למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – דוגמא רביעית – סטירה בעדויות

ברשומה קודמת הצגתי את התשובה המקוצרת שלי לשאלה הזו. תשובה ארוכה ומפורטת מתגלגלת בצינורות אחרים. בינתיים אני מתכוון לפרסם כמה דוגמאות. הכשל הבסיסי של שיפריס הוא שהוא מתעלם מרוב המידע הזמין למי שחוקר את הפרשה. אלו היו הדוגמה הראשונה, הדוגמה השניה, והדוגמה השלישית. הדוגמא הרביעית עוסקת בסצינת אלימות דרמטית, ובשאלת ביסוסה.  

בחלק הרביעי של ספרו, מקדיש שיפריס מספר עמודים לעדויות בנוגע להתנהלותם של יוסף ושמואל בדיחי, מנהלי מחנות עולים בראש העין, שהיו הקשר המרכזי של העולים עם "הממסד הקולט". שני נציגי הממסד האלה, דרך אגב, כמו רבים ממי שקלטו את העולים מתימן, היו מעולי תימן הותיקים בארץ. בעמ' 572 מביא שיפריס קטע דרמטי מעדותה של זהרה צוברי

"לפי זהרה צוברי, לאחר שאחיה צדוק חתוכה הוכנס למוסד, בביקור הרביעי של האֵם במקום נמנעה ממנה הכניסה על־ידי אחות. מאחר שראתה את בנה מן החלון בוכה וקורא לה, שברה את החלון ונכנסה להאכיל אותו. בתגובה

"האחות הזאת נאבקה עם אמי ואמי הרביצה לה. האחות רצה והביאה את בדיחי. לקח את אמי, יד ורגל ומהחלון. אמי לא ויתרה. נכנסה עוד הפעם, קיבלה מכות, ושוב זרק אותה ולקח את הילד לצד אחר. אמי לא ויתרה, הלכה לאבי. הם באו שניהם, השתוללו, מה הם לא עשו? שום דבר. גברת, הילד שלך איננו, נחזיר אותו יותר מאוחר. אמי חזרה יותר מאוחר, לא היה ילד במיטה. היא נכנסה בכוח, חיפשה ולא מצאה. הילד שלך היה חולה ומת. תלכי מפה! עוד הפעם נתן לאמי סטירה." "

העדות של צוברי ניתנה ב-13.7.1995, ואתם יכולים לקרוא אותה כאן [מעמ' 11]. יש בה כמה היבטים מעניינים שלא זה המקום להרחיב לגביהם, ואם תעיינו בה תראו ששיפריס לא הקפיד על דיוק של מילה במילה ולסמן דילוגים שעשה בציטוט שהביא ממנה, אבל מילא.

העדות של צוברי, שהיתה בזמן האירוע בת 3, היא עדות שמיעה, ולכן מעניין לראות כיצד מתוארים הדברים בעדות שנתנה האם בפני חוקרי וב"מ בשנת 1967, שנמצאת בתיק חקירת המקרה. מי שיעיין בעדות המאוחרת ימצא כמה אי-התאמות בין הפרטים המתוארים בהן. אחת הבולטות בהן נוגעת לסצנה אותה תיארה צוברי, שבעדות האם מתאריך 14.3.67 מתוארת כך:

"צלח נשאר בבית התינוקות כיומיים בערך. אחרי זה נאמר לי שהוא חלה והעבירו אותו לבית החולים בראש העין. צלח נשאר בבית החולים רק יומיים. אחרי זה כשהלכתי לבקר אצלו, האחות שאת שמה אינני זוכרת, אמרה לי שצלח נפטר. אני בכיתי והבאתי את בעלי למשרד המחנה, שם ביקשו מאיתנו תעודת עולה. אמרו לנו שצלח מת ורשמו את זה בתעודת העולה."

ובכן, בעדות האם צביה חתוכה, שהיא עדות ישירה וקרובה בהרבה לאירועים, לא מופיעים מניעת כניסה לבית התינוקות, לא שבירת חלון, לא מריבה אלימה עם האחות ולא עם המנהל בדיחי. העדות הזו, שמלבד פערים קטנים תואמת את ממצאי וב"ם (שכוללים תיעוד מפורט של הטיפול הרפואי בילד ושל קבורתו), הוקראה לה ונחתמה בטביעת אגודלה.

כאן המקום לציין שנתקלתי בתופעה לפיה ישנם לעיתים פערים בין העדויות שנתנו ההורים בפני חוקרי וב"ם לבין תיאור המקרה כפי שמילאו בטופס הפניה ל"ועדה לגילוי ילדי עולי־תימן הנעדרים" – הגוף הציבורי שהקימו פעילים בני הדור השני לעולי תימן שיזם את חקירת הפרשה שביצעה וב"ם – שהיווה את נקודת המוצא לחקירת המקרה בידי וב"ם. התופעה הזו היא אחת הנקודות המסקרנות לטעמי בחקר הפרשה, וניתן להציע לה הסברים שונים: החל מהאפשרות שגובי העדות לא רשמו תיאורים של פרטים שנראו להם לא חשובים או לא סבירים, ועד האפשרות שהעדים חששו לספר בפני השוטרים בעדות חתומה תיאורים מוגזמים שסיפרו בפני הועד הציבורי, ועוד כמה אפשרויות. בכל מקרה, אם נבחן את טופס הפניה של משפחת חתוכה, שנכתב על ידי אחת מבנות המשפחה (השם מחוק מעט, ייתכן שהוא שושנה חתוכה), נגלה שגם בו התיאורים המדוברים לא מופיעים, והמקרה מתואר כך:

"הנ"ל נעדר בתאריך 12.11.49 המקום ראש העין מחנה א' הנ"ל חלה בכאבי בטן, הועבר לבית חולים המקומי, ראש העין מחלקה ב' לאחר 3 ימים הועבר לבית חולים אחר שאיננו ידוע לנו שאלנו את האחיות שטיפלו בו והם לא ידעו וכך הסתיים לאחר שבוע ימים חזרנו ושאלנו אמרו לנו הוא מת את השאר לא ידענו אפילו אם נקבר או לא קבלנו אפילו אישור כל שהוא שיהיה בר סמכות שהוא מת או הועבר לבית חולים אחר."

באופן מעניין, מבחינת פרקי הזמן והתאריך, המידע הזה קרוב יותר לממצאי התיעוד אפילו מאשר מה שנמסר על ידי האם לחוקר המשטרה. אבל גם כאן – אין זכר לתיאור האלימות הקשה. ואם תרצו יותר מכך – את הפניה לועדת החקירה הממלכתית [כאן, עמ' 39] שלחה בשם ההורים (שעדיין לא דיברו עברית טובה) בת אחרת, בשם ציונה שאול, בתאריך 25.6.1995, ושם מתואר כך:

"יום אחד אני באה להאכיל אותו אחרי שהייה של שבועיים במחנה, אני מוצאת את הביתן ריק כשאחיות מנקות את המקום וכל המיטות שהיו שם אינם. התחלתי לשאול את האחיות היכן הילד שלי? אז הם ענו לי: לא

שאלתי אותם מה זה צריך להיות, אז הם ענו לי הילד שלך מת. היה שם אחראי בשם בדיחי שאמר לי תלכו לחפש בכל הארץ.

לא יכולתי לשאת את המצב הזה אז התנפלתי על האחיות, עד שבאו וסחבו אותי בכח לאוהל."

גם כאן, יש אזכור עקיף לשימוש בכח, אבל הוא מופיע בנסיבות אחרות, וכל הסצינה של הפריצה לבית התינוקות והמריבה עם האחיות ועם בדיחי לא מוזכרים.

כך או כך – יש בידינו בנוגע למקרה הזה, מלבד התיעוד שאיתרו ועדות החקירה, שני מכתבים ושתי עדויות של המשפחה הזו, צמד אחד משנת 1995, והשני משנת 1967. ישנם פערים בפרטים בין ארבעת המקורות השונים, וסיפור האלימות שמצטט שיפריס מופיע רק באחד מהן – בעדות המאוחרת של זהרה צוברי, שיש בה היבטים נוספים שראוי שיעוררו את חשדותיו של חוקר העוסק בה. כשכתב שיפריס את מחקרו, עמד בפניו פרוטוקול העדות של צוברי בלבד. אלא שעד שפרסם את מחקרו, רק בשנת 2019, חלפו כבר שנתיים וחצי מהמועד שבו שנחשפו לעיון הציבור שלושת המקורות האחרים. למרות זאת, הוא לא טרח לעיין בהם ולכן לא זיהה את הקושי בהסתמכות על עדות זו, או שקרא בהם והתעלם מהקושי כליל. בכל מקרה, זו התנהלות שאינה סבירה במחקר היסטורי ראוי לשמו. קיומן של עדויות מוקדמות ומקבילות הסותרות את הסיפור, צריך להעלות לכל הפחות ספק בנוגע לעדות המאוחרת.

***

ונקודה אחת נוספת שעולה מהמקרה הזה (ומופיעה גם באחרים), שאינה קשורה ישירות למחקר של שיפריס. בהמשך עדותה של האם משנת 1967, היא סיפרה [ההדגשה שלי]:

"למרות שאז ביקשתי לדעת היכן קבור ולא אמרו לי וכך לא נוכחתי בהלוית צלח באותו הזמן האמנתי שצלח נפטר. עכשיו לאחר שהודיעו לנו באסיפת תימנים שצריך להתלונן באם ילד מת, ומאחר שאנחנו כעת לא מאמינים שהוא מת, אנו באנו להתלונן בפני הועדה. אנחנו עוד לא חפשנו את הקבר בחברה קדישא."

תיאור זה, שכפי שציינתי, אפשר למצוא דומים לו בכמה וכמה מהעדויות משנת 1967, מצייר תמונה אחרת ממה שנהוג לתאר על סמך עדויות מאוחרות, לפיהן ההורים שלא ראו גופה ולוויה לא האמינו להודעת הפטירה ולא הפסיקו לחפש את הילד. במקרה הזה, כמו באחרים, מעידה האם שהם האמינו לבשורת הפטירה, עד שנודע להם באסיפה שמשפחה שנפטר לה ילד באותן שנים צריכה להתלונן. הכוונה היא מן הסתם לאסיפות שכינסו פעילי הועדה לגילוי ילדי עולי־תימן הנעדרים, שהיו הראשונים להעלות את האפשרות שהילדים לא נפטרו אלא נחטפו, אספו פניות של משפחות שילדיהן נפטרו, ודרשו לחקור את היעלמותם. אם המשפחה היתה פונה  בכל שלב לחברה קדישא בפתח תקווה, שטיפלה בקבורת עולי תימן שנפטרו במחנות העולים בראש העין, היתה מקבלת את המידע שאיתרו חוקרי וב"ם בשנת 1967 בנוגע למיקום קברו של הילד, ויכלה להציב מצבה על קברו. "אנשי הועדה לגילוי ילדי עולי־תימן הנעדרים" קיבלו, ככלל, את מסקנות וב"ם לפיהן הילדים נפטרו, והפרשה שככה למשך כשני עשורים. אלא שהטענות שהופצו בנוגע לאפשרות חטיפת הילדים – ובמיוחד אלה שהופצו משנות ה-80 ואילך, שבמרכזן הטענה ל"חטיפה ממסדית" ולהסתרה מכוונת של הפרשה – ערערו את אמונן של המשפחות בבשורות הפטירה שקיבלו במועד הפטירה ובתיעוד לכך שאיתרו הועדות מאוחר יותר, והפכו את הטרגדיה של פטירת ילד לפצע מתמשך של תקווה נואשת ותחושת עוול מתמשך שאינו מחלים גם בדורות הבאים, והוא נוטה להעמיק ולהתפתח.

8 מחשבות על “למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – דוגמא רביעית – סטירה בעדויות

  1. פינגבק: למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – דוגמא חמישית – השורות שבמכתב | עמדת תצפית

  2. פינגבק: למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – התשובה הארוכה | עמדת תצפית

  3. פינגבק: למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – התשובה הקצרה | עמדת תצפית

  4. פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"ב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s