כשפורסם ב"השילוח" מאמר הביקורת המלא שלי ושל אבי פיקאר על הספר של שיפריס לפני כחודשיים, חשבתי שסיימתי את העיסוק בספר. אבל אז נשאלתי לפני כמה ימים על מיקומה בספר של איזו אמירה של שיפריס, מה שהזכיר לי איזה עניין עם הציטוט הרלוונטי. אז בדקתי אותו פעם נוספת, והחלטתי שהוא מצדיק פוסט משלו, מכיוון שהוא עוד דוגמא לעומק הבעיות בספר.
בתור פתיחה, אציין שהמקור המרכזי שעליו מסתמך שיפריס ב"מחקרו" הם הפרוטוקולים של מאות העדויות שנשמעו בדלתיים פתוחות בפני ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה. אלא ששיפריס – לדבריו על מנת להקל את הקריאה בספר, אבל בניגוד למקובל במחקר היסטורי אקדמי – לא טורח להציג הפניה למקור כאשר הוא מתייחס לעדויות האלה, כולל כאשר הוא מביא ציטוטים ישירים מתוכם. במקום ההפניות, מסתפק שיפריס בהסבר הבא [עמ' 838]:
בהפניות אל העדויות נמנענו מפירוט של מראי מקום מדויקים (כמו מספרי עמודים), שכן אין קל מלאתר את המקומות באינטרנט בעזרת הקלדת כמה מילים רצופות.
במילים אחרות, שיפריס אומר לקורא שאם הוא רוצה לבדוק את המקורות העיקריים שעליהם הוא משתמש, שילך לחפש באינטרנט. אלא שבניגוד לטענתו, איתור המקורות באינטרנט אינו קל כל כך. הפרוטוקולים אינם סרוקים באופן שמאפשר חיפוש פנימי בטקסט המסמך, מה שאומר שהקלדת כמה מילים רצופות, גם בארכיון המדינה ולא סתם בגוגל, לא תוביל את המחפש אל התיק הרלוונטי. במצב הנוכחי, וגם זה להערכתי רק לאחר שבוצע שיפור באיכות הקיטלוג ו/או מנוע החיפוש באתר ארכיון המדינה, הקלדת שם העד כנראה תוביל אל התיק הנכון, אבל גם בתוכו הקורא יאלץ לחפש בעצמו את הקטע המצוטט בתוך כמה עשרות עמודי הפרוטוקול. וזאת בהנחה ששיפריס ציין בספר את שם העד בדיוק כפי שהוא מופיע בפרוטוקול ומקוטלג באתר הארכיון. כאשר אני עבדתי על הביקורת על הספר, אפילו הניסיון לאתר המקרה של הילד הרלוונטי באמצעות הפרטים שהציג שיפריס על העד והילד שלגביו העיד לא היה תמיד פשוט.
ומכאן ניגש לדוגמה הספציפית. בעמוד 28 מציג שיפריס את הטענה שהדימיון בין העדויות הרבות של בני המשפחה זכה להכרה גם על ידי חברי הועדה.
הציטוט השלישי שהביא שיפריס כדוגמא לדבריו הוא משפט שאמר יו"ר הועדה, השופט יהודה כהן במהלך עדותה של ח"כ לשעבר סנטה יוספטל, שבעלה, גיורא יוספטל, היה בשנים הרלוונטיות ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. וכך מצטט שיפריס:
יש לנו פה סרט שמופיעים 700 הורים, ומספרים בדיוק את אותו הסיפור.
ועכשיו ניגש למקור: עדותה של סנטה יוספטל. המשפט ש"מצטט" שיפריס נמצא בעמ' 49 בתיק (16632 בפרוטוקולים). לנוחות הקוראים, הדגשתי את חלקי המשפטים שמהם מורכב ה"ציטוט" של שיפריס.
קודם כל, אפשר לראות שהמשפט ש"מצטט" שיפריס הוא לא בדיוק ציטוט, אלא הרכבה של חלקים משני משפטים שונים (כולל שינוי קל בסדר המילים). זה לא המקום היחיד שבו שיפריס לא ציין כמקובל, באמצעות […], דילוגים שהוא עשה בציטוטים שהביא.
שנית, ולא פחות חשוב, אפשר לראות ש-400 ההורים שעליהם מדבר השופט כהן הפכו ל-700 הורים אצל שיפריס. גם אם שיפריס יטען לשגיאת הקלדה תמימה, זו שגיאת הקלדה שמשמעותה דרמטית.
המשמעות היא דרמטית בגלל ההקשר שבו מובא המספר 400, שרלוונטי ממש להקשר שבו הביא שיפריס את הציטוט. שיפריס הציג אותו כעדות לכך שיו"ר הועדה הכיר במשמעות הדימיון בין עדויות המשפחות, ואם מדובר על 700 הורים, הרי שזה פחות או יותר כל ההורים. אלא שמההקשר שבו מצאנו את המשפט, שמופיע בין שני חלקי הדברים שהדביק שיפריס ל"ציטוט" של משפט אחד, ברור שהיו"ר מבחין בין שתי קבוצות הורים שונות:
לנו פה יש סרט שמופיעים 400 הורים, אני מדבר רק על 400 כי הופיעו עוד 300 בינתיים וסיפרו את אותם הסיפורים. […]
השופטת קובל מתקנת שהופיעו עוד 400, והיו"ר ממשיך [ההדגשה בציטוט שלי]:
עוד 400 כן, אבל אני מדבר רק על ה-400 הראשונים, מפני שהאחרים אולי כבר נדבקו בטענות של הראשונים. אנחנו עוד לא יודעים […]
כלומר, שהיו"ר לא רק מדבר על האחידות של כל עדויות ההורים, אלא שהוא מעלה את האפשרות שהעדויות שהגיעו לועדה בשלב מאוחר יחסית כבר הושפעו מהעדויות המוקדמות שנשמעו בפני הועדה ובציבור. את האפשרות הזו העלה השופט כהן כבר בשלב מוקדם יותר במהלך העדות, בעמ' 34-33 של התיק [ההדגשה שלי]:
[…] אני זוכר שזה היה בשלב ראשון כאשר הספקנו לשמוע כ-400 הורים וכולם באים עם אותו סיפור, אני חשבתי לעצמי, הרי לא ייתכן ש-400 הורים יבואו עם אותו הסיפור בלי שאין אפשרות שהיתה קנוניה ביניהם.
לא היתה אפשרות ש-400 הורים בארץ במקומות שונים יבואו עם סיפור שכאילו מההתחלה הוסכם עליו, להגיד כך וכך.
מה שקרה אחרי ה-400 הראשונים זה כבר עניין אחר. כנראה שהראשונים שמעו מה שהקודמים אמרו ואנחנו לא יודעים עדיין לא קבענו עמדה.
כך שהציטוט של שיפריס, לא רק שהוא לא ציטוט מדוייק ושהוא מוצג – בניגוד לכל מה שמקובל במחקר היסטורי – ללא סימון לכך וללא הפניה צמודה למקור, ולא רק שהוא שוגה דרמטית במספר שהוא מצטט באופן שמשנה את משמעות הדברים, אלא שהוא מוצא מהקשרו באופן שמסתיר מהקורא שהשופט לא מכיר בזהות של כל המקרים, אלא דווקא מבחין בין קבוצות עדויות שונות ומעלה את האפשרות שיש לייחס להן אמינות שונה, בגלל האפשרות שחלקן הושפע מההיכרות עם עדויות שנשמעו מוקדם יותר.
ומכיוון שכך, הרי שכשקוראים את הספר של שיפריס, לא רק שצריך לבחון את טענותיו מול כל המקורות הרבים שמהם התעלם, צריך גם לבדוק האם הציטוטים שהוא מביא הם אכן ציטוטים, והאם משמעותם היא אכן המשמעות שהוא מייחס להם. חוסר היכולת לסמוך על דיוק הציטוטים מהמקורות ועל הקשרם הוא בעיה קשה מאוד ככל שמדובר במחקר היסטורי.
לביקורות קודמות על הספר של שיפריס – כאן.
עמדת תצפית 
פינגבק: למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – התשובה הקצרה | עמדת תצפית
פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"ב | עמדת תצפית