רשומה זו היא הראשונה מבין שתיים שתעסוק בתובנות הכלליות שמעלה רוס בסיכום הספר. היא תעסוק בעמדה היסודית הפלסטינית, בשאלת הלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים, ובמה שצריך להשתנות כדי להגיע לשלום.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
נתחיל בעמדה היסודית הפלסטינית. רוס מגדיר אותה, אם צריך לתמצת כ"אסטרטגיה של קרבנוּת", ומסביר מדוע היא הרסנית לפלסטינים [עמ' 776-775, ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:
For their part, the Palestinians, too, must give up the illusion that Arafat fostered that they did not have to compromise on land or on refugees or on Jerusalem, and maybe most important, that they did not have to be responsible. Being a victim has never been compatible with responsibility. As victims, the Palestinians were owed something. Their rights and their needs had to come first, and it was too much to expect that they would take unpopular decisions that responded to Israeli needs and stand by them. As victims, Palestinians could not be expected to put responsibility over unity, taking on those in their society who rejected peaceful coexistence. Finally, it was unfair to expect Palestinians to acknowledge mistakes and learn from them.
Unfortunately, until the Palestinians are prepared to learn from the past and not simply deny it or reinvent it, they will not alter their behavior. Indeed, they will not alter their reality of always being victims. Being a victim has not just become the Palestinian condition; it has become a strategy. That is not to say that Palestinians have not been victimized. They, surely have. They surely were betrayed in the past, and they surely have suffered.
But they have also helped to ensure their status as victims. Never seizing opportunities when they presented themselves. Blaming others for their predicament. Declaring unmistakable defeats as victories. Keeping refugee camps as a reminder of their grievances. Neglecting to examine how their own decisions have contributed to their problems. Fearing to ever delegitimize those who used violence to oppose the process. Refusing to make decisions and be accountable for them.
In the end, peace will not be possible until the Palestinians decide that being victims only guarantees that they will remain victims. Palestinians must be prepared to take their own decisions and stand by them. They must not seek the easy way out of having others decide for them. Arafat's desire to have an imposed solution is a device to avoid having to make difficult decisions. But decision avoidance is also responsibility avoidance. Decision avoidance means not leaving to explain why certain unpopular compromises are necessary.
So long as the Palestinian leadership does not have to level with its own public, little can change. So long as it can hide behind others, the leadership will signal to dose who oppose peace that it is okay to do so – that in Palestinian terms the opposition must be right. Embracing peace means taking responsibility for the tough decisions and telling the public that Palestinians are deciding their own future – and that those prepared to use violence to frustrate that future are enemies of the Palestinian cause.
Arafat's greatest travesty as a leader is that he did nothing to delegitimize those who used violence against the Israelis. Never throughout the Oslo process did he declare that dose carrying out terror and violence against Israelis were wrong, were illegitimate, were enemies of the Palestinian cause. He might arrest them from time to time; he might tell us be had "zero tolerance for terror". But the message for Palestinians was that he was under pressure from us or the Israelis and he had to do this – not that Palestinian aspirations were being threatened by violence and that Palestinian interests demanded it not be tolerated.
רוס נשען פה על פרשנות, שאפשר ורצוי בהחלט לחלוק עליה, ששמה את עיקר כובד המשקל בסיבות לכשלון בכך שערפאת לא היה מנהיג שמסוגל להגיע להסכם שלום עם ישראל. לעומת זאת, ולמרות ההבחנה החשובה שראינו שהוא כן עשה בסוף הרשומה הקודמת, הוא לא מייחס מספיק חשיבות (לפחות לא בפומבי, כלומר בספר) לאפשרות שזה לא שערפאת לא היה מסוגל להגיע להסכם, אלא שהוא במודע ולאורך כל הדרך לא היה מעוניין להגיע להסכם. אם ניקח בחשבון את האפשרות השניה, הרי שאתוס הקרבנוּת הוא לא כשל אימננטי של ההנהגה הפלסטינית המדוברת (במקרה שלנו, צמרת אש"פ תוניס), אלא האסטרטגיה שלה כדי "להכשיר" את המדיניות שלה. ובכל זאת, אני חושב שרוס מתאר כאן דבר חשוב לגבי האתוס הפלסטיני: כל עוד הוא ממשיך להתקיים ולהיות מעוצב על ידי הצמרת הפוליטית כאתוס של קרבנוּת, התוצר (והמדיניות שהוא מגלם) הוא חוסר נכונות לפעול כתנועה לאומית החותרת למימוש עצמי ולריבונות קונסטרוקטיבית הלוקחת אחריות על גורלה (מה שהציונים נהגו לקרוא "שיבה אל ההיסטוריה"), והתמדה באתוס שבונה את הלאומיות הפלסטינית כלאומיות שלילית, תנועה שעיקרה התנגדות לתנועה הלאומית של היהודים. הדבקוּת באתוס הקורבנוּת על פני אתוס קונסטרוקטיבי היא לטעמי מבחן טוב לכוונותיה של ההנהגה הפלסטנית.
הדבקות הפלסטינית באסטרטגיית הקורבנוּת היא מקרה מקומי אחד בתוך תופעה רחבה יותר. ברשומה שעסקה בסיכום הכישלון באפיק הסורי, הסביר רוס שבהיעדר הכנה של הציבור במדינות ערב לשלום עם ישראל, כל נכונות לפשרה איתה ניתן להציג בקלות בזירה הפנימית כבגידה, ובכך לערער את יציבות השלטון – ולכן אין לשליטי מדינות ערב תמריץ להתאמץ להגיע לשלום עם ישראל. בסיכום הספר, בעמ' 762, רוס מרחיב על כך:
Why is the peace process so quick to come undone? One cannot ascribe this only to a lack of courageous leaders. Something more Fundamental is at work here. As a rule, Arab leaders lack legitimacy. There is no sense of participation – politically or economically – among most Arab publics, and Arab leaders have traditionally been selected, not elected – or worse, they have seized power. So they are easily put on the defensive and fear being accused of conceding principles or perceived rights. Their sense of vulnerability makes them risk-averse, and events that heighten their perception of risks are bound to dissuade them from persevering.
ומהצד הישראלי, מסביר רוס:
Democratically elected Israeli leadrs don't lack legitimacy. But they preside in a highly competitive political environment, with governments that are always based on coalitions of different parties. Their rivals can exploit acts of violence and terror, particularly because most Israelis continue to question whether the Arabs or the Palestinians truly prepared to live with them. The inherent distrust of their neighbors' intentions makes it difficult for Israeli leaders to persevere in peacemaking in circumstances in which act of terror take place. In such an environment, extremists on both sides have the capacity to undo moments of great promise.
מהצד הישראלי, רוס מסמן שתי נקודות חשובות:
א. בגלל השיטה הפוליטית בישראל, ראש הממשלה בישראל נשען על קואליציה שמורכבת ממספר מפלגות. אפילו למפלגות תומכות במדיניות שלו יש פוטנציאל להתחרות בו על הישגים בכיוון מטרה מוסכמת. למפלגות אחרות יש מטרות פוליטיות אחרות משלו, ובכל מקרה יש לשותפות הקואליציוניות "כוח סחיטה" שמאפשר להן להפריע לו לתפקד, לטובת מטרותיהן. וזה גם אם מתעלמים מסיטואציה בעייתית אולי עוד יותר, במיוחד בתקופה שבה התקיימו מפלגות השלטון הגדולות, שבה יריבים פוליטיים מרכזיים של ראש הממשלה פועלים מתוך המפלגה שלו.
ב. הספק הרווח בישראל ביחס לכנות כוונות השלום של הצד הערבי, שנשען על היעדר ההכנה של הציבור הערבי מצד המנהיגים ועל חוסר נכונות למחוות ציבוריות של הכרה ולגיטימציה כלפי ישראל. חוסר זה – שביקורו של הנישא סאדאת בישראל הוא הדוגמא המובהקת של "היוצא מן הכלל המעיד על הכלל" לגביו – נותן כלי חזק מאוד למתנגדי השלום לשבש אותו באמצעות שימוש בטרור.
הנקודה השניה מביאה אותנו לנקודה שהיא לטעמי מפתח לשינוי הסיטואציה הזו. רוס מציג אותה בעמ' 763:
The underlying reality has been that the Arab partner in a negotiation with Israel is always the arbiter of what is acceptable in the eyes of even moderate Arab leaders. Whether other leaders think the course taken is wise or not, the decision belongs exclusively to those whose land Is at stake. Few would question the logic of this in Arab world; after all, the land is "theirs", and Israel is getting their acceptance in return. But the main lesson here is that it matters little how hard moves may be for Israel, it matters little what needs Israel may have. It will always be Israel's Arab partner, and not Israel, who decides if a deal can be done.
The kind of transformation that would make it possible for the Arab world to acknowledge that Israel has needs has yet to take place. Perhaps if the Arab world accepted Israel's moral legitimacy, Arab leaders could publicly accept that Israel hat needs as well – justifying compromise and even pressure on the Arab side in the negotiation. But that has not happened yet.
משוואת השלום עם ישראל בעולם הערבי, לפחות כפי שהיתה בשנות הפעולה של רוס ועד לפני כמה שנים, היא "שטחים תמורת שלום", כלומר "שטחים תמורת הכרה (פורמלית ולא דווקא יותר מכך) בלגיטימיות של ישראל". גם "יוזמת השלום הערבית" נשענה על ההיגיון שתמורת הסכמה ישראלית לשלום בתנאים של הפלסטינים, מדינות ערב יסכימו לעשות איתה שלום. אלא שתפישה כזו נשענת על מבט חד-צדדי, לפיו לצד הערבי אין אינטרס במצב של שלום אלא רק בהחזרת האדמות, ולישראל אין צרכים לגיטימיים שמצדיקים פשרה מהצד הערבי, ואין לגיטימציה בסיסית שאינה תלויה בהיענות לתביעות המלאות של הצד הפלסטיני. כמו שראינו, זה מבט שמקשה מאוד גם על קידום מהלכי שלום בזירה הפוליטית הפנימית בישראל.
שינוי המצב הזה דורש תמורה יסודית במבט הערבי על ישראל. עוד על שאלת תפקידן של מדינות ערב בתהליך, וגם על הפרספקטיבה שמציגים הסכמי השלום האחרונים עם מדינות המפרץ, ברשומה הבאה.
עמדת תצפית 
מעניין מאוד – תודה
אהבתיאהבתי
פינגבק: השלום החסר: תובנות – פרדיגמות ב' וסיכום | עמדת תצפית
פינגבק: האריה שאהב תות (גרסה אלטרנטיבית) – החיים שלי (או של אחרים)