שמאל, ימין ופוליטיקה בחברת המון

האם השמאל והימין נבדלים זה מזה במטרות או בדרך אליהן? מה קורה כאשר אחד הצדדים  מאמץ את דרכי הפעולה של הצד השני? ולמה אני נוטה לכנות אישים וגופים בפוליטיקה הישראלית כ"שמאל" במרכאות?

קווי מחשבה סכמטיים בנושא. 

Image result for left right

אני מניח שבתור התחלה יהיה כדאי להציע כאן הגדרות (ולו לצורך הרשומה הזו) של מה זה ימין ומה זה שמאל.

מבחינה אידיאולוגית, ובקווים כלליים, אני אציע את ההבחנה הזו:

ביסוד הדברים, בעוד שהימין מניח מצב של תחרות כעיקרון המארגן (המצוי והרצוי) של החברה, השמאל מציע לבסס את החברה על העיקרון המארגן של סולידריות ושיתוף פעולה. איך זה בא לידי ביטוי:

א. בהיבט ה"כלכלי", הימין דוגל בתחרות, כלומר קפיטליזם ו"שוק חופשי", בעוד שהשמאל דוגל בשיתוף פעולה ובהתערבות חברתית רציונלית במערכת הכלכלית.

ב. בתחום ה"מדיני", הימין דוגל בתפישה לפיה היחסים בין המדינות (או העמים, זה לא תמיד חופף) מתנהלים כמאבק כוחות בו כל אחד מנסה למקסם את האינטרסים שלו על חשבון האחר, בעוד שהשמאל דוגל בשיתוף פעולה בין-לאומי.

ג. בהיבט ה"חברתי", הימין מצדיק את קיומה של מערכת היררכית (הבנויה על מדרג של כוח הנובע משליטה כלכלית, פוליטית או חברתית), בעוד שהשמאל דוגל בקיומה של חברה לא-הררכית, שבה כולם נהנים לכל הפחות משיוויון הזדמנויות ממשי.

יש מקום להזכיר גם שאת הימין והשמאל האלה אנחנו מכירים כתופעה של החברה המודרנית, שמאופיינת ב:

  1. חלוקת עבודה משוכללת [שמשמעותה, כמו שכותב שוב ושוב החבר מנור, היא שקיומה תלוי בשיתוף פעולה כלל אנושי נרחב ומקיף, והוא המצב המצוי].
  2. פירוק של הזיקות המסורתיות הטרום מודרניות (משפחה מורחבת, שבט, כפר, גילדה) והחלפתן בחברה ליברלית, שהגורם המרכזי בה הוא האינדיבידואל.

המשמעות היא שחווית החיים המרכזית של האדם היא היעדר שייכות למסגרת חברתית קרובה ומקיפה, שחבריה מוכרים זה לזה ומקיימים מערכת של יחסי מחוייבות הדדיים. במקום זה, חווית החיים המרכזית שלו היא חיי פרט (או משפחה גרעינית) בתוך חברה גדולה שרוב חבריה לא מוכרים זה לזה, והיחסים ביניהם הם ברובם מסחריים-תועלתניים באופיים. במילים אחרות, האדם המודרני חי ב"חברת המון".

בחברת המון, הדרך להניע אנשים לפעולה "פוליטית" [במובן של מעשה מודע לשינוי החברה] היא לרוב באמצעות הפעלת הרגש. לאיש ההמון, כתופעה, אין את הכלים והמסגרות לקיים דיון מיושב ורציונלי אודות אתגרי המציאות והחלופות ההממשיות הריאליות להתמודדות איתם. יותר קל לגייס את תמיכתו באמצעות הפעלת הרגש: טיפוח תחושת גאווה באמצעות הזדהותו עם הצד החזק והצודק, וטיפוח עוינות כלפי מי שמסומנים כאחרים ויריבים. בתמיכה הזו משתמשת הצמרת החברתית והפוליטית במאבק על החלופות השונות, מבלי שההמון יהיה שותף אמיתי בבחירה ביניהם.

ועכשיו אני רוצה לגשת לשאלה שבה פתחתי – מה קורה כאשר צד אחד מאמץ את הגישות של הצד השני?

באפריל 1944, בעקבות אירוע שבו פועלים מאורגנים וחברי תנועות נוער של תנועת העבודה שיבשו באלימות מצעד של תנועת בית"ר בתל-אביב, כתב ברל כצנלסון מכתב התפטרות (שלא מומשה לדעתי) למרכז מפא"י, ובו כתב בין היתר:

"במה שאחרים רואים מתן ביטוי לרגשות המונים, הצגת תריס בפני אויב, חיזוק המעמד וליכודו – רואה אני שיטה פסבדו-מעמדית, הממוטטת את כוחו הפנימי של מעמד הפועלים, המוסרת אותו לרשות כוחות ההפקר והאפלה שבתוך המעמד, הורסת את הרקמה החברתית-היסודית אשר בלעדיה אין כל רקע לבניה לאומית וסוציאליסטית […]

אינני מאמין בגירוש השטן על ידי חיקוי למעשי השטן. מי שמבקש להכניע את הכוחות הדסטרוקטיבים המתנשאים לשלוט עכשיו בעולם על ידי זה שילמד את הפועלים לחקות את מעשי אלה ולקלוט את מושגיהם – ישיג תוצאות הפוכחות, ויסייע להגברת נחשול-הפראות העומד – לא על דרך המליצה – "להחזיר את העולם לתוהו ובוהו".

למה התכוון ברל?

חברת המון, מעצם טיבה, מהווה תשתית לפוליטיקה ימנית. גם ההתנגדות ה"שמרנית" למודרנה, כדוגמת החרדות והפונדמנטליזם הדתי בכלל, יכולה רק במקרי קיצון להביא להתפוררות המבנה החברתי המודרני באזור מסויים ולהחזיר את החברה למלחמת כל בכל. אך לרוב היא לא מובילה לביטול המודרנה, אלא משרתת בפועל את העקרונות של הימין – יצירת חברה תחרותית, היררכית, ועויינת למי שנתפש כ"אחר".

המציאות הרווחת של חברת המון מהווה פיתוי קורץ גם לאנשי שמאל, או לפחות למי שמזהים את עצמם ומזוהים ככאלה. בזמן שהם מבקשים לגייס תמיכה ציבורית, הם מנסים לעשות את זה באמצעות אותם הכלים של חברת ההמון.

  1. דוגמא אחת היא אימוץ הדפוס התחרותי-צרכני של הפעילות הפוליטית, המבוסס על מכירת דימוי של מנהיג מוצלח על בסיס דימויים קליטים, שנבחר בתחרות אישית בין המועמדים (פריימריז) – במקום לבנות מערך של שותפיות שפועל למען מטרות ברורות ומוגדרות.
  2. דוגמא אחרת היא הנסיון לפנות אל ההמונים בעזרת טיפוח הרגש, באמצעות שברי מידע שמוצא מהקשרו, רידוד הסוגיות המורכבות לכדי ססמאות ודוגמות, השענות על מקרים "מרגשים" במקום על הסבר רציונלי ומבוסס, וטיפוח תחושת שייכות ל"מחנה" המתייצב אל מול "היריב".
  3. דוגמה שלישית היא שניתן לראות שארגוני "שמאל" רבים מאורגנים ופועלים בדפוסים "עיסקיים" והררכיים.

אלא שהדרך אינה ניתנת להפרדה מהמהות, ובסופו של דבר חברת המונים תהיה חברת ימין גם אם בראשה תעמוד מפלגת "שמאל". השפה העברית יודעת להבחין יפה בין הפיכה, שבה מתחלף השלטון, לבין מהפכה – שבה משתנה הסדר החברתי מיסודו.

למשל, "המהפכה הקומוניסטית" בברה"מ התגלתה במידה רבה כהפיכה ולא כמהפכה. אליטה רודנית אחת הוחלפה באליטה רודנית אחרת. אם קרה שם שינוי חברתי משמעותי, הרי שהוא היה יותר "מהפכה תעשייתית" מאשר מהפכה קומוניסטית. מן הצד השני, נראה שבעשורים האחרונים בארה"ב, (לפחות עד ממשל טראמפ), ההבדלים בין הממשלים שונים, בראשות המפלגה הרפובליקנית או הדמוקרטית, התמצו ברטוריקה הרבה יותר מאשר במהות.

כלומר, החלפת המפלגה העומדת בראש מבלי שינוי השיטה עצמה יכולה להביא למהפך בצמרת – אך לא למהפכה.

השמאל לא שואף לבטל את המודרנה אלא למקסם את התועלת הפוטנציאלית שלה לרווחת כולם. כדי להגשים את המטרות של השמאל, צריך ל"לשנות את השיטה", כלומר להתמודד עם התופעה של חברת ההמון. בזמן ששיתוף הפעולה של חלוקת העבודה המשוכללת ממשיך להתקיים, צריך להצליח לפרק את חווית ה"המון". צריך להחליף אותה בזיקות חברתיות חדשות, וולונטריות, שייצרו לחברים בהם את הכלים והמסגרות שמאפשרים לקיים התנהלות רציונלית, מטפחים סולידריות ומטשטשים את ההיררכיה. צריך שחווית החיים המרכזית של האדם תחזור להיות חיים בסביבה של סולידריות, השתייכות חברתית ממשית (אבל בשונה מהחברה הטרום מודרנית, וולונטרית), קשרים שאינם רק תועלתניים, והשתתפות פעילה בניהול החברה שבה הוא חי באופן רציונלי.

אימוץ דפוסי הפעולה של הימין על ידי ארגוני "שמאל" משכפלת את חברת ההמון ואת המציאות הכלכלית-מדינית-חברתית של הימין. במילים אחרות – אנחנו צריכים לבחון את דרכי הפעולה שבדרך אל המטרות המוצהרות לא פחות מאשר את המטרות עצמן. אם הן דרכי פעולה של ימין, הן לא יגשימו מטרות של שמאל, אלא של ימין.

דרך אגב, תופעה דומה תקרה גם בכיוון ההפוך. ארגוני ימין שיפעלו בדפוסים של שמאל (יצירת סולידריות ממשית בין החברים בהם, טשטוש הררכיות וטיפוח שיתופי פעולה, וחשיבה רציונלית בנוגע לפתרונות המעשיים), צפויים לקדם בסופו של דבר מציאות של שמאל – בניגוד למטרותיהם המוצהרות. כאשר עלתה למשל השאלה האם נכון לקבל חברי בית"ר העובדים כפועלים למסגרות ההסתדרות, ברל תמך בכך, מתוך הנחה שאם הם לא יתמידו כפועלים, הם ממילא יצאו מההסתדרות, ואם ימשיכו כפועלים, הרי שהאינטרס הממשי שלהם יגבר על הזיהוי הפוליטי.

בסופו של דבר, האתגרים של חברה אנושית מודרנית הם גדולים מכדי לפתור אותם בפתרונות דוגמטיים, קשיחים וידועים מראש. הם דורשים פתרונות גמישים שמתעצבים באופן שתואם למציאות, ונבחנים באופן מתמיד, על בסיס מעקב אחר התוצאות ומחשבה רציונלית. הגורם הקבוע  צריך להיות העקרונות ואופי החברה הרצויה, שלאורם נבחן את מידת הצלחת האמצעים. מי ששותף למהלך של חיפוש פתרונות באופן כזה הוא שותף פוליטי, גם אם ישנה מחלוקת לגבי האמצעים. מי שאינו שותף למהלך כזה ומחליף אותו בפוליטיקה של המון, נמצא למעשה בצד השני של המתרס הפוליטי.

3 מחשבות על “שמאל, ימין ופוליטיקה בחברת המון

  1. שווה לבחון לאור העקרונות האלו- מה קורה במערכת החינוך. מה מקדמים באמצעות התנהלות רגילה בכיתות בבתי הספר, וגם בחינוך הגבוה. עד כמה מדגישים היררכיה, לעומת שוויון. כולל המורים, כחלק מהמערכת. מתי תחרותיות, ומתי שיתוף פעולה.
    האם מטפחים יכולת חשיבה והתבוננות במטרות, ובדרך להגיע אליהן?
    אשמח לכתבה שמנתחת תחום זה.

    אהבתי

  2. פינגבק: שמאל, ימין והציטוט החסר | עמדת תצפית

  3. פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"א | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s