפרק הזמן הנותר לא מאפשר להגיע להישג משמעותי, הסיטואציה הזו מעמידה בפני המטכ"ל שתי חלופות הריאליות:
          א. ויתור על המשך פעולה יזומה ו"משיכת זמן" עד להפסקת האש שתבסס את ההישג המצרי. החלופה הזו היא המקבילה (המצומצמת) להצעת הנסיגה של דיין מה-7.10, מכיוון שבתום הפסקת האש הצבא המצרי יוותר שולט בשני צידי התעלה, וישראל תישאר ללא קלפי מיקוח.
          ב. יציאה לפעולה התקפית לכיוון התעלה וצליחה שצפויה להישג מוגבל (בכלל הכוח המצרי החזק בשתי הגדות, אבל תיתן לישראל קלפי מיקוח (בין השאר היכולת להמשיך ולמנוע את חידוש תנועת האוניות בתעלה) למו"מ שיפתח לאחר הפסקת האש, למשל: "נסיגה תמורת נסיגה" שתחזיר את המצב לקווים שלפני המלחמה – כלומר יתרון משמעותי ביחס לאפשרות הראשונה.

          בהינתן שתי החלופות האלה – עמדת פלד (או השקר שלו, לא כזה משנה) בוחרת במפורש לדרבן את המטכ"ל לצאת להתקפה לכיוון התעלה, על מנת שלא להגיע להפסקת אש מהסוג שמזמנת האופציה הראשונה, ולכן היא עקבית עם הפעולה שלו ב-7.10.

          בסופו של דבר, מה שקרה הוא שהנחת היסוד השתנתה ואיתה גם החלופות לפעולה – יום למחרת צלחו דיוויזיות השיריון המצרי את התעלה אל חצי האי-סיני, ויצרו עבור צה"ל את מרחב הזמן ולא פחות חשוב מכך, את מרחב התימרון בגדה המערבית של התעלה, מה שאפשר את ביצוע הצליחה כמהלך של איגוף וכיתור, ואת הכרעת הצבא המצרי ללא-תנאי.

          • פרשנותך עקבית אבל עומדת על הנחה שגויה, ומוטב היה אילו קראת את העמודים המדוברים בספר של ברגמן החל מעמוד 170 (לפחות אני יכול לראות דרך הקישור שהבאתי, אם כי הטקסט מעומעם מעט). איני רואה על סמך מה אתה מניח שהמטכל הניח שהפסקת אש היא בלתי נמנעת בתוך 48 שעות. מתיאור הדיונים נשמע בבירור שהמטכ"ל חושב שלישראל יש עדיין זכות החלטה באותו זמן ושהפסקת אש יכולה להדחות אם ישראל תרצה בכך. כך למשל זעירא שואל אם חיל האויר יוכל להספיק ל4 ימים, בר-לב שואל מדוע לא להפסיק ב16, ופלד עצמו מציע לתקוף ב14 כדי להפסיק ב16. כלומר רוב המשתתפים חושבים דווקא שהפסקת אש יכולה להדחות לפחות ב96 שעות… הדיון לא נשמע כלל כזה שבו המשתתפים חושבים שעומדת להכפות הפסקת אש.

            אלא שפלד מדווח את הדיווח שלו, וכתוצאה מהדיווח, ואולי גם מסיבות אחרות הרמטכל מחליט שפריצה ישראלית אינה שווה ומעדיף לקצר את הלחימה. הוא מודיע לגולדה ש"צה"ל זקוק להפסקת אש" (עמ' 174), וכך, ישראל כמעט וקיבלה את התנאים שסיכמנו כי הם תנאי הפסד.

            כנראה שפלד אכן רצה לדרבן את המטכל (המכתב שמביא אורן אומר כך בפירוש), אבל מעשית השפעת מילותיו היתה בכיוון הפוך. הבעיה במשחקים פוליטיים ע"י אנשי צבא, היא שפוליטיקה היא עיסוק בפני עצמו ואנשי צבא בד"כ אינם טובים בכך (ונוטים לזלזל במורכבות הפוליטיקה).

            אני מבין שאתה רוצה דיון שאינו נורמטיבי, אבל הכותרת הנוכחית ("איך תרם מפקד ח"א למניעת ההפסד..") היא אוהדת, ולי היה חשוב להביא דוגמה נגדית כדי להראות לאן גישה כמו של פלד עלולה להביא. לדעתי, אם אירועי ה12 באוקטובר היו נלקחים בחשבון, כותרת מתאימה לא פחות היתה "איך מפקד ח"א כמעט והביא להפסד"…

            • ציינתי את נקודת 96 השעות לא כדי להתווכח על זמנים, אלא כי לדעתי הדיון לא היה "מה ישראל יכולה להשיג בזמן עד להפסקת אש", אלא יותר "אם צה"ל מסוגל בכלל להגיע להישגים משמעותיים והאם זה שווה" וכאן הגורם המגביל לא היה 'זמן עד להפסקת אש' אלא דווקא חוזקו של צה"ל, כולל חיל האויר. אם כבר, ע"פ הציטוטים דווקא מביעים חשש שהמצרים לא יסכימו להפסקת אש לאחר חציית התעלה, כלומר שהפסקת האש תבוא מאוחר מדי…

            • אני לא מסכים איתך שהאזהרה של פלד ב 12.10 היתה עלולה להביא להפסד, כי אני מבין שנקודת הארכימדס לא היתה שעון הזמן אלא דיוויזיות השיריון המצריות. כנראה שאם הן לא היו חוצות את התעלה, ישראל יכלה בחזית הדרום במקרה הטוב "לחלץ תיקו", כלומר לבצע צליחה מוגבלת שתיתקל בהתנגדות חזקה. באופן כללי, המגמה לקצר ככל הניתן את המערכה היא חלק מתפישת הביטחון של ישראל (שקשורה לנתון האובייקטיבי שעיקר כוחו של צה"ל הוא צבא המילואים, שהפעלתו למשך זמן ארוך פוגעת קשות במשק ובחברה בישראל). אני מבין שכל עוד דיווזיות השיריון המצרי נשארו בצד המזרחי, המטרה היא (לפי מה שמציג ברגמן) להימנע מ"הקפאת מצב" ומלחמת-התשה מצד אחד, ומצד שני רצון לצאת לפעולה מהירה שתפעיל לחץ על המצרים להסכים להפסקת אש (כדי לסיים את המערכה בהקדם), אבל לא לפי הקווים שבהם נמצאו הכוחות בשטח באותו הרגע. לפי העדות שמובאת שם, דדו אומר לפלד שאין צורך לשכנע אותו בצורך לצאת לפעולה.
              שוב, לפי הבנתי את המצב, גם אם נניח שהאזהרה של פלד גרמה לדדו להגיד לגולדה שצה"ל צריך הפסקת אש (אם כי הוא אומר שם במפורש שצרך לחתור להפסקת אש כדי להימנע ממצב של מלחמת התשה, ושצה"ל יכול להלחם עוד מספר ימים), אין להבין מזה שדדו מעוניין בהפסקת אש בקווים הנוכחיים. כמו שהזכרנו, רגע קודם הוא אמר שלא צריך לשכנע אותו בצורך לצאת להתקפה.
              מהדברים שמובאים שם, נראה די ברור שמנקודת המבט של דדו, על מנת שהמצרים יסכימו להפסקת אש (במצב הנתון היה קשה מאוד לסאדאת להעביר החלטה על הפסקת אש ללא הסבר טוב), ובודאי שהפסקת אש שלא על בסיס הקווים הקיימים (שמשמעותם ניצחון מצרי), צריך לצאת לפעולה שתערער את מצבם ותפעיל עליהם לחץ.

              ונחזור שוב – כל תמונת המצב והחלופות משתנות מהרגע שדיוויזיות השיריון נעות מזרחה. במצב החדש, ברור לכולם שנפתחו אופציות חדשות, ואין מה לרוץ להפסקת אש.

              • לתגובה השניה שלך, אני מציע להתייחס לדבריםשל דדו שאומר שעל מנת להגיע להפסקת אש צריך להוציא את המצרים משיווי משקלם, ויותר מזה לדברים של בר-לב שאומר שלא ניתן להביא את השלטון במצרים להסכים להפסקת אש "מצידה המזרחי של התעלה" ושלא רצוי לסגת אל קו המעברים, ולא רצוי להשאיר את המצב כמו שהוא, ולכן האפשרות להוציא את המצרים משווי המשקל היא לצאת לצליחה. זו האפשרות שדדו ובר-לב מסמנים כמועדפת (או לפחות כפחות גרועה) דיין לעומתם מתנגד לצליחה ואומר שיצביע נגד. בגדול נראה שהוא מציא להקפיא את המצב הקיים…

                • נ.ב. – צריך לקחת בחשבון שהערכות השחיקה של צה"ל באותה נקודת זמן נעשו לפי המשך לחימה במצב החזית הקיים, שהשתנה תוך זמן קצר.

                  • הנקודות האחרות שלך עוסקת בהערכת המצב הצבאי האובייקטיבי. אבל נושא הרשומה הוא תהליך קבלת ההחלטות.

                    קודם כל, התהליך נשען על הנחות שגויות: הפיקוד הניח שצהל יחלש מאוד אם לא תהיה הפסקת אש קרובה. במצב הזה, ההחלטה היתה בין שתי חלופות שברטרוספקט אנו יודעים היו רעות: הפסקת אש בתנאי הפסד, או צליחה כשדיווזיות השריון עוד בצד המערבי. כלומר הדיון הזה לא יכל להסתיים במסקנה טובה בגלל שנשען על הנחה שגויה, ולדעתי לדיווחים של פלד היה חלק מרכזי בכך. העניינים לא הגיעו לכך עקב המודיעין, אבל זה כבר נחשב בתור "מזל" ולא "שכל".

                    • מה היה אפשר להחליט אילו הנוכחים היו חושבים שצה"ל חזק יותר ממה שחשבו? הממ.. יתכן והיו מחליטים לצלוח כשהדיווזיות במערב. בעצם, לא יכלו לדעת שהמצרים יפעלו כפי שפעלו, אבל לדיון עצמו יש איכות פסימי, ונראה לי שאפשר היה לחשוב על אופציה התקפית עם מטרות מעבר לתקווה שצליחה תפחיד את המצרים להפסקת אש או באותה מידה, על ישיבה במקום תוך ידיעה שאין חובה לרוץ להפסקת אש. איני דן לשבט את רוב הנוכחים – בהתחשב במידע שניתן להם ובאיך שהוצג, דווקא ההצעות המתונות נראות סבירות ממה שבר לב הציע.

                • אני קורא את דדו אחרת. בדיון באום חשיבה דדו טוען ש"מצבנו הולך ורע. מה-14 נהיה חלשים יותר… הצליחה חשובה מאוד אבל היא לא תביא את המצרים להפסקת אש" (עמ 171 למטה ועמ 172 למעלה). אמנם בהצגה לממשלה הוא כביכול אינו מביע דעה, אבל הוא מדגיש את חולשת צה"ל, ובהדגשה כזו קשה שלא לראות בצליחה כהימור מסוכן שאולי לא יניב פרי גם אם יצליח. כלומר הוא מתנגד לצליחה שרוצה הפסקת אש בקווים הקיימים, גם אם לא אומר דעתו בפירוש.

                  באשר לגורמים לדעת דדו, אי אפשר להוכיח מדעית, אבל מה ישתנה ב14 שכל כך חשוב? לא רשום, אבל הדיון היה ב12, ופלד אמר שלחיל האויר יש יומיים… וגם בנאום לממשלה הוא מדגיש את מצב הטייסים.

                  • מה עומד מאחורי ההערכה של דדו לגבי ה 14.10? קודם כל, צריך לקחת בחשבון שמאחוריה יכול לעמוד רצונו לדרבן את הפיקוד הצבאי והדרג המדיני לצאת למתקפה בהקדם ולא לאפשר קיפאון במצב. גם בהנחה שלא זה ההסבר להערכה, אפשר להציע הסבר שמורכב משני גורמים עיקריים: א. האינטרס המובנה של צה"ל, בכל סיטאוציה של גיוס מילואים, לסיים את המערכה בזמן הקצר ביותר הנחוץ להישגים הרצויים, בגלל המחיר הגבוה בעצם גיוס מערך המילואים.
                    ב. העובדה שעל מנת לצאת למתקפת נגד גדולה, יש צורך בריכוז כוחות גדולים וכשירים. מכיוון שהמצב של הקפאת מצב וניתוק מגע מוחלט לא היה אפשרי ולא רצוי עבור צה"ל, משמעות המשך המלחמה במצב סטטי היה המשך השחיקה של כוחות צה"ל, דבר שמקטין את הסיכויים של מתקפה עתידית. את המצב הסטטי ניתן היה לשבור בשני תרחישים: א. יוזמה צה"לית בתנאים לא אופטימליים. ב. יוזמה מצרית שתצא מתוך המערך המוגן שלה ותביא לפגיעה והחלשה משמעותית של הכוחות המצריים (מה שיישפר את סיכוייה של מתקפת נגד צה"לית מאוחרת יותר).
                    ואכן אפשר לראות, שכל עוד דיוויזיות השיריון בצד המערבי והמצב סטטי מבחינת המצרים, רוח הדברים של פלד ודדו דוחפת ליוזמה התקפית ישראלית, תוך שימוש בהערכות השחיקה של צה"ל כטיעון לעמדותיהם. ברגע שהמצרים שברו מיוזמתם את המצב הסטטי, מסתבר שכולם מוכנים לחכות עם היוזמה עוד כמה ימים למרות ההערכות הפסימיות שהשמיעו רגע קודם, לתת למצרים את ההזדמנות לצאת מהאזור הבטוח ולשבור את הראש על מערך ההגנה הצה"לי, ואח"כ לצאת לתמרון התקפי וצליחה.

                    • א. הערכת דדו לגבי ה14 ניתנה בדיון צבאי פנימי ולא לממשלה. רוב קציני הצבא שנכחו היו אגרסיביים ממנו – אינני רואה למי הוא היה אמור לערוך מניפולציה בהקשר הזה. נראה לי שהוא אמר את דעתו האמיתית.

                      ב. לדעתי, דדו ראה בצליחה אז כמהלך פסיכולוגי בעיקרו – כי צבאית גרידא גם צליחה מוצלחת שוחקת את צה"ל (יותר מעמידה במקום), מה שהיה מחליש את צהל בטווח הבינוני של מלחמת ההתשה, אבל בלי להשיג הכרעה צבאית (כי לדעתו המצרים עוד יוכלו להמשיך להלחם ולא יחוייבו לחתור להפסקת אש). כלומר ההשפעה הצבאית של צליחה באותם תנאים כפי שנראו מה12 (כשהדיווזיות המשוריינות ממערב לתעלה) היתה נגד צה"ל בטווח הבינוני-ארוך.

                      לאור הדיווחים על חולשת צה"ל, הוא החליט שצה"ל זקוק להפסקת אש בקרוב. אם הוא רוצה הפסקת אש קרובה ואינו תומך במהלכים שישהו את הסטטוס קוו אז מעשית התוצאה היא הפסקת אש בקווים הקיימים.

                      ג. מה שקרה בסופו של דבר, היה שהסורים צעקו 'איי' חזק וכדי לעזור להם סאדאת כפה על פיקודו להזיז את צבא מצרים קדימה בניגוד לדעתם (כך ע"פ שאזלי) ואת זה המודיעין גילה ב12. זו אפשרות שמעניין שלא עלתה בדיונים כלל. הרצון להפסקת אש קרובה שבדיעבד לא היתה מחויבת המציאות מנע כל דיון באופציות מלבד הפסקה בתנאי הפסד או הימור גדול וכמעט מיידי, וכבר ציינתי למה פלד היה גורם מרכזי מאחורי זה.

  1. פינגבק: האם קרסה הקונספציה? – הויכוח על תפישת הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים | עמדת תצפית

  2. פינגבק: הפוליטיקה האמיתית ועוד קצת | עמדת תצפית

  3. פינגבק: הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s