השלום החסר: לדמותו של ערפאת

ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:

 I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.

ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.

ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


בעמ' 13 תיאר רוס את נקודת המבט בצוות האמריקאי בינואר 2001, לאחר שערפאת חמק מלהשיב על "הפרמטרים של קלינטון" [כל ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

This was not a case of tactics or bargaining. President Clinton had put unprecedented ideas on the table. Arafat had the best deal he could ever get. He could not get more and he had hit the proverbial wall. He could not wring out one more concession or gain one more tactical advantage. We had left the realm of tactics and we now had to face a strategic reality: Arafat could not do a deal that ended the conflict. Partial deals were possible because they did not require him to adopt any irrevocable positions. But a comprehensive deal was not possible with Arafat. Too much redefinition was required. He was not up to it. He could live with a process, but not with a conclusion. As if to prove this point, the next morning in his call with the President he was content with our declaring that he had accepted our ideas with reservations and that the two sides would continue their discussions. The President, given his eye on the up-coming Israeli elections and his understanding that should he now announce the failure of our efforts, he would be putting the nail in Barak's electoral coffin, agreed to put a positive face on Arafat's answer. But we all knew the reality now.

The game was over. For the foreseeable future, it would be necessary to switch gears; we would be out of the peacemaking business and back to a preoccupation with crisis prevention and the defusing of conflict. Ariel Sharon would be the new Israeli Prime Minister, the peace camp in Israel would be discredited for some time, and it would take years to get back to the point where the existential issues of this conflict could he addressed, much less resolved. Arafat should have known all this; he was certainly getting this message from many European and Arab leaders in the days prior to his meeting with the President. Yet he was unable to accept an independent Palestinian state that was territorially viable and had Arab East Jerusalem as its capital.

גם כאן, אפשר לראות שערפאת היה צריך להיות מודע להשלכות המדיניות שלו, והלך אליהן בעיניים פקוחות. מה שקרה לא היה טעות שלו, אלא המדיניות שלו.

זמן קצר קודם לכן, בדצמבר 2000, רוס פגש את ערפאת במרוקו והציג בפניו את מה שהוא העריך שהם הקוים האדומים שישראל מוכנה לקבל (ברק לא התלונן בשיחת טלפון שבה רוס הציג בפניו את מה שאמר לערפאת). בתשובה לשאלה האם הוא יכול להגיע להסכם המבוסס עליהם, ערפאת השיב "כן", והוחלט לקיים סבב מו"מ נוסף בארה"ב באותו החודש.  רוס המשיך לפגישה עם הנסיך בנדר בן סולטן, שגריר ערב הסעודית לארה"ב. וכך מתאר רוס (עמ' 748):

I explained to Bandar that I had spoken to Barak and that he was hopeful and ready for one last round of negotiations based on what I had said to Arafat. It was a chilly December evening as we sat in front of Bandar's fireplace, and he said something I never forget: "If Arafat does not accept what is available now it won't be tragedy it will be a crime".

בדיעבד, רוס זיהה את היעדר המנהיגות של ערפאת כסיבה לכשלון התהליך (עמ' 767):

To be sure, I would not now be writing about the failings of Oslo if it had not been for Yasir Arafat. As one of the Palestinians at Camp David said to me, "We needed David Ben-Gurion, and we got Yasir Arafat." There was an agreement in hand; even with the limitations of Oslo and the absence of the envisioned transformation, there was a historic opportunity to be seized.

 Had Nelson Mandela been the Palestinian leader and not Yasir Arafat, I would be writing now how, notwithstanding the limitations of the Oslo process, Israelis and Palestinians had succeeded in reaching an "end of conflict" agreement. In effect, Oslo might not have failed if Arafat had been prepared to be a leader and not just a symbol. As a symbol, he could not give up Palestinian myths. As a symbol, he could not compromise or concede in order to end the conflict. As a symbol, he had to remain a unifying figure even to those who rejected peace with Israel. And as a symbol, he could only engage in transactions with the Israelis, not generate a fundamental transformation.

יותר מכך, רוס מודה (עמ' 769-768) בכך שהאמריקאים עצמם תרמו לגישה הזו של ערפאת, בכך שלא העמידו אותו בפני מבחן כוונות, והתעלמו מכך שערפאת לא פעל להכין את הציבור שלו להשלים עם הפשרות הדרושות על מנת להגיע להסכם:

I am convinced that one of the reasons Arafat never prepered his people for the hard compromises is that he never prepared himself. Our great failing was not in misreading Arafat. Our great failing was in not creating the earlier tests that would have either exposed Arafat's inability to ultimately make peace or forced him to prepare his people for compromise. Arafat saw us as his equalizer with the Israelis. We should have made certain that he knew that we would not play that role, at least on permanent status, unless we saw him preparing his public for compromise on Jerusalem, land and refugees. We should have made certain that he knew we would condition our involvement on his conditioning his public that they would not get 100 percent on Jerusalem or borders or refugees. His unwillingness to prepare his public would then have been a good indicator of his intentions and his capability.

But we did not impose on Arafat the need to prepare his public. Too often we were mindful of his being the weaker party and having few "cards" to play – a theme that Arafat and those around him constantly emphasized.

מעניין לראות כאן שמעבר להבחנה הזו, רוס מצביע על גישת הפלסטינים למו"מ, לפיה הם הצד החלש, ותפקיד הצד האמריקאי הוא לאזן את פער הכוחות הזה, כדי שהם יקבלו את מה שלתפישתם מגיע להם.

אני חושב שיש כאן לא מעט לקח להמשך, מבחינת "נייר הלקמוס" לבחינת הפוטנציאל של מנהיג פלסטיני להיות פרטנר להסדר קבע – האם הוא מכין את הציבור שלו להשלמה עם הפשרות הפלסטניות הדרושות במסגרת הסכם שכזה.

אבל אני חושב שההבחנה החשובה באמת שמביא רוס ביחס לערפאת, היא ההבחנה שאינה כללית עקרונית, אלא ספציפית היסטורית ופוליטית – שמסבירה את העמדה של ערפאת ביחס לתהליך אוסלו (עמ' 766):

On the other hand, the Palestinians failed not just to transform their day-to-day behavior. Their leader, Yasir Arafat, never went through any transformation at all. Israeli political leaders changed their words; Arafat did not.

 Rabin and Peress had made a strategic choice. Arafat made only tactical move. He might say Oslo represented a strategic choice; in reality, for him it represented a strategic necessity. Arafat went to Oslo after the first Gulf War not because he made a choice but because he had no choice. He chose wrong in siding with Saddam Hussein, and his leadership was being challenged from within and without. Hundreds of thousands of Palestinians were expelled from the Golf. The PLO was in deep financial crisis, having lost its financial base in the Gulf. Many in the Arab world were prepared to marginalize him, particularly as he seemed to have no answers. Oslo was his salvation. As such, it represented less a transformation than a transaction. Yes, he would begin to meet with Israelis. Yes, there was recognition, aid – unlike with Asad – little resistance to meet with Israelis at any level. But no, there was almost no conditioning of his public for peace. There was never talk of painful compromises for peace. On the contrary, Arafat was telling his public they would get everything, and give up nothing.

Even worse, he continued to promote hostility toward Israel. Thousands of Palestinian children went to summer camps where they were taught how to kidnap Israelis. Suicide bomberes were called martyrs, even when Arafat would crack down on Hamas and Islamic Jihad. Violence as an instrument and was never delegitimized nor given up as Arafat preserved his options. Israelis were held responsible for all ills – and the daily experience of Palestinians both confirmed these charges among the Palestinian public and gave Arafat additional incentive to create an outlet for Palestinian anger.

האלמנט המטריד לטעמי הוא שהאמריקאים, ובראשם רוס, היו אמורים לזהות את המהלך הזה של ערפאת באוסלו בזמן אמת. רבין זיהה את המצב הנואש של ערפאת והנהגת אש"פ טוניס. מי שהיו מעורבים בתהליך, גם הם הבינו שהמפתח ל"הצלחה" של הסכם אוסלו היה שהדבר היחיד שהוסכם בו באופן מעשי היה אקט ההצלה של הנהגת אש"פ טוניס בדמות החזרתה ו"המלכתה" בחסות ישראלית ואמריקאית על התושבים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. יותר מכך, לפי רוס הצד האמריקאי  הבין שהסכם אוסלו מלא בחורים, והוא ספציפית היה מי שדרש שההסכם יכלול הכרה הדדית רשמית בין ישראל לאש"פ.

והחיבור של כל הדברים האלה, והתפקיד המרכזי של רוס בתהליך לאורך שנים למרות המודעות להם הוא עוד שיעור עבור המודעות שלנו כקוראים. את הספר של רוס צריך לקרוא באופן ביקורתי, מכיוון שהוא לא כתב אותו רק כמשקיף המתאר לנו את התהליך, אלא כשחקן שפעל בו, ושמודע להשפעה המעשית של פרסום הגרסה שלו לדברים. אחריותו של רוס להתנהלותה של ארה"ב לאורך התהליך המדיני מול הפלסטינים בשנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 היא מרכזית.

3 מחשבות על “השלום החסר: לדמותו של ערפאת

  1. חבל שבאמת הישראלים והאמריקאים לא הכירו בבעייתיות הזאת בזמן אמת. אני חושש שזה כבר לא ניתן לתיקון – 16 שנה אחרי מותו של ערפאת הפלסטינאים עדיין לא מוכנים לוותר על שום דבר, מעודדים אלימות ומאשימים את ישראל בכל הבעיות שלהם.

    אהבתי

    • להגיד שהם לא הכירו בבעייתיות בזמן אמת זו הסתכלות בעייתית לטעמי. האזרחים הפשוטים אולי לא הכירו בזה בזמן אמת. הצמרת הפוליטית היתה חייבת לזהות את זה בזמן אמת, ומכאן אני מניח שהם זיהו, ובחרו בכך – מסיבותיהם שלהם – על פני האלטרנטיבות.
      לגבי התיקון – אני חושב שזה נזק גדול וארוך טווח, אבל אני חושב שיש מעט מאוד דברים, אם בכלל, שאי אפשר לתקן אם רוצים, ואם הנסיבות מתאימות.

      אהבתי

  2. פינגבק: השלום החסר: תובנות – פרדיגמות א' | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s