השלום החסר: מחנה השלום – כרוניקה של מוות ידוע מראש

בעבר כבר כתבתי כאן על היעלמות "מחנה השלום" הישראלי, וגם קישרתי לכמה ציטוטים מהספר של רוס. ברשומה הזו אציג מספר התייחסויות בזמן אמת, לפיהן לפני פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, במהלכה ולאחר שהסתיימה, האמריקאים התריעו בפני ערפאת והצמרת הפלסטינית שכשלון התהליך וחוסר הגמישות מצדם יביאו ל"חיסול" של "מחנה השלום" בזירה הפוליטית בישראל, ולהפסקת התהליך לתקופה ארוכה. המציאות הוכיחה שהאזהרות היו במקומן.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 (1999). "מחנה השלום" עם 38 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003). "מחנה השלום" עם 28 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

---

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.

---

במהלך המגעים המקדימים לפני פסגת קמפ-דיוויד, שוחח רוס עם סאיב עריאקת. מהשיחה עולה שגם הצמרת הפלסטינית היתה מודעת לגודל ההזדמנות הטמון בהרכב הממשלה הישראלית ובדמות הנשיא קלינטון (שכהונתו עמדה להסתיים בסוף שנת 2000), ולכך שהיא רחוקה מלהיות מובנת מאליה.  [עמ' 636-365. ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי] :

 Saeb [עריקאת] was eloquent and to the point: "Dennis, it is possible. And we cannot miss the opportunity. We will never have an Israeli government like this one. If  we cannot do it with an Israeli government that includes Yossi Bailin, Yossi Sarid, Amnon Shahak, Shlomo Ben-Ami and Haim Ramon, we will never do it". […] For the first time, I was beginning to agree. Taken together what I had heard from Saeb and seen in the "sixteen assumptions" paper* made me hopeful. I decided to probe more. The next morning, Sunday morning, June 17, I went to visit Abu Ala […] With Abu Ala, there was still very little to give on any substance. I said "[…] you have to level with me. Can we do it on this basis or not. If you tell me not, I will tell the President we probably cannot do it. Once I tell him that, there will be no summit. You know, no summit, no deal. And it probably means the end of this Israely government. So no deal now means no deal for some time to come, especially given the political change here as well."

Abu Ala said, "I understand. I know no deal now means no deal for the next fore or five years. I want it for us and for you personally. You deserve it. You deserve to close the file. I will tell you honestly when you come to me [and tell me it is time to decide]".

*מסמך עמדות ראשוני של הצוות הישראלי, שהוצג בפני רוס. לאחר שהוצג ברק התנער ממנו וגלעד שר, שהוביל את המו"מ מטעם ברק, הודיע לרוס שהמסמך "לא קיים". נראה שרוס הניח שברק יסכים בסופו של דבר לעמדות שהוצגו בו. 

אני חושב שמסקרן לראות שכאשר מנה עריקאת את "השותפים" בממשלה הישראלית, הוא השמיט את שמו של ראש הממשלה ברק. אני משער שאפשר לייחס את זה להבחנה שידע לעשות בין "אנשי אוסלו" לבין ברק, שכמו רבין, לאו דווקא היה נלהב מהמסלול המדיני הזה.

במהלך פסגת קמפ-דיוויד, ברק הציג לנשיא קלינטון את הקווים האדומים שלו, וביקש שהוא יציג אותם לערפאת כנקודות של קלינטון, שהוא ינסה לשכנע את ברק להסכים להן. רוס מתאר [עמ' 688] שלהערכתו:

The President finished and asked, What do you think? I said, He [ברק] wants a deal. I went on to say, We smoked him out by saying the only choice now is to end the summit or settle for a lesser deal. The pressure cooker worked on him, but will is work on Arafat?

ולכן קלינטון צריך ללחוץ על ערפאת, ולהדגיש את ייחודיות הרגע:

[…] This is a historic moment for Arafat; he must seize it. This moment won't come again with you; "there won't be a better president for Arafat and there won't be a better Israeli government for him" – tell him he cannot afford to lose both of you. […]

במהלך פגישת קלינטון עם ערפאת באספן, רוב מאלי האזין מהמזווה הסמוך לחדר שבו התקיימה השיחה. רוס, המאוכזב מהדיווח של מאלי, הציע את פרשנותו ל"סרבנות" של ערפאת:

Rob came in and gave a thumb-down sign. But he said the President is redly trying, leaning right up in Arafat's face, pointing, talking about what is at stake, the money we might be able to get for him, our relationship, what could be lost, etc.

 I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.

מיד לאחר כשלון הפסגה, בפגישה בין הנשיא קלינטון, שר החוץ שלמה בן-עמי וסאיב עריקאת שנועדה לדון באסטרטגיית היציאה מהפסגה, העריך בן-עמי בשיחה מה יהיו תוצאות הכשלון [עמ' 705]:

Shlomo started by trying to put in perspective the summit, its meaning, and the moment we were all now Facing. He spoke of how the discussions allowed each of us to discover things about the other; allowed us for the first time in history to "touch the permanent status issues deeply." While providing insight and hope, he was afraid that the moment of opportunity would be lost if an agreement was not achieved now. The exposure of the Israeli concessions at Camp David, without an agreement, would spell "the political end of the peace camp in Israel." Barak's government would fall, the Israeli concession, would be lost, and with President Clinton gone, time would run out.

בעקבות כשלון פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000 וההתפרצות האלימה בסתיו, הציג קלינטון בפני ברק וערפאת את הפרמטרים שלו, שנועדו לתת מסגרת להמשך המו"מ על הסדר קבע, והציב "דד-ליין" לתשובה. ברק אמר "כן" (עם הסתגויות שהאמריקאים הגדירו "בתחומי הפרמטרים"). ערפאת לא ענה. בימים הראשונים של ינואר 2001, אחרי הדד-ליין שהציב קלינטון למתן תשובה, הגיע ערפאת לוושינגטון לפגישה עם הנשיא קלינטון כדי לתת את תשובתו. דניס רוס מספר [עמ' 9]

Having labored through the highs and Lows of this process in a leading position for twelve years or the Bush and Clinton terms, having seen the eruption of a Palestinian uprising (the Intifada) two months after the disappointing conclusion of on extraordinary fifteen-day summit at Camp David, and yet now having seen an Israeli government accept unprecedented concessions to end the conflict, I knew that Arafat's visit to the White House on January 2, 2001, was our last chance. President Clinton's term was about to end. If there was no deal now,  knew the pendulum would swing away from dealing with solutions to the Arab-Israeli conflict and back to crisis management. Without a deal, the Israelis would see the violence and the rejection of the Clinton Ideas as a proof that they had no Palestinian partner. A new government would be elected in Israel, with a mandate not to make Barak-style concessions but to prove to the Palestinians and Arafat the futility of violence and terror.

 

עבור קלינטון, נותרו אז עוד פחות משלושה שבועות עד לסיום כהונתו והשבעת מחליפו בוש. בתוך מעט יותר מחודש, בתחילת פברואר, יתקיימו בחירות לראשות ממשלת ישראל. הפגישה התקיימה בשני בינואר 2001, ורוס כתב [עמ' 13-12]:

The President asked if I really thought Arafat not getting it, to which I replied "He ain't getting it". He nodded and went back to Arafat, telling him he wanted to have more private and personal discussion, and Saeb and I left. In the private meeting, the President become far more blunt with Arafat. As I found out later, President Clinton did so by telling Aarafat that by not responding to the "ideas", he was killing Barak and the peace camp in Israel. Having said "yes", Barak was now "hanging out there" and looking like a fool. In such a circumstance, the President told Arafat there was nothing more that we could do without a clear answer from him. Arafat listened but did not budge. He again said he had reservations, the Israelis did as well, and they should discuss them. While the president made clear that the Israeli reservations were within the parameters, and Arafat's were outside. Arafat said the discussions should continue with our help. And that is the way the meeting ended, with the two agreeing to talk on the phone before Arafat left town in the morning.

If there has been any hope of an agreement, it was gone now.

בסופו של דבר – האזהרות לגבי המחיר שישלם מחנה השלום בישראל התממשו. ברק הובס בבחירות, והתהליך המדיני התחלף בלחימה שנמשכה עד שערפאת יצא מהזירה והוחלף ואבו-מאזן ירש את מקומו ובשיתוף פעולה עם ארה"ב וישראל הביא לדעיכתה. התהליך המדיני חודש רק בדצמבר 2006, בממשלתו של אולמרט. אפשר לטעון שעמדת ישראל במו"מ זה הפריכה את תפישתו של רוס לפיה לא צפויה לקום ממשלה בישראל שתסכים ליותר ממה שהסכים ברק בקמפ-דיוויד – עם כי גם להצעה זו הצד הפלסטיני לא השיב (תהיה ההצדקה אשר תהיה). מפלגות "העבודה" ו"מר"צ", שהיוו את הביטוי הפרלמנטרי של "מחנה השלום" לא שחזרו מאז את כוחן האלקטורלי, והוא הולך ודועך לאורך השנים. לטעמי, למבוי הסתום שאליו הגיע הגישה המדינית שהציגו יש חלק מרכזי בכך.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-22 (2019). "מחנה השלום" עם 11 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International