השלום החסר: תובנות – פרדיגמות ב' וסיכום

הרשומה הקודמת עסקה באסרטגיית הקורבנוּת הפלסטינית, בלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים להתקדם לשלום, ובצורך של העולם הערבי להכיר בלגיטימציה של ישראל כדי לאפשר למנהיגים ערבים את התנאים להגיע לשלום איתה. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, ארחיב על הנקודה האחרונה, ואוסיף סיכום קצר לסדרה כולה.


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


בעמ' 773 מרחיב רוס על העמדה שבה נקטו מנהיגי מדינות ערב [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

Arab leaders have long sought to use the cause of Palestine without ever thinking that it imposed a price on them. Of course, they understood that it has tremendous resonance with their publics; here was a grievance, an injustice, a wrong that must be righted. Here was a justification for anger that could be useful in divetting attention away from the failings of any regime. Here was imagery that could be used to build internal legitimacy for regimes that had little.

מעניין לראות לטעמי את ההבחנה הזו של השימוש בסכסוך הערבי ישראלי כמכשיר ללגיטימציה ושחרור מתחים של המשטרים במדינות ערב – משהו שאם אני זוכר נכון יגאל אלון הציג ב"מסך של חול" כבר ב-1959. רוס ממשיך:

But it was their very lack of legitimacy that made Arab leaders reluctant to pressure Yasir Arafat to be responsible and to seize opportunities. No Arab leader ever wanted Arafat to say publicly that he, President Mubarak or Crown Prince Abdullah or King Abdullah, has pressured him to surrender Palestinian rights. Arab leaders may have used the cause of Palestine, but they also became trapped by it.

Throughout the 1990's, when the United States carried the burden of diplomacy, we effectively took the issue off their backs. Arab leaders sat on the sideline. In Secretary Baker's words: they were only too happy to "hold our coats". After our victory in the Gulf, the Saudis and others had no interest in dealing with Arafat. With Oslo, they needed, in their eyes, to do little, and unfortunately they did little. When the oil-rich states could have used their resources along with the rest of the world to help build an incipient state in Gaza and the West Bank, they did not. When they could have helped to build the benefits of peace and the stake that Palestinians had in Oslo, they did not. When we wanted them to stop the flow of "private monies" from Islamic charities to groups like Hamas, they did not. When they could have delegitimized terror by declaring that it endangered Palestinian goals, they were silent. When we wanted them to reach out to Israel to show the Israeli public that Arab attitudes had truly changed, they did the bare minimum. And, certainly when they might have conditioned their publics for peace with Israel, they did not.

Their fundamental myth was that they could exploit the cause and never be threatened by it. But the combination of the Intifada and the emergence of Arab satellite television stations (such as Al-Jazeera) produced a combustible mixture. Though normalization with Israel had been deliberately limited, the peace process enabled the satellite stations to operate in the West Bank, Gaza, and Israel. But the access was not used to promote understanding. On the contrary, with the eruption of the Intifada stations competed to see who could bring more images of Israeli brutality against Palestinians into homes throughout the region. The result was anger that put pressure on Arab regimes to do something, anger that made Arab regimes vulnerable.

Has it produced a new sense of responsibility on the part of Arab regimes? Has it produced an understanding that they, and not only we, have a role to fulfill if the conflict is to be settled? Has it made them any more willing to play a different kind of public role with Palestinians and Israelis, encouraging compromise as a principle and rejecting these groups, who carry out terror?

Not yet.

השימוש הזה בסיפור הפלסטיני גרם להם שלא לקחת עמדה אקטיבית שתקדם את התהליך, ולהיזהר ממהלכים שיכולים להתפס כלחץ על הפלסטינים או כלגיטימציה לישראל. האלימות שפרצה בעקבות כישלון תהליך השלום, יצרה לחץ ציבורי על אותם משטרים.

מה צריך להשתנות כדי להגיע למצב של שלום? ברשומה הקודמת ראינו שרוס כתב על כך שהעולם הערבי צריך להכיר בלגיטימציה של הקיום של ישראל כדי לאפשר את הפשרות הנחוצות מהצד הפלסטיני. כאן הוא ממשיך באותו ההגיון:

Like the Palestinians and the Israelis, they, too, will have to take difficult steps. They will have to operate in the open, putting pressure on the Palestinians and reaching out to Israelis. With Arafat or any Palestinian leader, they must separate support for the Palestinian cause from criticism of Palestinian behaviors that are irresponsible. They must say in public that particular actions by Arafat or others threaten Palestinian cause; that suicide bombers are not martyrs; that there is a legitimate way to redress grievances and an illegitimate way to do so; that those who pursue the cause through illegitimate means are enemies of that cause. And with Israelis, Arab countries – including those that already have peace treaties (Egypt and Jordan) and those that don't – must be willing to reach out to the Israeli public.

Crossing these public thresholds would amount to a psychological revolution for Arab regimes. It would have a dramatic effect on peacemaking. Not surprisingly, it would also be a dramatic indicator that Arab leaders have made the decision to surrender their myths and adjust to reality.

אני חושב שמעניין לראות שרוס טורח להזכיר כאן את הצורך שמדינות ערב יפנו אל הציבור הישראלי תוך הדגשה שגם המדינות שכבר חתמו על הסכם שלום עם ישראל צריכות לעשות זאת. מקריאת הדברים של רוס, ניכר שהם נכתבו בהשפעת הטראומה של האלימות שפרצה בסתיו 2000. הדבר היפה לטעמי הוא להסתכל במה שקרה במהלך שנת 2020, מאז פרסום "עסקת המאה" בחודש ינואר. כתבתי אז שהתוכנית האמריקאית היא יותר מבחן להנהגה של מדינות ערב מאשר תוכנית קונקרטית. בהמשך הגיעה הצהרת "הסכמי אברהם" שבעקבותיה הסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו.

הצהרת הסכמי אברהם

אם לצטט מתוך ההצהרה:

We encourage efforts to promote interfaith and intercultural dialogue to advance a culture of peace among the three Abrahamic religions and all humanity. […]

In this spirit, we warmly welcome and are encouraged by the progress already made in establishing diplomatic relations between Israel and its neighbors in the region under the principles of the Abraham Accords.  We are encouraged by the ongoing efforts to consolidate and expand such friendly relations based on shared interests and a shared commitment to a better future.

אני חושב שהחשיבות כאן, למרות ואולי בגלל שמדובר בהצהרה כללית ולא בהסכם מפורט, היא הנראטיב הבסיסי של המסמך: היחסים בין ישראל לבין מדינות ערב לא מוצגים במודל של ישראל כגורם זר באזור ערבי, שצריך להצדיק את קיומו, אלא כחלק ממזרח תיכון שבו חיים צאצאיו של אברהם אבינו, יהודים ומוסלמים (ונוצרים). ברוח זו ההצהרה מעודדת נורמליזציה, שכנות טובה וידידות בין ישראל לשכניה למען טובת תושבי האזור והאינטרסים שלהם כעיקרון בסיסי – שבמסגרתו יימצא גם הפיתרון לסכסוך עם הפלסטינים – ולא רק כתמורה ערבית לכך שישראל תקבל את דרישות הפלסטינים. אני חושב שזו מסגרת רעיונית שסיכוייה להוליך לשלום טובים משמעותית מזו שהובילה לתהליך אוסלו, וגם לתהליכים קודמים.


לסיכום הסדרה 

הספר של רוס הוא מסמך מעניין מאוד לטעמי, בתור הצצה מפורטת אל הקרביים של העבודה הדיפלומטית של תהליך מדיני ארוך ומורכב. יש עוד כמה ספרים כאלה (עם כי לרוב הם עוסקים במסגרת זמן קצרה יותר), ואני ממליץ לכל מי שעוסק ברעיון של שלום לקרוא כמה מהם, כדי לחבר את הדיון על השלום לריאליה שבה הדברים נעשים בעולם האמיתי.

רוס, כמי שהיה דמות מרכזית בתהליך, כמובן שאינו נטול עניין – אישי ופוליטי – כאשר הוא מתאר לקורא את האירועים. מכיוון שכך, יש מקום לבחון בצורה ביקורתית הן את העובדות שהוא מציג (או נמנע מלהציג) והן את הנראטיב שבמסגרתו הוא מציג את השתלשלות האירועים. אחרי הכל, הוא נושא באחריות אישית רבה להצלחות ולכשלונות של התהליך, שבו היה גורם פעיל ובעל השפעה.

לטעמי, נקודת הכשל העיקרית היתה שארה"ב לא ערערה על הפרדיגמות של מדינות ערב והפלסטינים כלפי ישראל והתהליך המדיני מולה, אלא עשתה מאמצים גדולים להגיע להסכם בתוכן. זאת למרות שלא היתה סיבה טובה לחשוב שישראל תסכים למה שציפו השותפים הערבים, אלא אם הדבר ייכפה עליה בלחץ כבד – דבר שלצד האמריקאי לא היה רצון לעשות, וספק אם היתה לו את היכולת לעשות.

במקום לערער על הפרדיגמות, המתווכים בארה"ב ניסו לרבע את המעגלים ולחפש דיקדוקי ניסוחים ששני הצדדים יוכלו להסכים עליהם – בתנאי שכל אחד מפרש אותם לפי טעמו – ובכך להסתיר את אי ההסכמה המהותית, ברוח "העמימות הקונסטרוקטיבית" ארוכת השנים שהובילה מחלקת המדינה בארה"ב. באופן לא מפתיע, השיטה הזו יצרה חיכוכים מעשיים כאשר הדברים הגיעו לשלבי היישום, ואי אמון בין הצדדים למו"מ, כאשר כל אחד מהם הבין שהצד השני מפרש את ההסכמה לפי שיטתו ופועל בהתאם.

אני חושב שזה לא מקרה שההסכם המוצלח היחיד, ההסכם בין ישראל לירדן הושג – בחלקו הראשון והמשמעותי – "מאחורי הגב" של המתווכים האמריקאים וללא מעורבותם (מלבד אירוח טקס החתימה), והתבסס על אינטרסים משותפים ולא על פיוס היסטורי (וגם היעדר קונפליקט ממשי תרם כמובן להצלחה).

באופן דומה, הביקורת על השיטה הזו שהובילה ארה"ב בתקופת פעולתו של רוס (וגם קודם לכן ולאחר מכן) הופיע גם בדבריו של ג'ראד קושנר על הרקע לעסקת המאה – שהתבססה על פרדיגמה אחרת לגמרי: הכרה, לגיטימציה בסיסית ושותפות אינטרסים בשגשוג האזור (אינטרסים שהם גם העמידה מול איום חיצוני משותף. גם זה מועיל) כבסיס לשלום. קושנר אמר:

what I see in the region is the big divide now is leaders who try to empower their people and create more opportunity for them to have better life, and then you have leaders that are trying to repress their people, often using religion and other exuses as reason to try and hold their peoply down.

בתקופת פעולתו של רוס, האמריקאים ניסו להוביל תהליך שבו הצד הערבי מונהג בדיוק על ידי מנהיגים מהסוג השני, ואפשר לדון האם זה היה מתוך נאיביות (אצל האנשים שאמורים להבין הכי טוב!) או מתוך אינטרס שהתהליך לא יגיע להסכם. מה שבטוח הוא שתהליך בסיטואציה כזו מועד לכשלון.

בשונה מהפתגם העממי, שלום לא עושים עם אוייבים. עם אוייבים אפשר להגיע במקרה הטוב להסכמי הפסקת אש, שמטבעם הם זמניים. שלום עושים עם שותפים. שותפים יכולים להיות אוייבים לשעבר, אבל רק בתנאי שקיבלו החלטה אסטרטגית, עוד לפני הכניסה לתהליך, להפסיק להיות אוייבים ולהפוך לשותפים.


אל כל הרשומות בסדרה.

2 מחשבות על “השלום החסר: תובנות – פרדיגמות ב' וסיכום

  1. פינגבק: השלום החסר: תובנות – פרדיגמות א' | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s