למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – התשובה הקצרה

במוסף הארץ של ה-18.10.19 פורסם טור של אביגדור פלדמן שמהלל את ספרו של נתן שיפריס "ילדי הלך לאן?" – המחקר ששיפריס הבטיח את פרסומו המתקרב מאז תחילת שנות ה-2000, ופורסם לבסוף בשנה האחרונה. הטור של פלדמן רצוף בטעויות קשות, שמעידות על כך שהוא לא מכיר כלל את הפרשה עליה נכתב הספר, ואולי גם את המתודות הבסיסיות של מחקר היסטורי.

אני כתבתי תגובה רצינית ומהירה לטור הזה של פלדמן, אבל עורכי המוסף העדיפו לפרסם, במדור המכתבים, גרסה מקוצרת למדי של התגובה ששלח להם רועי פלד. בחירת העריכה הזו מעלה תהיות נוגות על מצב העיתונות (ובתוכה "הארץ"), וספציפית על המחוייבות שלה לאתיקה עיתונאית – בחינת עובדות בטרם הפרסום ופרסום תיקון הולם כאשר מתברר שפרסמו מידע שגוי, בכל הנוגע לטורים אישיים של כותבים שאינם חלק מהמערכת.

כך או כך, התגובה שכתבתי היא הזדמנות טובה לפרסם את עיקרי הביקורת שלי על הספר של שיפריס. יש לי גם ביקורת מפורטת בהרבה על הספר הזה, אבל היא נמצאת בינתיים במסלול אחר.

חוסר בקיאות בסיסית היא בסיס רעוע לביקורת / אבשלום בן צבי

אביגדור פלדמן מהלל בהתרגשות רבה ("את הספר הזה לא יכולתי להניח מהיד כל הלילה", 18.10.19) את ספרו של נתן שיפריס על פרשת ילדי תימן. למרבה הצער, נראה שהוא עושה זאת על סמך חוסר בקיאות בסיסי ביותר בפרשה ובתהליך חקירתה. אם היה מכיר את הפרטים, היה מזהה בקלות את הכשלים היסודיים שבמחקרו של שיפריס, ולא נסחף לשבחים כה נמרצים.

מחקרו של שיפריס, שפורסם רק השנה, נכתב זמן רב קודם לכן אך לא פורסם במשך שנים רבות. גם בחינה שטחית שלו מגלה ששיפריס לא משתמש במתודות החקירה ההיסטורית הבסיסיות ביותר של מחקר היסטורי מדעי.

מחקרו של שיפריס, בשונה מהאופן שבו הציג אותו פלדמן, לא מתבסס על קריאת "כל פיסת נייר שעסקה בפרשת ילדי תימן", אלא – באופן בלעדי – על העדויות שנשמעו בדלתיים פתוחות בפני ועדת החקירה הממלכתית, בצירוף מספר כתבות עיתונות. באופן שמנוגד לכל מתודה מקובלת של מחקר היסטורי, הוא נשען על עדויות מאוחרות, לעיתים מכלי שני, ומתעלם מכל פיסות הנייר האחרות, שזמינות לכל חוקר בארכיון ועדת החקירה שנפתח לציבור על ידי ארכיון המדינה בסוף שנת 2016.

עשרות אלפי המסמכים השמורים בארכיון, שהם עיקר החומר הנגיש לחוקר הפרשה, כוללים לא רק תיעוד מקורי, בן הזמן, בנוגע לגורלם של הילדים שתלונות לגבי היעלמותם הוגשו לשלוש ועדות החקירה השונות. במקרים רבים הם כוללים גם עדויות קודמות שמסרו בני אותן משפחות ולעיתים אותם עדים עצמם, כשלושים שנה מוקדם יותר. שיפריס מתעלם לחלוטין במחקרו לא רק מהמסמכים המקוריים שאיתרה הועדה, אלא גם מעדויות אלה, שבהיעדר סיבה טובה ייחשבו על ידי היסטוריון לאמינות יותר. במילים אחרות, שיפריס לא מצליב מקורות כלל, אלא מנתח את תוכן העדויות מבלי לבחון אותן, וגוזר מסקנות מתוכן מבלי להצליב אותן מול שום מקור מידע אחר, תוך שהוא מתעלם מעיקר החומר הזמין בפרשה. התעלמות זו מנוגדת לסטנדרט הבסיסי ביותר של מחקר היסטורי, ומביאה אותו למסקנות שגויות ותמוהות.

כך, למשל בדוגמא הספציפית היחידה שכלל פלדמן במאמרו – עדותה של אהובה כורש על אחיה בן-ציון סגטל. לפי עדות זו, לבקשת אביה הראו לו את גופת הבן, אלא שזו היתה מגולחת ועם חתכים תפורים בראש ובבטן. מי שאכן יצליב את העדות הזו עם מקורות אחרים יגלה שהיא עדות אמינה, אלא שהיא לא מעידה על היעלמות או חטיפה, אלא על נתיחה שלאחר המוות. ועדת החקירה הממלכתית, שעשתה את עבודת המחקר וההצלבה ששיפריס נמנע ממנה, איתרה את רישום קבלתו ופטירתו של בן ציון סגטל בבית החולים צריפין, את רישום העובדה (בשיבוש קל בשם) שגופתו נותחה לאחר המוות, ואת רישום הפטירה בפנקס הפטירות של משרד הבריאות.

בתמונה: תיעוד הנתיחה שלאחר המוות שבוצעה בגופתו של סגטל

כך, למשל, טוען שיפריס שבנוגע למעון הילדים של ויצ"ו בצפת לא נשאר תיעוד ארכיוני ומגיע למסקנה – על סמך מספר עדויות זעום – שהוא שימש להרחקה מכוונת של הילדים מהוריהם למטרת אימוץ. אלא שועדת החקירה איתרה חומר ארכיוני מפורט לגבי המעון, ציינה זאת בדו"ח שלה, והוא זמין לעיון לכל החפץ בכך. המידע המצוי בתיקים סותר את פרטי זכרונם המאוחר של העדים ואת מסקנותיו של שיפריס.

גם טענתו של פלדמן, הנסמכת על שיפריס, לגבי פתיחת הקברים ומציאתם ריקים אינה נכונה. ראשית, פתיחת קברים לא נעשתה במצוות הועדה אלא ביוזמת הפעילים שטענו לחטיפה שיטתית של ילדים. שנית, בפעם היחידה שבה התערבו אנשי המקצוע בפתיחת קברים, לאחר טענת הפעילים שהם ריקים, כן נמצאו שרידי גופות של ילדים בכל אחד מעשרת הקברים שנפתחו. גם דו"ח הסיכום של פתיחת הקברים זמין (עמ' 43-22) לכל דורש.

בשונה מטענתו של פלדמן, ועדות החקירה בהחלט ענו על השאלה לאן נעלמו הילדים. הם לא נעלמו "ביום אחד סתמי אחד" ללא "זכר ותיעוד בשום רשומה מוסדית", אלא הותירו, בכ-95% מהמקרים, תיעוד בן הזמן המעיד מחלתם ופטירתם, כפי שנמסר ברוב המקרים להוריהם באותן השנים. ביתר המקרים, פרט למספר ספור ביותר, פשוט לא נשמר ממרחק השנים התיעוד שיכול היה לאפשר לקבוע את גורלם, אך אין סיבה סבירה לחשוב שהיה שונה מגורלם של היתר, שהתיעוד לגביהם אותר. את מסקנותיהן ביססו ועדות החקירה על עבודת מחקר מקיפה שאיתרה את התיעוד הזה והצליבה אותו עם התלונות על ההיעלמות –  ולא על ההנחה המוקדמת ש"אי-אפשר לדמיין" שמוסדות הקליטה מעבירים ילדים תימנים ממשפחות במצב מצוקה למשפחות אשכנזיות מבוססות, כפי שטוען פלדמן בעקבות שיפריס. באופן מקומם, נראה שפלדמן לא רק שלא קרא את מסקנות ועדות החקירה, אלא עוד מרשה לעצמו לכנות את חבריהן שאינם ממוצא אשכנזי בכינוי הפטרוני "תימנים מטעם".

לסיכום – מי שבקיא ולו באופן שטחי בפרשה ובנורמות הבסיסיות ביותר של מחקר היסטורי, צריך היה להבין שספרו "המחקרי" של שיפריס הוא כתב פלסתר שלא עומד בסטנדרט הבסיסי ביותר של מחקר היסטורי. עוזי משולם, האחראי העיקרי להפצת תיאוריית החטיפה הממסדית, אכן היה גאה בו. אבל מי שמבקשים את האמת ולא מיחזור של טענות חמורות ביותר שנמצאו פעם אחר פעם כלא מבוססות, יתביישו בו ובתמיכה חסרת האחריות שהוא מקבל.

---

לרשומות הבאות בסדרה:

דוגמה ראשונה: המכונית האמריקאית וחקירה המשטרה

דוגמה שניה: מיהו "בוקי"?

דוגמה שלישית: סתירה גלויה

דוגמה רביעית: סטירה בעדויות

דוגמה חמישית: השורות שבמכתב

התשובה הארוכה: מאמר הביקורת המלא על הספר של שיפריס

דוגמה שישית: ציטוט חופשי