מסקנות מבוססות יאלצו להמתין כמובן לועדת החקירה אם וכאשר זו תוקם, אבל בינתיים, כמה מחשבות שמנסות להבין את כשלון קרב ההגנה של ה-7.10.23. על מודיעין כוונות, מודיעין יכולות, התרעה, והיערכות. וגם כמה תובנות שאני חושב שכבר אפשר ללמוד לעתיד.
צילום לווין של רצועת עזה והנגב המערבי ב-7.10.23.
Contains modified Copernicus Sentinel data 2023
האגדה הידועה גם בשם "הזיכרון הציבורי כפי שעוצב על-ידי פוליטיקאים וכלי תקשורת בעלי עניין" מספרת שבשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים החמיצה ישראל את הסיכוי לשלום בגלל היהירות והשחצנות שהוליד הניצחון ב-1967, ובגלל שדיין חשב ש"עדיף שארם-א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם-א-שייח", ובגלל שגולדה היתה מאוד לא נחמדה, לא רק כלפי מזרחים. האגדה הזו סובלת מבעיה נפוצה של הזיכרון הציבורי – היא לא תואמת את התמונה המצטיירת מתוך המחקר ההיסטורי. אז מה קרה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים?
מי אחראי למחדל? ולמה לא היתה התרעה? והימ"חים היו ריקים, ולמה לא גייסו את המילואים בזמן, ואיך היינו כל כך יהירים? הרבה שאלות עולות בדיון הציבורי בנוגע למחדלים ול"מחדלים" של מלחמת יום הכיפורים והתקופה שלפניה. מדברים המון על כישלון הקונספציה שטשטשה את בינתם של אנשי המודיעין. אבל לא מדברים אף פעם על הקונצפציה האמיתית שהיתה ביסוד המצב שלפני המלחמה, ועל המאבק הפנימי לשנות אותה. אז הנה ניסיון להציג אותה.
כמעט כל הדרכת סיור בארץ ישראל יכולה להתחיל מהמשפט "בראשית היה השבר הסורי-אפריקאי". כמעט כל רשומה שעוסקת בהיסטוריה פוליטית-מדינית-צבאית ראוי לה שתפתח במשפט הידוע של קלאוזביץ – "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". בפרספקטיבה הזו, הויכוח שנשכח מתשומת הלב על תפישת הביטחון של צה"ל בגזרת הדרום בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הוא ביטוי לויכוח מדיני בתוך המערכת הפוליטית של ישראל. להמשיך לקרוא
עמדת תצפית 