שוב חקלאות, שוב חלב – עדיין קפיטליזציה

בשבועות האחרונים קיבלתי משני כיוונים התעניינות במה קורה בתחום החלב, ומאחד מהם קיבלתי גם קישורים לכמה דברים מעניינים. אז נענתי לבקשה, ואני חוזר עם פוסט נוסף בנושא. בעבר כבר כתבתי כמה פוסטים על החקלאות בישראל, וספציפית על ענף החלב. המידע חדש, אבל המסקנה שלי היא דומה: הסיפור אינו "חיסול החקלאות הישראלית" (זו עלולה להיות תוצאת לוואי, אבל לא סבירה מאוד לטעמי), אלא קפיטליזציה שלה – כלומר מדיניות של מעבר מחקלאות מבוזרת של חקלאים עצמאיים לחקלאות ריכוזית של מספר קטן של חברות גדולות. מה שמרקס קשישא היה קורא "הצבר הון" – וקידום הייבוא על חשבון הייצור המקומי. 

 

נתחיל מהתמונה הכללית. ברשומה מ-2017 פרסמתי את הגרף הבא:

שמציג כיצד לאורך שש עשרה שנים מספר העוסקים בחקלאות נותר כמעט יציב, אלא שמספר העצמאיים מתוכם (שזה בעברית, ככלל, בעלי משקים במושב או חברי קיבוץ שעוסקים בחקלאות) פחת בכ-10,000, לעומת עליה מקבילה במספר השכירים. והנה מצאתי בדו"ח השנתי של משרד החקלאות לסיכום שנת 2018 גרף דומה, עם חלוקה מורכבת יותר של השכירים, אבל חשוב יותר – בטווח שנים ארוך יותר:

אז מה אנחנו רואים? שבתמונה הגדולה, מספר העוסקים בחקלאות ירד משנת 1970 מ-90 ל77 אלף איש. אפשר לראות שהירידה המשמעותית ביותר היתה בחצי השני של שנות ה-90, כאשר היציאה ממשבר האינפלציה קברה את המשק היצרני בכלל, ואת החקלאים – שבהכרח תלויים באשראי – בפרט, תחת הר חובות שרבים התקשו לצאת ממנו. אפשר לראות שמשנת 1994 עובדים זרים הולכים ומחליפים חלק מהפלסטינים כעובדים שכירים בחקלאות (כששיא התופעה בשנות הפיגועים והאינתיפדה השניה, שלאחריה הפלסטינים מתחילים לחזור בהדרגה). ומה שרואים בעיקר הוא את הירידה המתמידה במספר ובחלק היחסי של החקלאים העצמאיים, שמספרם צנח ביותר מ-75%, בעוד שמספר השכירים הוכפל. החקלאות הישראלית הפכה מחקלאות של עצמאים בעיקר לחקלאות של מעסיקים מעטים ושכירים רבים. דרך אגב, המגמה הזו צפויה להחריף, מכיוון שבשנת 2017 הגיל הממוצע של בעלי המשקים בישראל היה 65, ולרובם לא היו בנים ממשיכים שמתכוונים להמשיך את הפעילות החקלאית לאחר מותם (מושבניקים, כמו שסבא שלי אמר פעם, נוהגים לעבוד עד יומם האחרון, אם אפשר כולל).

---

ומכאן לחלב.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם בתחילת שנת 2020 סקירה מעניינת של ענף החלב בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. למי שממהר, יש בה עמוד תמצית טוב למדי, ואני אציג כאן כמה נקודות מעניינות מתוכה:

א. ריכוזיות – כל העיסוק התקשורתי ועיקר העיסוק הממשלתי בענף החלב עוסקים במקטע הייצור, כלומר ברפתות ובתכנון מכסות החלב ומחיר המטרה שמקבל הרפתן (וקצת בפיקוח על המחירים). זה אולי מפתיע בהתחשב בכך שבמקטע הייצור פועלות בישראל כ-750 רפתות (עוד נחזור למספר הזה). אבל בשביל לייצר חלב לגבינה, כמו שעושה הפרה שפוגש פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, לא מספיקה רפת. הפרות צריכות לאכול משהו, ומה שהן אוכלות בישראל מורכב מכ-50% מזון גס (שחת ותחמיצים, שזה כל מיני דגנים שעברו תהליכים של כבישה וחמצון), וכ-50% תערובות. את התערובות מייבאים מחו"ל. כמה חברות פועלות בייבוא וייצור התערובות האלה? שלוש (!). כולן בבעלות ארגוני הקניות של הקיבוצים. העניין הזה מעלה טענות לכך שהקרבה הארגונית יוצרת תנאים עדיפים לרפתות הקיבוציות, ולפי סקירה של המועצה הלאומית לכלכלה משנת 2018, עלות ההזנה ברפתות הקיבוציות נמוכה בכ-10% מבמושבים. נעבור הלאה. אחרי שחלבנו את הפרה, צריך לשלוח את החלב למחלבה, כדי שתפסטר אותו (בגדול, הרתחה, ומדובר בתהליך חובה בשיווק החלב) ותעשה ממנו מוצרי חלב שונים. בארץ פועלות כ-95 מחלבות, אבל שלוש המחלבות הגדולות בישראל מחזיקות בכ-95% מנתח השוק, כשתנובה, הגדולה ביותר, מחזיקה לבדה בכ-57%. 

זה היה טוב ויפה כשתנובה היה קואופרטיב של האגודות השיתופיות של היצרנים (בבעלות יחסית לפי היקף ייצור החלב). זה הרבה פחות נחמד כשהיא בבעלות פרטית (בשלב הנוכחי, סינית). כמה מהשיח הציבורי בנושא ומהתעמולה והלוביזם של מכוני המדיניות של הימין הליברלי  עוסקים בריכוזיות במקטעי ההזנה והמחלבות (והקמעונאות)? זניח לחלוטין. הם מניפים את דגל התחרות, ונלחמים נגד המגזר הכי מבוזר בשרשרת שמובילה למוצר חלב על השולחן. ומה יקרה אם יבטלו את התכנון והמכסות? סיכוי סביר שהשחקנים הגדולים בתחום המזון לפרות והמחלבות יוכלו להשתלט בפועל גם על מגזר הייצור.

 

ב. רפתות – אמרתי שהתהליך הוא קפיטליזציה, ריכוז של אמצעי הייצור. אז הנה המספרים של הרפתות:

בעקבות הרפורמות שיזם משרד האוצר בתחום מספר הרפתות צנח בתוך עשור ב-24.3%, כלומר 249 רפתות נסגרו. במגזר הקיבוצי נסגרה רפת אחת (לאחרונה פורסם על כוונה לסגור עוד 3), ולכן המספר הזה מייצג בעיקר סגירה של 212 רפתות מתוך 785 במושבים – 25%. ב-1998 היו 1,211 רפתות כאלה. ב-2018 נותרו 573. בתוך עשרים שנה מספר הרפתות במושבים צנח ביותר מחצי. 

מה קורה בתהליך הזה? בעקבות המאבקים ההיסטוריים בין תנועות המושבים לתנועות הקיבוציות, למושבים מובטח נתח של כ-42% ממכסות החלב, ללא יכולת לנייד מכסות בין המגזרים. המשמעות היא שעל כל רפת במושב שנסגרת, רפת אחרת במושב (לרוב באותו המושב) הופכת לגדולה יותר ומייצרת גם את מכסת החלב של הרפת שנסגרה. רפתנים רבים פורשים. רפתנים מעטים הולכים והופכים לרפתנים גדולים. ככה זה נראה במספרים:

בזמן הזה, ייצור החלב הכולל עלה בכ-24%. סגירת הרפתות לא מבטאת צמצום בענף החלב, אלא תהליך של ריכוזיות מוגברת וגדילת יחידות הייצור. באופן תיאורטי, הגידול ביחידת הייצור יכל להתבצע גם בתהליך של קואופרציה של הרפתנים הקטנים לרפתות גדולות. בפועל הוא מתבצע בתהליך של קפיטליזציה.

 

ג. מחירים – בשנים 2017-2008 הוצאות משק הבית הממוצע על חלב ומוצריו עלו בכ-3%, לעומת עליה של 27.5% בעליה של כלל מוצרי המזון האחרים (ללא ירקות ופירות). מדד המחירים לצרכן של מזון ללא פירות וירקות עלה בכ-12.1%, בעוד שמדד מחירי החלב (שמושפע גם מהפיקוח על המחירים), עלה ב-5.9% בלבד. כלומר, נראה ששוק החלב, למרות או בזכות התכנון, ממשיך לספק מוצרים במחיר יציב יחסית. לעומת זאת, גם מגמת הריכוזיות והגדילה שאליה דוחף משרד האוצר לא מצליחה להוביל עדיין להוזלת מחירים.

גם בהשוואה לאירופה מצבנו יפה, ומעניין במיוחד לראות את היפוך המגמה במדדי המחירים בישראל ובאירופה בשנים האחרונות, שעוד תוזכר בהמשך.

"בחינה לאורך התקופה מעלה כי בשנים 2008 עד 2013 עלה מדד החלב ומוצריו והביצים בישראל בכ-13.4% וב-EU28 בכ-5.9%, ובשנים 2013 עד 2018 חל היפוך מגמה – המדד ירד בישראל בכ-4.1%  ועלה ב-EU28 בכ-6.5%."

חלק ממוצרי החלב בישראל נמכרים לצרכן במחיר מפוקח. בתקופה האחרונה נתקלתי בטענה מהצד הליברלי שמחיר מפוקח דוחף את היצרנים למכור במחיר הזה ולא להתייעל ולמכור במחירים נמוכים יותר. אל מול הטענה הזו, אפשר לבדוק מה קרה למחירים של מוצרים שהוצאו מהפיקוח. התשובה פשוטה: מחירם עלה.

עוד נחזור אל המחירים בסוף הרשומה.

 

ד. ייבוא והשפעותיו – ככלל, נתח הייבוא מתוך צריכת מוצרי החלב בישראל עולה.

לייבוא, לפחות בחלק מהמקרים, יש השפעה חיובית על מחיר המוצר – שנקבע, להזכירנו, לא ברפת אלא במקטע המחלבות והקמעונאים – כמו למשל בגבינה הצהובה:

אלא שהנתון הזה הוא לא ממש חד משמעי:

בדו"ח שפרסם אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר נכתב כי בשנים 2017-2014 ירד מחירן של הגבינות הצהובות ב-12%–15%, ירידה שמשרד הכלכלה זוקף לתוספת המכסות הפטורות ממכס החל ב-2015 . ממצא זה של משרד הכלכלה לא משתקף במדד המחירים לצרכן של הגבינה הצהובה, שבתקופה זו חלה בו ירידה של כ-4%. לטענת אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר מחיר הגבינות הצהובות ירד, אם כי לא ברור אם השפעות הפחתת המכסים והעלייה בהיקף המכסות הפטורות הגיעו במלואן לצרכן.

כלומר, אם השפעת הפחתת המכסים והעליה במכסות הייבוא הפטורות ממכס לא הגיעה במלואה לצרכן, זה אומר שחלק ממנה נשאר בדרך. איפה? אצל היבואנים כמובן. ייתכן שזה קשור גם בתרגילים מהסוג הזה, שבו, מייבאים גבינה צהובה ללא מכס, אבל לא ממש מוכרים אותה לצרכנים (ייתכן שהיא נמכרת לתעשייה במקום, אבל לא מצאתי את הכתבה שבה ראיתי את זה בעבר), ונראה שבכלל לייבואנים יש קשיים חוזרים ונשנים לעמוד בהתחייבויות שלהם במכרזים על מכסות יבוא ללא מכס בתחום החמאה והגבינות הקשות (1, 2, 3). המשמעות היא שמקטע הייבוא אינו מקטע תחרותי במיוחד. הסבר נוסף מצד היבואנים הוא ש"לא משתלם להם לייבא חמאה, שמחירה באירופה בשקלול עלויות היבוא גבוה יותר מהמחיר המפוקח לצרכן בישראל". כלומר – לדרוש הפחתת מכסים ולטעון שזה יביא להוזלה במחיר זה טוב ויפה, אבל כל עוד ההפרש במחיר לא גדול יותר ממחיר ההובלה, לא בטוח שזה משתלם בכלל לייבא.  וזוכרים שאמרתי לפני שתי שורות שמקטע הייבוא אינו תחרותי במיוחד? אז שימו לב לטענה שהגיעה מתנובה [ההדגשה שלי]:

סיבה נוספת יכולה להיות אי-הגבלת מספר היבואנים, שגורמת להקטנת כוחם במשא ומתן מול המחלבות באירופה. אם מכסות היבוא היו מתחלקות למספר מצומצם של יבואנים הייתה להם יכולת לייבא לישראל חמאה במחיר משתלם כלכלית.

הבנתם? עולה הטענה שדווקא התחרות בתחום הייבוא מביאה לעליית המחירים, כי היא פוגעת בכוח המיקוח של היבואנים המחרים מול מקורות הייבוא, ולכן מציעים להגביל את התחרות בין היבואנים.

אלא שייתכן שלייבוא יש השלכות נוספות, שאנשי המודלים הפשטניים של השוק החופשי לא מצליחים בכלל לראות. כך, למשל, הם מסבירים את המחסור בחמאה ברגולציה שמונעת את הגברת הייצור בארץ או את העלאת המחירים באופן שידאג שייצור חמאה יהיה משתלם לייצרנים. כאן כדאי להזכיר שמי שמנע את העלאת מחיר החמאה לא היתה "הרגולציה" – ועדת המחירים המליצה להעלות את המחיר – אלא שר האוצר לשעבר כחלון, שחרג מתפקידו המעשי כחותמת גומי להחלטות ועדת המחירים, והותיר את המחיר נמוך משיקולים פוליטיים. אבל אם שואלים את נציגי המחלבות, מסתבר שיש להם הסבר אחר, שנובע מהאופי המעשי של מוצרי החלב, שמיוצרים מחומר הגלם חלב [ההדגשה שלי]:

לטענת נציגי המחלבות, סיבה אפשרית נוספת למחסור בשומן היא הגידול ביבוא הגבינה הצהובה. בתהליך ייצור גבינה צהובה נותר למחלבות שומן לשימושים אחרים. לפני הגידול ביבוא גבינה צהובה ויסתו המחלבות את כמויות החלבון והשומן בייצור המוצרים השונים, ובשנים האחרונות, שבמהלכן גדל היקף היבוא של גבינה צהובה, השתבש האיזון בייצור מוצרי חלב.

[…] לדוגמה, בליטר חלב יש כ-3.7% שומן, וב-10 ליטר יש 37 גרם שומן. ייצור ק"ג גבינה צהובה נפוצה שבה 28% שומן מותיר 9 גרם שומן לשימוש המחלבה.

מכיוון שמגוון מוצרי החלב מיוצר מחומר גלם בסיסי (קצת כמו מוצרי נפט מנפט גולמי) שמופרד למרכיביו, ייבוא של מוצר מוגמר אחד יכול לשבש את האיזון ואת הכדאיות של ייצור מקומי של מוצרים אחרים, שהייבוא שלהם יהיה יקר יותר. אם מייצרים מהחלב פחות גבינה צהובה ומשתמשים בו לדברים אחרים, נשאר פחות שומן לייצור חמאה (למשל). אבל את המורכבות הזו אני חושב שהכלכלנים התיאורטיים של השוק החופשי, שמבחינתם כל דבר בעולם הוא מוצר עצמאי שמנוהל בהיצע וביקוש, לא מתחילים בכלל להתקרב ללהבין.

 

ה. בהשוואה למדינות מפותחות אחרות – ייצור החלב באיחוד האירופי היה מוסדר עד לשנים האחרונות במכסות באופן דומה לישראל. משנת 2003 הונהגה רפורמה שעיקרה הרחבה הדרגתית של מכסות החלב עד לביטולן המוחלט בשנת 2015 (תוך שמירה על שיעורי המכס). בשנים 2016-2014 נוצר משבר בענף החלב בעקבות ירידה בייצוא מוצרי חלב מהאיחוד האירופי במקביל להגדלת הייצור לקראת ביטול המכסות, מה שהביא לצניחת המחיר מ-40 ל-25.7 יורוסנט לליטר. בעיתונות זה תואר כך [הדגשות שלי]:

באירופה התקבלה החלטה לפני כ-8 שנים, להביא לביטול המכסות. לפני כשנתיים הגיע הרגע שבו בוטלו המכסות. כל המשק החקלאי קרס, למרות התמיכה הישירה, והגיע למצב שחקלאים הפסיקו לייצר חלב בגלל חוסר כדאיות בשל מחירי ההפסד. […] במשבר חסר התקדים שהם נמצאים בו, שהביא למחיר חלב גולמי נמוך, שגרם לרפתנים למכור במחיר הפסד, ולסגירת אלפי רפתות של משקים משפחתיים מול המחיר לצרכן שעומד במקומו.

בתגובה הופעלה התערבות ציבורית: רכישת חלב, סיוע באחסון, תמריצים להפחתת ייצור ועוד, וזאת לצד מדיניות כללית של אספקה ציבורית של מוצרי חלב (ופירות וירקות) לבתי ספר כעידוד לתזונה בריאה. בנוסף, במקום מערכת התכנון החקלאים באירופה נתמכים בתמיכות ישירות, שלא נהוגות בארץ, בהיקף שלא תלוי בגודל החווה והיקף הייצור.

בכל מקרה, הנה כמה מתוצאות הביניים של הרפורמה באירופה:

בצרפת צפו צמיחה של 8.9% בייצור החלב בשנים 2024-2014. בשנים 2018-2015 הוא הצטמצם ב-3.3%; בהולנד נוצר חוסר ודאות בענף, קושי להתמודד עם ההשפעה הסביבתית של הגידול בכמות הדשן שמייצרות הפרות, התשלום הממוצע לחקלאי צנח ב-30%, ולמרות תחזית גידול של 17.3% בשנים 2024-2014, בשנים 2018-2015 הוא גדל ב-4.1% בלבד. בגרמניה התשלום הממוצע לחקלאי ירד ב-23% [במקום אחר בדו"ח מופיעה ירידה של 10.7%, כשההפניה היא לאותו מקור. לא ברור לי הסיבה לנתונים השונים], ולמרות צפי צמיחה בייצור של 9.5% בשנים 2024-2014, בשנים 2018-2015 הוא גדל ב-1.9% בלבד.

עוד ההיבט בענף החלב באירופה הוא ש[ההדגשה שלי]:

המחלבות קובעות את כמות הייצור לפי הביקוש הצפוי בשוק ובכך למעשה קובעות את סך הייצור באירופה. תהליך ביטול המכסות הוביל להתעצמות מחלבות גדולות וזוהתה מגמה של מעבר לייצור ברפתות גדולות באזורים המתאימים יותר לייצור חלב ברחבי אירופה. בעקבות זאת פרסמה הנציבות האירופית דוח הקורא לעידוד התיאום בין הרפתנים על מנת להגדיל את כוחם מול המחלבות; באירופה אין פיקוח על המחירים ועל כן מחירי החלב הם יחסית תנודתיים, דבר המקשה על הרפתנים, ולכן יש כיום מחלבות המציעות יחד עם הסכם הקנייה מחיר קבוע לרפתנים, כלומר יציבות מחירים.

כלומר – גם במצב של היעדר תכנון, משק החלב נוטה לתכנון, רק שמי שעושה אותו (כולל הצעת מחיר מטרה) הוא המחלבות הגדולות ולא גוף ציבורי, והנציבות האירופית ממליצה לרפתנים להתאגד כדי לצמצם את התחרות ביניהם ובכך להתחזק מול המחלבות.

השפעה לא פחות חשובה שנוצרה בעקבות ביטול התכנון באירופה היא תנודתיות מחירים – שמקשה גם על יצרנים, וגם על צרכנים.

אפשר לראות שהמגמות במחיר החלב בישראל לא היו שונות משמעותית ביחס למגמות באירופה (אני מנחש שזה קשור גם לתנודות במחירי תשומות בשוק העולמי, כמו גרעינים, דלק וכו'). אמנם המחיר הממוצע לאחר הרפורמה באירופה נמוך מאשר לפניה, אבל מה שמעניין לראות זה שאחרי ירידה גדולה במחיר לקראת הרפורמה ומיד לאחריה, המחיר לא התייצב ברמה הנמוכה, ובין 2016 ל-2018 הוא היה במגמת עליה.

 

ו. בחזרה להשוואת מחירים – או למה בכל זאת החלב בישראל יקר יותר מבאירופה:

הפרה הישראלית מניבה 11,970 ק"ג חלב בשנה, והיא בעלת התפוקה הגדולה בעולם. למרות הנתון הזה, שצפוי להתרגם לייצור חלב יעיל, המחיר לליטר חלב בישראל יקר בכ-20-40 אגורות לליטר מאשר המחיר באירופה (1.8 ש"ח באירופה לעומת 2.17 [בשיא] בישראל בשנים 2012-2014). אז טיפוסים כמו אנשי "פורום קהלת" רצים להסביר שהחלב כאן יקר בגלל הרגולציה ומועצת החלב הבולשביקית. מה שהם לא טורחים להזכיר – גם אם נתעלם מהתמיכה הישירה ברפתן באירופה, שמפצה אותו על מחיר נמוך – זה למשל:

עלות הזנת הפרות בישראל גבוהה ביותר מפי שתיים מאשר באירופה, בגלל מחסור בשטחי מרעה וצורך לרכוש מזון מרוכז. מרכיב ההזנה ממחיר החלב בישראל הוא 68% לעומת 27% בלבד באירופה. אז יכול להיות שיעיל יותר לייצר חלב באירופה, אבל ייבוא של חלב נוזלי הוא לא ממש ריאלי, וראינו שגם לייבא גבינות או חמאה ולהצליח למכור אותן יותר בזול מהיצרנים הישראלים זה בכלל לא פשוט.

ההערכה היא שכ-10-15% ממחיר החלב בישראל נובע מעלויות מערכת הכשרות (הידעתם שכמה שבועות לפני פסח הפרות בישראל מתחילות לאכול מזון מיוחד וצריך לעטוף את האסמים פן יעוף גרגר חיטה ברוח וינחת באבוס של הפרות?). עכשיו, בעיקרון היה אפשר להגיד שהרפתנים יכולים לוותר על הכשרות ולמכור בזול יותר, אבל הרפתנים מוכרים חלב למחלבות ולא מוצרים לצרכן. אז בשביל זה צריך שהמחלבות יהיו מוכנות למכור מוצרים ללא כשרות, מה שידרוש (גם אם יתגברו על חרם צרכנים צפוי) הקמת קווי יצור נפרדים עבור המוצרים הכשרים – דבר שמן הסתם ייקר הן את המוצרים הכשרים והן את הלא כשרים. לעומת זאת ייבוא מאירופה יכול לפנות לקהל שלא דורש כשרות, או להשען על השגחת כשרות בחו"ל, שאני מנחש שהיא זולה יותר.

העבודה במחלבות בישראל מתבצעת ב-5.5 ימים בשבוע, לעומת 7 ימי עבודה בשבוע באירופה. אבל זה לא תלוי ברפתנים, שחולבים שבעה ימים בשבוע גם אם היו רוצים לנוח.

בישראל החלב מחוייב ב-17% מע"מ, לעומת 0-7% בלבד באירופה.

אם נחבר את כל אלה, אני לא אתפלא אם לא נגלה שהרפתן הישראלי – המוסדר במכסות ייצור, מחירי מטרה ומועצת חלב "בולשביקית" – הוא רפתן יעיל יותר מאשר הרפתן האירופי. ואם לא נתעלם מהתמיכה התקציבית ברפתן האירופי, שמגיעה לכ-31 אגורות לליטר, נגלה שהחלב אצלנו כנראה לא באמת יקר יותר מאשר באירופה. 

 

וכמו כן, אני חושב שצריך לרסן את אגף התקציבים באוצר.

ובבניין ציון ננוחם.