קצרצר – ליבתו של הסכם אוסלו

על מה שקרה במו"מ באוסלו כתבתי בעבר בעקבות ספרו של רון פונדק.
לא מזמן התפרסם ראיון עם היזם הבולט הנוסף של התהליך, יאיר הירשפלד שאמר שם את הדברים המרשימים הבאים, בתשובה לשאלה מה היו רגעי המשבר של המו"מ (ההדגשה שלי):
when we initially identified common ground, we also inevitably identified the area of ‘non-common ground’ – those places we had conflict. The challenge was how to eliminate those areas of disagreement. What helped us break through was Peres’s dramatic offer for Yasser Arafat to return to the territories (from Tunis)

 if we reached an agreement. This was already raised in the third meeting, while we were still doing fact-finding (and before we hit a crisis). So we already had a ‘deal-maker’ before we reached the first conflict moment. Peres’s offer made Abu Ala feel he had to deliver what Arafat had always wanted – the position of the returning exiled leader of his people, in his homeland.

 

ובכן, נראה שהמו"מ באוסלו הצליח מכיוון שהוא נפתח בכך שפרס הציע את הדבר היחיד שעניין את ערפאת והדבר היחיד שעליו הוסכם באמת באוסלו – שיבת ערפאת ואנשי פת"ח טוניס לעזה ולגדה המערבית והמלכתם על החברה הפלסטינית.

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “קצרצר – ליבתו של הסכם אוסלו

  1. תכריע ההיסטוריה האם היו הסכמי אוסלו גבורה של שלום או פשע מלחמתי.
    משתי הרשומות שלך בנושא עולה נימת מרירות וביקורת על הסכם אוסלו. מאחר וכל הגיבורים לא עמנו האם אי אפשר לומר שההסטוריה הכריעה? האם בחכמה שלאחר מעשה עשית טעות נאיבית כשסרבת לשרת בשטחים אפילו במחיר כלבוש?

    • את הערכתי ההיסטורית צריך לקחת בערבון מוגבל, כי אין לי נגישות למידע שעמד ועומד בפני קובעי המדיניות. מנקודת המבט הנוכחית, אני נוטה לראות אותו כבכיה לדורות, וכאחד המהלכים היותר מזיקים לסיכוי לשלום. מצד שני, צריך לזכור שהוא לא עמד בפני עצמו, וכל המדיניות הישראלית בשטחים היתה יכולה להיות טובה בהרבה.
      לגבי השאלה השניה שלך, זה קצת מוזר לי להתייחס, כי אני לא מצליח לזהות לפי הפרטים שהשארת מי אתה ומאיפה אתה יודע עלי דברים כאלה. אם בכל זאת, המחיר לא היה משמעותי (וזה גם לא היה החלק המשמעותי של המחיר), אבל עם מה שאני יודע היום (וחלק מזה לא ידעתי אז כשההכרעה עמדה בפני ודרשה תשובה) היום הייתי בוחר אחרת, גם אם לא בטוח שזה היה מסתיים בתוצאה אחרת בסוף. אין ספק שמבחינת טובתם של כל המעורבים, הצבא גייס אותי לפחות חמש שנים מוקדם מדי.

  2. אין טעם להצביע על האשמים ולקרוא להם פושעים.
    מצער ששמעון פרס לא הודה לאחר מעשה שהוא טעה היות והאירופאים המשיכו להאחז בהסכם אוסלו ובשמו של פרס ועמדתו על מנת להעביר ביקורת על ישראל.
    צריך אולי לפרסם שוב ושוב באמצעי התקשורת בחו"ל שישראל הציעה לערביי השטחים עצמאות עם עתיד כלכלי טוב
    ועשתה את חלקה בהסכם.
    אם אינני טועה רוב הרחוב הערבי התנגד לערפאת ולא שיתף אתו פעולה עד שהמלכנו אותו עליהם.
    כשמדברים עם אירופאים ההשקפה שלהם על פי רוב היא שאנחנו מנסים לגזול אדמה שהיתה שייכת לפלסטינים מימים ימימה, רובם לא מודעים לא להסכם אוסלו ולא לארועי הקמת המדינה וחלוקתה. הסברה לקוייה.

  3. לציבור המתדיינים שלומות. אתם מוזמנים לקרוא בשני ספרים שכתבתי המתייחסים לנושא ולשפוט בעצמכם האם המהלך של פרס היה טעות או הגשמת מדיניות שראשיתה לכל המאוחר ב-1967 (אז היה אחראי עליה משה דיין, התאום הסיאמי בתחום זה של שימון פרס). למרבה הצער הפוליטיקה היא אמנות האפשר לא רק של אלו שרוצים פחות מלחמה ויותר נורמליזציה, אלא גם של אלו שרוצים סטטוס קוו שמשמעותו הוא ערעור קבוע על הנרומליזציה גם כשהיא בכל זאת מצליחה להכות שורש. זו היתה דרכם של דיין ופרס וזו דרכו של ממשיכם בימינו: נתניהו. את הסטטוס קוו אפשר להשיג באמצעות גרעין, באמצעות מחדל, באמצעות מעשה וגם באמצעות שיחות של אידיוטים שימושיים כמו ביילין פונדק והירשפלד בחסות הגלמים הנורווגים. הכלי הוא לא העיקר בפוליטיקה כפי שהסיר הוא לא העיקר בבישול אורז. האורז הוא התכלית בבישול האורז ובמקרה הזה התכלית של הפוליטיקה של פרס היתה להבטיח סטטוס קוו לדור אחד נוסף לפחות ומי כמו הטרוריסט המושחת ערפאת יכול היה להבטיח ולקיים את היעד הזה. הספרים המדוברים הם 'לעשות שלום עם הפלסטינים' בהוצאת כרמל והביוגרפיה שכתבתי על יגאל אלון. תוכלו גם למצוא דברים שכתבתי ברוח זו בבלוג שלי, וכמובן מי שרוצה להבין טוב את עניין אוסלו חייב לקרוא את מאמריו של אדם רז. באשר לפושעים וכן הלאה… עניין מגוחך… הרי הפוליטיקה הדמוקרטית נשענת על בחירת העם והכרעתו בקלפי. פרס עשה שימוש בכוח שנתן לו העם. אם יש מישהו שצריך לעמוד לדין הרי שהוא העם. אבל אין צורך לנקוט מהלך משפטי שהרי את העונש הוא ממשיך לקבל על חטא השימוש בהבחנה חסרת השחר בין ימין לשמאל, כשהסיפור האמיתי עובר במישור אחר: בין אלו שרוצים הפשרה ונורמליזציה עם הפלסטינים (הם כללו אישים כמו יצחק שמיר למשל או דן מרידור, מ'הימין' וכמובן אישים כמו אלון ורבין מ'השמאל') לבין אלו שרוצים להנציח את המצב הקיים (וברשימת האישים הזו נמצא את גידון לוי שהיה ב1981 עוזרו של שימון פרס, שניהם אנשי 'שמאל' אבל נמצא גם את נוער הגבעות ואת נתניהו אבל גם את ביילין כאמור). כל השאר הם או רוב דומם ובור או אידיוטים שימושיים מהסוג של הירשפלד את פונדק.
    ועיקר שכחתי – תודה לאבשלום שתמיד יודע לקלוע את השערה.

  4. אולי החבר מנור ינצל את ההזדמנות לפתח דיון בנושא כה מעניין ויבהיר את דבריו. התאור שלו ציורי מדי מכדי שאוכל להבין

    הטענה שלו "ערעור קבוע על הנרומליזציה גם כשהיא בכל זאת מצליחה להכות שורש" דומה לכתבה שעלתה בימים אלו במידה על מעורבות הרוסים בסוריה. http://bit.ly/2BFtMC5

    אם פרס רצה להנציח מצב לדור הכוונה שלו היתה שהסטטוס קוו הזה יתפתח לדו קיום של חוסר ברירה. הפלסטינים לא יפגעו בו כדי לא להפסיד את מה שיש. הוא חזר והסביר שצריך לתת להם כדי שיהיה להם מה להפסיד. אני מתקשה להאמין שפרס ציפה ל 2000 קורבנות השלום ולא למצב הנוכחי שאינו טוב יותר ממה שהיה קודם להסכם.

    מדוע אבשלום חושב שפרס לא טעה? גם הרשימה וגם התגובה הראשונה מצביעים על כך שאתה רואה בהסכם טעות

    כל כך הרבה הולכים פה על ביצים שצריך לברור כל מילה בקפידה

    • השאלה היא לא "דו-קיום של חוסר ברירה" – זה המצב הנתון. השאלה היא נורמליזציה של היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, או שימור מצב של סכסוך מתמיד, על אש נמוכה (סכסוך בעצימות גבוהה נוטה להגיע לנקודות משבר, שמערערות את הסדר הקיים ופותחות פתח לשינויים במצב).
      ערפאת וחבורתו (משהו על הציר שבין ארגון טרור למאפיה) היו הפרטנר המושלם לשימור מצב הסכסוך – קבוצה שכל מהות התארגנותה היתה דה-לגיטימציה כלפי הציונות, והמנדט שלה הוא תביעת השיבה, שלא יכולה להיענות במסגרת הסכם. והנה קיבלנו סטטוס קוו לדור ויותר מכך – נכונות לשמירה על להבות נמוכות מספיק כדי שישראל לא תהפוך את השולחן (כשהחבל נמתח יותר מדי ב-2001/2 שרון דאב להבהיר את העניין) תוך כדי ניהול כלכלת מקורבים, חוסר יכולת להגיע להסכמה על סוגיות היסוד של הסדר קבע, מערכת חינוך שמכשירה את השטח באמצעות דה-לגיטימציה יסודית כלפי הציונות (ראו היחס להצהרת בלפור) וקמפיינים ציבוריים נגד נורמליזציה.
      ההנחה שפרס טעה בזהותם של יריביו היא תמימה מאוד, קודם כל בגלל שפרס עצמו היה רחוק מלהיות תמים או לא להכיר את הגורמים בצד השני, ואפילו אם נקבל את ההנחה הלא סבירה שתקף אותו וירוס של תמימות, הרי שמסביבו ומעליו היו גורמים שהזהירו בדיוק מפני הכיוון הזה וטענו בתוקף שאש"פ לא יכול להיות פרטנר לשלום (כולל רבין, ביולי 1993!). ולכן ההבנה שלי היא שפרס לא "טעה", אלא ידע בדיוק מה הוא עושה, ולצערנו גם הצליח בכך.

  5. לא ברור לי על מה מתבססת ההנחה ( המובלעת בפוסט ובתגובות אליו) שהייתה קיימת /עדיין ישנה אפשרות לנורמליזציה ולסיום הסכסוך.
    אופציה שפרס ושות' פיספסו אותה (בכוונה מודעת או בטעות).

    מצ'ב חלק מתוצאות סקר דעת קהל בקרב ערביי ישראל, מנובמבר 2017, שפורסם בישראל היום. סביר להניח שעמדותיהם של תושבי עזה והרש'פ הרבה יותר קיצוניות.
    _______________________________________________________________

    סוך הישראלי־פלשתיני

    מתי לדעתך התחיל הסכסוך?

    40 אחוז מכלל הנשאלים סבורים שהסכסוך הישראלי־פלשתיני פרץ במלחמת העצמאות. 27 אחוזים סבורים שהוא החל כבר בהצהרת בלפור ב־1917, ו־10 אחוזים סבורים שהוא החל במלחמת ששת הימים. 9 אחוזים סבורים שיסודות הסכסוך נעוצים כבר בעלייה הראשונה של היהודים לארץ ישראל, ב־1882.
    בקרב ערביי מזרח ירושלים, 40 אחוז סבורים שהסכסוך התחיל דווקא בהצהרת בלפור. 31 אחוז סבורים שהוא החל במלחמת העצמאות, 14 אחוז – במלחמת ששת הימים, ו־11 אחוז – עם העלייה הראשונה, ב־1882.

    מהי לדעתך הסיבה העיקרית לסכסוך?

    רוב מוחלט של הנשאלים – 73 אחוז – סבורים שמדובר בסכסוך על שטחים. 19 אחוז סבורים שהרקע לסכסוך הוא דתי.
    גם בקרב ערביי מזרח ירושלים השיעורים דומים (77 אחוז לעומת 17 אחוז).

    האם נסיגה מלאה של ישראל לקווי 67', כולל מכל ירושלים העתיקה, תביא לסוף הסכסוך ולסוף התביעות של הפלשתינים?

    מבין כלל המשתתפים, הדעות נחלקות כמעט שווה בשווה. 45 אחוז סבורים שנסיגה תסיים את הסכסוך, ו־50 אחוז סבורים שלא.
    אם בוחנים רק את ערביי מזרח ירושלים, מתקבלות תוצאות מובהקות: 60 אחוז מהם סבורים כי נסיגה מלאה של ישראל לקווי 67' לא תביא לסוף הסכסוך. רק 38 אחוז סבורים שהיא עשויה להביא לכך.

    האם אתה בעד או נגד זכות השיבה של פליטים פלשתינים לתחומי ישראל?

    85 אחוז מהנשאלים השיבו שהם תומכים בזכות השיבה. 9 אחוזים השיבו שהם מתנגדים.
    כשבוחנים רק את ערביי מזרח ירושלים – 97 אחוז תומכים, מול 2 אחוזים שמתנגדים.

    האם אתה בעד או נגד זכות הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל?

    44 אחוז מהנשאלים השיבו שהם תומכים, 46 אחוז השיבו שהם מתנגדים. כשמוציאים את ערביי מזרח ירושלים, 49 אחוז מהערבים בישראל תומכים, ו־39 אחוז מתנגדים.
    בקרב ערביי מזרח ירושלים, 71 אחוז מתנגדים ו־24 אחוז תומכים.

    האם לדעתך יש או אין קשר היסטורי־דתי בין היהודים לבין ארץ ישראל?

    58 אחוז מהנשאלים השיבו שיש קשר היסטורי־דתי בין היהודים לבין ארץ ישראל. 35 אחוז השיבו שאין. אם מוציאים את ערביי מזרח ירושלים – 62 אחוז סבורים שיש, 30 אחוז סבורים שאין.
    בקרב ערביי מזרח ירושלים, 51 אחוז סבורים שאין קשר היסטורי־דתי בין היהודים לבין ארץ ישראל, ו־43 אחוז סבורים שיש.

    האם היית מעדיף לחיות תחת שלטון פלשתיני?

    הרוב המוחלט של הנשאלים (82 אחוז) השיבו בשלילה. רק 14 אחוז השיבו בחיוב. כשמוציאים את ערביי מזרח ירושלים, הפער גדול עוד יותר: 86 אחוז השיבו בשלילה, לעומת 10 אחוזים שהשיבו בחיוב.
    גם בין ערביי מזרח ירושלים, שמגלים דעות קיצוניות כלפי המדינה ומוסדותיה, הרוב (69 אחוז) לא רוצים לחיות תחת שלטון פלשתיני. רק 27 אחוז השיבו בחיוב.

    מי צריך לשלוט במזרח ירושלים (כולל העיר העתיקה)?

    כשבודקים את התשובות של ערביי מזרח ירושלים בלבד, 45 אחוז מעדיפים להיות בשליטה בינלאומית בניהול האו״ם. 27 אחוז מעדיפים שליטה פלשתינית, 11 אחוז מעדיפים שליטה ירדנית ו־7 אחוזים מעדיפים להישאר תחת שליטה ישראלית.
    מבין כלל הנשאלים, 37 אחוז מעדיפים שמזרח ירושלים תהיה שטח בינלאומי בניהול האו״ם. 33 אחוז מעדיפים שהיא תהיה בשליטה פלשתינית.

    האם אתה בעד או נגד חילופי שטחים עם הפלשתינים?

    ביקשנו לבדוק את יחסם של ערביי ישראל לרעיון שעלה לאחרונה, של סיפוח גושי התנחלויות לישראל תמורת העברתם של יישובי ואדי ערה לשליטה פלשתינית.
    רוב מוחלט של הנשאלים מתנגדים לרעיון. רק 18 אחוז תומכים. שיעורים דומים התקבלו גם בקרב ערביי מזרח ירושלים.

    מי לדעתך האשם העיקרי בכישלון תהליך השלום?

    לנשאלים ניתנו שלוש אפשרויות. 32 אחוז מהם השיבו שישראל היא האשמה העיקרית בכישלון התהליך, 10 אחוזים סברו שהאשמה היא ברשות הפלשתינית, ו־48 אחוז השיבו כי לשני הצדדים אחריות שווה.
    שיעורים דומים התקבלו גם בקרב ערביי מזרח ירושלים."
    ________________________________________________________________________

    אם 85% מערביי ישראל (ו 97% מערביי מזרח ירושלים) תומכים ב"זכות"השיבה, ורובם המכריע של יהודי ישראל משוכנעים שהעתרות לתביעת השיבה משמעה קץ המדינה היהודית ופוסלים תביעה זו על הסף – נראה לי שהסיכוי להשגת נורמליזציה בין יהודים לערבים הוא / היה / יהיה זניח. הפער בעמדות שני הצדדים הוא גדול מכדי שניתן יהיה לגשר עליו.

    חשוב לשים לב גם לעובדה ש 40% מערביי ישראל סוברים זהסכסוך התחיל במלחמת העצמאות + 27% בהצהרת בלפור + 9% בעלייה הראשונה. רק 10% שהוא התחיל במלחמת ששת הימים. מכאן, אפילו נסיגה מלאה של ישראל לקווי 67, כולל מזרח ירושלים – לא תביא לקץ הסכסוך וסוף התביעות של הפלסטינים.

    מה שמזכיר לי את הטענה שהימין טועה לחשוב שהסכסוך נוצר רק / בעיקר באשמת הערבים, והשמאל טועה לחשוב שהסכסוך נוצר רק / בעיקר באשמת היהודים.

    האם לא יתכן שבלי כל קשר לטעויות הנוראיות של הסכם אוסלו (שעלו בחייהם של יותר מ 1,500 יהודים) פרס ושות' לא פספסו את האפשרות לנורמליזציה וקץ הסכסוך – כי מראש לא היה שום סיכוי לנורמליזציה וקץ הסכסוך?

    • ההנחה מתבססת מתוך ההכרה האובייקטיבית שדעת קהל, במיוחד במדינות עם מערכת חינוך ובעידן של תקשורת המונים, היא דבר גמיש, ושחברות אנושיות הן תוצר היסטורי ולא של גורל נתון מראש. ויותר מכך, אם נורמליזציה לא היתה אופציה אפשרית (ואפילו רצויה מצד גורמים לא מבוטלים), הרי שלא היה צורך להלחם בה בחריפות כזו לאורך כל שנות המפגש הציוני-ערבי, כפי שנלחמו בה במרץ רבים ורעים (ופרס הוא רק דוגמה אחת מתוכם) במילים ובהשמצות, בהכרעות פוליטיות, ובמקרים מסויימים (בעיקר בצד הפלסטיני, אבל לא רק) גם באלימות וברצח.

  6. זאת אומרת לטענת אבשלום בהסכמי אוסלו ישראל העדיפה במחשבה צלולה את המצב הנוכחי שלנו כיום על הנורמליזציה שהיתה עשויה לצמוח מהמצב שהיה קיים אז? היא העדיפה לתת להם מצב שבו הם ישברו את הכלים כדי שאנחנו נוכל להגיע אולי לאחר דור למצב טוב יותר להזדמנות טובה יותר? חס וחלילה לו הינו נשארים במצב הקודם הינו נאלצים להגרר למצב סופי שבו אנחנו מאבדים יותר? פרס אמר לעצמו הפלסטינים יחרבשו את ההסכם ואנחנו נוכל לשוב ולקחת בעת הזדמנות את הגדה המערבית ולספח ……שטויות במיץ עגבניות.
    הוא ממש קיווה שהם יאלצו בלחץ העולם לקבל את מה שיש והעוגהתאפה גם נגד רצונם

    • לטענת אבשלום אין בהסכמי אוסלו "ישראל" אלא יש ממשלת ישראל, בתוכה פועלים הן מתנגדי תהליך אוסלו (ובראשם ראש הממשלה) והן יוזמיו שהצליחו לכפות את העדפתם (ובראשם שר החוץ. להערכתי פרס ואנשיו אכן העדיפו במחשבה צלולה את המצב הנוכחי על פני ההתקדמות לעבר נורמליזציה שהיתה עשויה לצמוח לא מ"המצב אז" כפי שהיה) אלא מנקיטת מדיניות באפיק אחר מזה שאליו הוליך הסכם אוסלו – אפיק אחר שעיקרו המנעות מהמלכת אש"פ על החברה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה וביסוס מערכת קשרים אחרת.

  7. לאבשלום,

    א. דעת קהל אכן משתנה עם השנים, ואיננו מסוגלים להעריך מה יהיו עמדות הפלסטינים והישראלים עוד 50 שנה מהיום.
    אבל כאשר 80-90% מהפלסטינאים תומכים בעמדות שמונעות מראש כל סיכוי לסיום הסכסוך (כמו תביעת השיבה) ומשוכנעים שהבעייה התחילה במלחמת העצמאות או אפילו לפניה – אין להערכתי כל סיכוי לשנות את עמדותיהם של לכל הפחות מחציתם במהלך שנים ספורות. *אולי* תצליח להזיז 10% מהם מעמדתם, לא יותר. נראה לי, לצערי, שגם זאת הנחה אופטימית מדי.

    ב. הטענה שאם היו ישראלים ופלסטינאים שניסו לחבל בסיכויי השגת הסדר *מוכיחה* שהיה סיכוי ריאלי להסדר – אינה עומדת במבחן לוגי. האם העובדה שבעבר העלו על המוקד נשים, שהואשמו שהן מכשפות – מוכיחה שאכן חיו בעבר מכשפות שכרתו ברית עם השטן?
    יותר מכך, עובדה זו מצביעה רק על גודל הפער בעמדות בין שני הצדדים. אם גם ישראלים רבים וגם פלסטינאים רבים חשבו שהסדר הפשרה המסתמן הוא הסדר כל כך גרוע, שעדיף בלעדיו מאשר איתו וחובתם הקדושה היא לנסות לחבל בו – הסיכוי שימצא איזשהו הסדר, שלא יתפס ע'י רבים משני הצדדים כקטסטרופלי, הוא כנראה זניח.

    ג. עם זאת, אני מסכימה אתך שהרעיון של אוסלו להחזיר את הטרוריסט ערפאת מתוניס ול"המליכו" על הפלסטינאים הוא בכייה לדורות. היה עלינו לנסות לחזק ולטפח מנהיגות פלסטינית מתונה ופרגמטית, בתקווה שתוך דור או שניים היא תצליח להכשיר את הלבבות בצד הפלסטיני להשלים עם עצם קיומה של המדינה היהודית ולהבין שיהיה עליהם לוותר לנצח על חלום השיבה ולהסתפק בפיצויים כספיים על הרכוש והאדמות שהותירו אחריהם.

    • א. דעת קהל יכולה להשתנות מהר מאוד, במיוחד אם מי שמעצבים את סדר היום מסיטים סוגיות מסויימות בסדר העדיפויות ומקדמים סוגיות אחרות. או שסדר היום האזורי משתנה. או שההערכה לגבי מה ריאלי ומה הוא פנטזיה משתנה.
      ב. את משווה תפוחים לתפוזים. השאלה היא האם המידע הזה הוא עדות רלוונטית *לגבי הזירה הפוליטית.* למיטב הבנתי כן.
      ג. הוא שאמרתי.

  8. אבשלום
    לשיטתך שדעת הקהל יכולה להשתנות מהר מאוד זה פועל לשני הכיוונים גם אם נניח ששלום בתוואי של הקמת מדינה פלסטינית הוא ראלי הוא מסוכן מאוד מחר יכול לקום שם מנהיג עממי כריזמטי לשנות את דעת הקהל שם מהר מאוד והנה יש לידינו מדינת אויב. (אלא אם כן אתה סבור שמדינת אויב לידינו עם כל הבעייתיות היא עדיפה על המצב הנוכחי).

    • פוטנציאל השינוי המהיר של דעת הקהל אכן יכול לפעול לשני הכיוונים, ולכן הסכם שלום צריך לכלול בתוכו שני מרכיבים יסודיים:
      א. נורמליזציה מלאה של היחסים, כולל שינוי יסודי של תכני מערכת החינוך והצרת צעדיהם של מתנגדי נורמליזציה (למשל פעולת ארגונים שמחרימים או מונעים חברות ממי שמוכנים לנורמליזציה, כפי שאנחנו רואים שקורה במצרים וירדן למרות קיומם של הסכמי שלום).
      ב. הסדרי ביטחון משמעותיים שיהפכו את היכולת של מדינה פלסטינית להתחמש לקשה ואת האפשרות שלה לפנות לאלימות נגד ישראל לאופציה מאוד לא אטרקטיבית, גם אם תומך בה מנהיג עממי כריזמטי. הבסיס להסדר ביטחון שכזה הוא לטעמי בקעת ירדן ישראלית.

  9. פרס ואנשיו אכן העדיפו במחשבה צלולה את המצב הנוכחי על פני ההתקדמות לעבר נורמליזציה ?????

    מאחר ואי אפשר להשתמש בהצהרות של פרס לא קודם להסכם ולא לאחריו מכיון שהטענה פה שהיתה לו מטרה שהוא לא יכול היה להודות בה ולכן כל דבריו מניפולציות, כל מה שנשאר זה השערות. זה גובל בקונספירציות לא מציאותי, בניגוד לטענה שלך שהבלוג נועד להעביר מציאות

    הטענה על קביעת מצב על פני נורמליזציה לא הגיונית, מכיוון שלהכניס את ערפאת זה כמו הבדיחה על הרבי שאומר תכניסו את העיזים לדירה אחרי שתוציאו תעריכו את המצב הקיים יותר. מה היא טובה מהנורמלי שהיה? ערפאת התקשה להכנס לשטח המקומיים לא רצו אותו.
    גם חסר הגיון להאמין שפרס ורבין החליטו לשקר ולדבוק בשקר כל חייהם.
    גם פועלו של פרס, מרכז פרס לשלום מראה שהוא האמין בטעות שלו כל חייו
    אבל בעצם אנחנו לא צריכים להתמקח אם הוא טעה על משקל: אם הוא ניסה להכשל והצליח האם הוא כשל או הצליח?
    אנחנו צריכים להחליט מנקודת מבטנו אם זו היתה הצלחה או כשלון, כמה זה פגע בכיס שלנו. האם זה מה שרצינו שיהיה 22 שנים אחרי? אני חושב שלא רצינו לכן זה כישלון קולוסאלי

    מאחר ולטענתך זו ממשלת ישראל שבחרה בכיוון, מתי מעט ממנה, הטענה של דר מנור שהעם בישל נזיד אבנים שיאכל מה שבישל וישתוק, מתגמדת, אי אפשר לבקש מהעם שיבין שפרס אומר גבינה אבל בעצם מתכוון לסבון (יש בדיחה בלדינו על זה שנאכל את הסבון כי שילמנו, למרות שביקשנו גבינה)

    אולי תביע דעתך על הכרזת הנשיא האמריקאי על ירושלים בירתנו. ??

    • א. מערכת התגובות של הבלוג נועדה לדיון ענייני, ולא לכתיבת הערכות וביקורת על איכות הכתיבה שלי ונטייתי ל"קונספירציות" (דרך אגב, אני לא מכיר הרבה תיאוריות "קונספירציה" שנשענות על עדויות ישירות של המעורבים, כמו כאן). יש לך הסבר משכנע יותר למהלך ההיסטוריה של תהליך אוסלו? תציע אותו בגיבוי ראיות היסטוריות שמהן התעלמתי או שפירשתי אותן באופן שגוי לדעתך.
      ב. ההערכה שלך את הפעולה של פרס נבדלת משלי לא על בסיס ראיות היסטוריות שונות (אם כי אתה מתעלם מכמה פיסות מידע חשובות, למשל לגבי עמדתו של רבין בנוגע לתהליך אוסלו). לדעתי אתה מתבלבל (או מבלבל) במשמעות המונח "נורמליזציה" כפי שאני השתמשתי בו, לתיאור שינוי במציאות היחסים בין ישראל והפלסטינים ולא לתיאור מצב היחסים הקיים. הכנסת ערפאת, על אפו ועל חמתו של הציבור הפלסטיני בשטחים, היא בדיוק המהלך המתבקש עבור מי שרוצה לשמר את אופי היחסים ששרר בין היחסים והפלסטינים, סטטוס-קוו של עימות ללא הכרעה.
      ג. פרס אכן דבק בשקר שלו, כלומר בהסבר השקרי למעשיו, שהרי לא יכל לחשוף את הגיון הפעולה האמיתי שלו, ובמובן זה ה"טעות" שלו היא האליבי ולא האמונה. רבין, עד כמה שיכל מהפוזיציה של ראש ממשלה ששר החוץ שלו הוא יריב פוליטי שחותר תחתיו בלי לבחול באמצעים, עשה מה שיכל ואמר מה שיכל, לאחר שלא הצליח לבלום את המהלך באוסלו עצמו, כדי לכוון את המימוש של תהליך אוסלו לאפיקים מזיקים פחות. לא נשאר לו הרבה זמן לעשות את זה, ויש עדויות טובות שהתכוון לבלימת התהליך לפני שנרצח.
      ד. מנקודת המבט של האזרח הפשוט, מבחן ההצלחה והכשלון שלך הוא רלוונטי. מבחינת הצמרת הפוליטית הוא לא רלוונטי בעליל, וכדי שהעם לא ימשיך לאכול את הנזיד שמבשלים לו וללהג על כשלונות בדיעבד, יש צורך ללמד את העם לראות מה קורה במטבח, כלומר לתת לו כלים להבין את כללי הפעולה של הצמרת המדינית, כדי שיוכל להבין, במגבלות האפשרי, מה פרס (או נתניהו בימינו, או כל מדינאי אחר) עושה. מה שאני והחבר מנור עושים זה לנסות לקדם את המהלך הלימודי הזה.
      ה. הכרזת הנשיא האמריקאי לא נראית לי מאוד חשובה. אני יכול להציע שלושה הסברים שונים וסותרים זה לזה בנוגע אליה. אני נוטה להסבר הבנאלי, לפיו הוא מעדיף שידברו יותר על הצהרה שאין לה שום השפעה במציאות (מלבד מתן תירוץ כלשהו למי שמנסים להדליק את הציבור הפלסטיני בלי שום קושי למצוא תירוצים) מאשר שידברו על כך שהפעולה המעשית שלו היתה המשך המדיניות של אי-העברת השגרירות לירושלים. תעירו אותי כשיונח על השולחנות בריאד, קהיר, עמאן, ירושלים ורמאללה נוסח "עסקת המאה" בצירוף עט לחתימה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s