השלום החסר: הבדלי גישות בצוות האמריקאי

אחד הקשיים הגדולים שעמדו (ועומדים) בפני הנסיון להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים נובע מפער עמוק בגישה של שני הצדדים ביחס למו"מ. קטע מספרו של דניס רוס מגלה לנו שפער דומה הופיע גם בתוך הצוות האמריקאי שליווה את התהליך.


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


בספר "ההיבט הטריטורילי" כתבו שאול אריאלי [עמד בראש מנהלת הסדר הביניים והסדר הקבע, ומפעילי "יוזמת ז'נווה] ורון פונדק [מיוזמי תהליך אוסלו]:

בראיון לאחד העיתונים הישראלים  כשנה לאחר ועידת קמפ דיויד אמר [אבו-עלא, מבכירי אש"ף ושותף בצוות המו"מ הפלסטיני]: "אנחנו הסכמנו לקבל את גבולות 67. מבחינתנו, פרוש הדבר שרק 22% מפלסטין ההיסטורית נותרים בשבילנו, כל השאר שלכם.

ובספר "גבול בינינו ובינכם כתב אריאלי [ההדגשה, כאן ובהמשך, שלי]:

התפישה הפלסטינית גרסה שהמשא-ומתן נועד להוביל למימושן של זכויות שהן תוצאה אובייקטיבית של מה שמכונה "הלגיטימיוּת הבינלאומית", ולא תוצאת הא-סימטריה הקיימת מול ישראל. מכיוון שמדובר ב"זכות", יש להכיר בה וליישם אותה. כך ביטאה חנן עשראווי, חברת הוועד המרכזי של אש"ף, את הרעיון הזה: "הלגיטימיות הבינלאומית אמורה ליישר את מגרש המשא-ומתן הנוטה לצידה של ישראל החזקה."

 

הגישה הפלסטינית למו"מ, לפחות כפי שהיא תוארה בשתי המבואות האלה, היא שעצם הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל ולדון על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים – ולא על עצם חלוקת הארץ וקיום המדינה היהודית (תוצאות תוכנית החלוקה ומלחמת העצמאות) – היא הויתור היסודי שעושים הפלסטינים. מכאן ואילך השאלה שעומדת למו"מ הוא התהליך שבו יקבלו הפלסטינים את מה שלא ויתרו עליו – השטחים שישראל כבשה ב-1967. זוית שניה היא התפישה שלפלסטינים יש "זכויות" שהם זכאים להן (מדינה עצמאית, שטח בדמות "קווי 4.6.1967", מים, שיבה וכדומה), והמו"מ מתנהל על התהליך שבו הם יממשו את הזכויות האלה.

לעומתם, הגישה הישראלית למו"מ היתה כיצד, ביחס למצב הקיים, נותנים מענה לצרכים החשובים של ישראל, מבלי לפגוע יותר מדי בצרכים החשובים של הפלסטינים.

פער הגישות הזה ביחס למו"מ הוא פער שקשה מאוד לגשר עליו. והמעניין הוא שמספרו של רוס אפשר ללמוד שפער כזה בגישה למו"מ הופיע גם בתוך הצוות האמריקאי שליווה אותו ותיווך בו. כך כתב רוס [עמ' 726]:

Aaron [Miller] was always arguing for a just thd fair proposal. I was not against a fair proposal. But I felt the very concept of "fairness" was, by definition, subjective. Similarly, both Rob [Malley] and Gamal [Helal] believed that the Palestinians were entitled to 100 percent of the territory. Swaps should thus be equal. They believed this was a Palestinian right. Aaron tended to agree with them not on the basis of right, but on the basis that every other Arab negotiating partner had gotten 100 percent. Why should the Palestinians be different?

מעניין לראות כיצד רוס מזהה את התפישה של "הוגן" כתפישה סובייקטיבית. באופן דומה, חשוב להזכיר ש"זכות" מתקיימת רק כאשר היא מוסכמת על שני הצדדים. כאשר היא נתונה במחלוקת, לא מדובר ב"זכות" אלא ב"תביעה", שמתהדרת בכסות של "זכות."

האם הגישה של מאלי, הדומה לגישת הצד הפלסטיני, יכולה להסביר את מעשיו במהלך המו"מ, ואת העובדה שהיה היחיד מהצוות האמריקאי שהטיל בדיעבד את האחריות לכשלון התהליך על ישראל ולא על ערפאת?

אני חושב שמעניין לשים לב גם לעמדה של מילר, שתוהה למה שהפלסטינים יסתפקו בפחות מ-100% של השטח, בזמן שקודמיהם קיבלו 100%. אני חושב שהגישה הזו, היא קודם כל פשטנית, ומתעלמת מההבדלים הגדולים שבין המשמעות של נסיגה ישראלית מלאה מסיני, מהשטחים הקטנים שתפסה מממלכת ירדן (שהוחזרו בדמות חילופי שטח והסכמה להמשיך להשתמש בחלק מהשטחים ל-25 שנים) ואפילו מרמת הגולן (שישראל הסכימה, לפחות עקרונית, לסגת ממנה) – לבין נסיגה מלאה מהגדה המערבית. ולא פחות חשוב – היא מצביעה על ההשפעה החמורה שהיתה להסכמה של בגין לנסיגה ישראלית מלאה מסיני – נקודה שהיתה לא יותר מעקרונית עבור מצרים – על הסיכוי להגיע להסכמים נוספים בהמשך. הנסיגה המלאה הפכה להיות תקדים ותירוץ לכל מנהיג ערבי שלא היה מעוניין בפשרה עם ישראל – לסרב לכל מה שהוא פחות מ-100%, ולמי שלא מעוניינים להגיע להסכם להציג כל פשרה מצד מנהיג ערבי כבגידה, שהרי סאדאת לא התפשר. במובן זה, הנסיגה המלאה של ישראל מסיני הפכה ל"מקל בגלגלים" של כל מו"מ שהתנהל אחריה. אין לי ביסוס לזה ממקורות היסטוריים, אבל להערכתי המשמעות הזו היתה מובנת ומודעת למעצבי ההסכם (ולמתנגדיו) מהצד הישראלי כבר בזמן אמת, ובמובן הזה – מכוונת מצד מעצבי ההסכם.

לעומת זאת, רוס העיד על עצמו:

I disagreed. I was focused not on reconciling rights but on addressing needs .In negotiations, one side's principle or "right" is usually the other side's Impossibility. Of course, there are irreducible rights. I wanted to address what each side needed, not what they wanted and not what they felt they were entitled to.

רוס, לדבריו, העדיף להתמקד לא במימוש זכויות אלא בצרכים המעשיים של שני הצדדים, מכיוון שהצדדים נוטים להגדיר כ"זכות" ש"מגיעה להם" דווקא את מה שהצד השני לא יכול להסכים לו מתוך שכנוע.

ובהמשך מיפה רוס את העמדות בתוך הצוות האמריקאי ביחס לסוגיות הליבה:

Our main disagreements were on the borders. I felt that the Israelis needed 6 to 7 percent of the territory for both security and political purposes. Having looked at maps with 8 percent given to Israeli settlement blocks, I believed it was possible for the Palestinians to have territorial contiguity and viability with 7 percent annexation. Gamal and Rob wanted no more than 3 to 4 percent annexation and wanted it compensated with an equivalent swap of territory. On refugees we had no disagreement. Gamal was the most insistent on having the Palestinians face reality: there would be no right of return to Israel, and this was truly the measure of the Palestinian readiness to make peace with Israel.

On Jerusalem and security, our differences were generally minor. ​[…]

כאן מעניין לראות שבעוד שלגבי שאלות ירושלים והביטחון היו פערים מינוריים, ולגבי שאלת השטח היתה המחלוקת העקרית – בין רוס שחשב שישראל צריכה סיפוח של 6-7% מהשטח לבין מאלי וגמאל שחשבו שישראל צריכה לסגת מכולו (כולל החלפת שטחים תמורת מה שיסופח) – לגבי שאלת הפליטים לא היתה כל מחלוקת, ויותר מכך – הגישה הפלסטינית אליה נתפשה כמדד למוכנותם להגיע להסכם. 

אני חושב שבמובן מסויים זה מדד נכון גם היום. תביעת (ולא "זכות") השיבה של פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל סותרת את ההגיון היסודי של עקרון "שתי מדינות לשני עמים" היא מניחה במרכז השולחן את שאלת 1948 – כלומר את שאלת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ולא את שאלת הכיבוש הישראלי את הפלסטינים – והיא לחלוטין לא נתונה לדיון מהצד הישראלי (מלבד, אולי, היבט סמלי שאני חושב שגם הוא יהיה טעות אם יוסכם ויתבצע). ככל שצד פלסטיני למו"מ עם ישראל מעלה את תביעת השיבה, אפשר להניח שיותר משיש לו עניין ממשי ביישום השיבה, אין לו עניין להגיע להסכם עם ישראל. המרכזיות של תביעת השיבה באתוס הלאומי הפלסטיני וחוסר הנכונות להתמודד איתה, קודם כל בזירה הפנימית הפלסטינית, היא לטעמי גורם מדאיג מאוד עבור מי שמעוניין להגיע להסכם קבע בין ישראל והפלסטינים בעתיד הנראה לעין.

מחשבה אחת על “השלום החסר: הבדלי גישות בצוות האמריקאי

  1. פינגבק: השלום החסר: לדמותו של ערפאת | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s