השלום החסר – סיכום הכישלון באפיק הסורי

בסופו של דבר, תהליך השלום שניהלה ממשלת ברק בתיווך ארה"ב עם סוריה לא הבשיל להסכם. ועידת שפרדסטאון נכשלה, וגם הנסיונות של הנשיא קלינטון להשיג התקדמות במפגש ישיר עם הנשיא אסד לא הצליחו. מה היו הסיבות לכשלון?

חאפז אל אסד. צילום: (james gordon (CC BY 2.0


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


בעמ' 590-589 מציג רוס את הסיבות שהביאו לתפישתו לכשלון. אני מציע לשים לב לכך שאלה סיבות שיש להן משמעות רחבה יותר מאשר המגעים הספציפיים בין ישראל לסוריה, ואכן תובנות דומות ורחבות יותר יופיעו בהמשך הסדרה, מתוך פרק הסיכום של רוס. וכך הוא כותב [ההדגשות שלי]:

Why, one might ask, is it so easy to undo opportunities and so difficult to exploit them? Maybe it is because the fundamentals of peacemaking continue to be lacking. For Arab leaders – and no one clearly epitomized this attitude than Asad – peace with Israel is a favor, not a necessity; peace is the absence of war, not reconciliation with a former enemy. Having never made any effort to prepare their public for a peace that requires genuine acceptance of Israel, much less compromise, Arab leaders are easily put on the defensive by charges that they have surrendered their rights when compromising with Israel. Somehow, compromise that entails giving up any of their demands guarantees charges of betrayal. For leaders who are themselves insecure, who is going to risk that?

מהצד הערבי, אומר רוס, חסרים היסודות לשלום: השלום נתפש כטובה שעושים עבור הצד השני, ולא כצורך עבור הצד שלך. כחלק מזה, המנהיגים הערבים לא עסקו בהכשרת הדעה הציבורית לשלום שכולל קבלה אמיתית של ישראל (אני חושב שבהיבט הזה מעניין לראות מה הרוחות הנושבות בימינו מכיוון איחוד האמירויות, בחריין וערב הסעודית), וגם פשרות עם הצרכים שלה. בהיותם שליטים לא נבחרים, ולכן חסרי לגיטימציה רחבה לשלטונם, כל התפשרות מצידם מול ישראל מערערת את יציבות שלטונם וחושפת אותם להאשמות בבגידה.

 Israeli leaders do not lack legitimacy. But they, too, have found it easier not to level with their publics about what it will take to make deals with their putative Arab partners. Barak, to his credit, did more to condition his public than any of his predecessors. As with them, however, fear of losing necessary support, giving away his "cards" in the negotiation, and making concessions that did not produce irrevocable steps in return, led him to hold back.

מהצד הישראלי, כותב רוס, גם המנהיגים בישראל לא הבהירו לציבור את הויתורים שיידרשו על מנת להגיע להסכם – והוא מחמיא לברק על כך שעשה יותר מכל קודמיו להכשיר את הציבור לכך. אבל גם כאן, רוס מסביר שהחשש מאובדן התמיכה הפוליטית דוחף לחשש להסכים לויתורים שלא מלווים בתמורה בדמות התקדמות "בלתי הפיכה" מהצד השני, וזה ההסבר שהוא מציע לכך שברק נמנע מלהתקדם בתהליך בקצב שרצו הסורים. כמו שראינו ברשומה הקודמת, לברק היה חסר גיבוי פוליטי, בין השאר בגלל ש"מחנה השלום" שהיה אמור לתמוך בו תיעדף התקדמות מול הפלסטינים על פני התקדמות מול הסורים (למישהו יש קצת דה-ז'וו לימינו?). ברק – כמו מנהיגים ישראלים אחרים, ואני חושב שלא בלי סיבה – חשש מדינמיקה שבה הצד השני לא מתחייב לשום ויתור, אבל כל גמישות ישראלית הופכת להיות דרישת הסף של הצד השני להמשך המו"מ, שבו תידרש ישראל לגמישות נוספת. בדינמיקה כזו, ההנהגה הישראלית נתפשת כמי שמוכנה לותר ללא קבלת תמורה – ולכן מאבדת תמיכה ציבורית.

Even if both sides want peace, those who oppose it can create circumstances in which the politics of peacemaking become untenable. Acts of terror, which highlight rejection of Israel very existence, undercut the political strength of any Israeli government to make concessions. On the Arab side, either the absence of unmistakable Israeli concessions – Indeed those publicly wrenching in Israel—or the existence of tough Israeli responses to acts of terror and violence gives Arab leaders reasons to shy away from the steps necessary. Absent heroic leaders on the Arab side, it is hard to cross the threshold and far easier to hold out.

ובכל מקרה, גם כאשר שני הצדדים המשתתפים במו"מ באמת מעוניינים להתקדם להסכם, לגורמים משני הצדדים שמעוניינים לטרפד מהלך כזה קל יחסית לייצר אלימות שמתדלקת אווירה ציבורית שלא מאפשרת להתקדם להסכם. אני מציע לשים לב שמבחינה מהותית (ופוליטית) הגורמים האלה הם לא "משני הצדדים" אלא הם הצד שלא מעוניין בהסכם, הן בקרב הישראלים והן בקרב השכנים הערבים והלא ערבים, שניצב ופועל מול הצד שמעוניין בהסכם, הן בקרב הישראלים והן בקרב השכנים הערבים והלא ערבים)

נראה שבשורה התחתונה, רוס זיהה את הבעיות בקרב ההנהגות של הצדדים הערבים כחמורות יותר מאשר אלה שבקרב ההנהגה הישראלית.

***

ובהיבט אחר – בתגובות לרשומות קודמות שעסקו במו"מ מול סוריה, הגיבו כמה אנשים בסגנון של "מזל שלא הגענו להסכם, אחרת סוריה היתה נראית כמו שהיא היום, רק על הכנרת ונהר הירדן".

אני חושב שזו הסתכלות א-היסטורית וא-פוליטית על הסיטואציה. אני חושב שבהחלט יש הגיון בעמדה ישראלית של התנגדות לנסיגה (ובודאי לנסיגה מלאה) מהגולן בתמורה לשלום עם סוריה. אבל אני חושב שאי-אפשר להניח ששום דבר לא היה משתנה בסוריה ובאירועים שקרו בה מאז 2011 בסיטואציה שבה היא הייתה מקיימת מאז שלהי שנות ה-90 הסכם שלום ראוי לשמו עם ישראל. כמובן שאפשר לטעון שאפשרי בהחלט שהסורים היו מפירים את חלקם במשוואת "עומק השלום כעומק הנסיגה", בולמים נורמליזציה מול ישראל, ומחזיקים שלום קר באופן דומה למה שעושה מצרים מאז רצח הנשיא סאדאת. אלא שגם אם נקבל את האפשרות (הלא הכרחית הזו), הרי שגם הסכם שלום "קר" כזה, כמו שקרה עם מצרים, היה מכניס למשוואה גורם משמעותי נוסף – בדמות מערכת יחסים (מדינית, כלכלית, צבאית) חדשה בין סוריה לארה"ב (וגם למדינות האיחוד האירופי), שהיתה משפיעה על דמותה של סוריה ועל הסבירות שתהפוך לזירה צדדית של המאבק האימפריאלי על המזרח התיכון, כפי שהיא עכשיו.

2 מחשבות על “השלום החסר – סיכום הכישלון באפיק הסורי

  1. תודה על הרשומה המעניינת כתמיד.

    אני חולק לגמרי על מסקנתך שבפסקה האחרונה.
    ראשית, גילוי נאות – אני מתנגד לנסיגה מהגולן גם אם תובטח לנצח יציבותה של סוריה.

    מכל מקום, כדי להראות ששלום עם ישראל ומערכת יחסים עם ארה״ב לא היו יכולים למנוע את קריסת סוריה, לא צריך להרחיק הרבה – רק להסתכל על מצרים שאף בה גרם האביב הערבי לקריסת השלטון. התנאים הדמוגרפיים השונים הם אלו שגרמו לכך שבמצרים החלפת השלטון הייתה מהירה ושקטה יחסית לעומת מלחמת האזרחים בסוריה.

    אהבתי

  2. פינגבק: השלום החסר: תובנות – פרדיגמות א' | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s