למה הספר של שיפריס "ילדי הלך לאן?" הוא ספר גרוע – דוגמה שניה – מיהו "בוקי"?

ברשומה קודמת הצגתי את התשובה המקוצרת שלי לשאלה הזו. תשובה ארוכה ומפורטת מתגלגלת בצינורות אחרים. בינתיים אני מתכוון לפרסם כמה דוגמאות. הכשל הבסיסי של שיפריס הוא שהוא מתעלם מרוב המידע הזמין למי שחוקר את הפרשה. זו היתה הדוגמה הראשונה. הדוגמה השניה עוסקת ב"בוקי", מנהלו של מחנה העולים עין שמר ג', ובכך ששיפריס כשל בזיהויו. 

אחד השמות הבולטים שעולים בעדויותיהם של עולי תימן שהגיעו למחנות העולים בעין שמר בנוגע להיעלמות ילדיהם הוא "בוקי", כינויו של מנהל מחנה העולים עין שמר ג'. מתוקף תפקידו, הוא היה הכתובת שאליה פנו העולים במחנה כאשר נתקלו בבעיות שונות.

אחד מהנספחים בספרו עב הכרס של שיפריס מציג את העדים העיקריים בועדת החקירה הממלכתית, ואישים נוספים הקשורים בפרשה. וכך מופיע בנספח "בוקי":

איתור זהותו ומידע נוסף לגבי "בוקי" הוא מן הסתם עניין בעל ערך עבור חוקר של פרשת היעלמות הילדים. האם זהותו של "בוקי" אכן לא ידועה?

ובכן, שיפריס לא היה הראשון שחקר את הפרשה. בין החוקרים אותה לפניו היו אנשי ועדת בהלול-מינקובסקי (וב"ם), שמונו בשנת 1967 לחקור את התלונות בנוגע להיעלמות ילדים. אחד הצעדים המתבקשים שעשו היה לזמן לעדות את מנהלי המחנות, שבאותו הזמן רובם עוד היו בחיים. בתיק הזה בארכיון המדינה (עמ' 10), ניתן לראות את רשימת מנהלי המחנות שהם ארגנו (לפי החותמת, ייתכן שקיבלו אותה מהסוכנות היהודית) לקראת זימונם לעדות.

בספרו (עמ' 43) הציג שיפריס תרשים של האחראים על מחנות העולים בעין שמר, ולפיו מנהלי המחנות היו יצחק אריכא, צבי גרטנר, ו"בוקי". ברשימה שהצגתי ישנם שלושה שמות פרט לאריכא וגרטנר: דב דרשר, יעקב טרכטנברג ומרדכי קניגסברג.

מיהו בוקי?

ובכן, ביום חמישי, 15.3.1951, התפרסמה בעמ' 2 של העיתון "על המשמר" הכתבה הזו, שכותרתה: "שער מנשה – השער לרבבות". בתוכה אפשר למצוא (לצד מידע מעניין, ברוח אוהדת, על פעולת המחנות), את התיאור הבא:

ובכן, אפשר ללמוד מהכתבה שני דברים: האחד הוא שלתקשורת הישראלית יש נטייה עקבית למדי שלא לדייק עד הסוף בפרטים, אבל השני הוא החשוב יותר לענייננו – "בוקי" הוא דב דרשר.

ובכן, כמו שאמרתי, וב"ם זימנה לעדות את מנהלי המחנות ואנשי מנגנון אחרים שהיו קשורים אליהם, והנה הזימון שקיבל דרשר:

את הזימון הזה, לצד מידע רב ומעניין נוסף, אפשר למצוא בעמ' 74 בתיק הארכיון הזה. בעמודים 42 ו-40 באותו התיק ניתן לקרוא את עדותו של דרשר:

גם בעדותו של יעקב טרכטנברג (עמ' 14 בתיק), הוא מזכיר ש

במחנה ג' היה אחראי בוקי דרשר…

 

למרות מגבלות כאלה ואחרות שעל ההיסטוריון להתחשב בהן, עדותו של דרשר ועדויותיהם של מנהלי מחנות  ואנשי מנגנון אחרים כפי שנגבו בשנת 1967, הנמצאות בתיק, הן מקורות בעלי ערך לחקירת פרשה היסטורית שכזו.

העובדה ששיפריס לא הצליח לזהות את "בוקי" נובעת מאחד הכשלים המתודולוגיים הבולטים שהופכים את המחקר שלו לגרוע – התעלמותו מפתיחת הארכיונים של ועדות החקירה השונות, והסתמכותו הבלעדית כמעט על העדויות שהובאו בפני ועדת החקירה הממלכתית, בשנות ה-90. העדויות, שהיו נקודת הפתיחה למחקר של ועדות החקירה שעסקו בפרשה, נותרו אצל שיפריס גם נקודת הסיום –  ממנה הוא מזנק למסקנותיו מרחיקות הלכת, שנשענות על יסודות עובדתיים רעועים – כמו בדוגמה הזו.