על סדר היום: קפיטליזציה של החקלאות, תמחור השירות הקרבי ושודדי האוצר

בעקבות ההתייחסות ברשומה קודמת, כמה נתונים מעניינים על התהליכים שעוברים על החקלאות הישראלית, וגם התייחסות לרעיון לשלם שכר ללוחמי צה"ל, ועוד עדות לכך שאגף התקציבים באוצר הוא אחד הגורמים הכי מרושעים וחצופים בזירה הישראלית.

א. חקלאות – באותה רשומה שהזכרתי, כתבתי שהנתונים לגבי החקלאות לא מצביעים על "חיסול" החקלאות, כמו שהחקלאים נוטים להתלונן אלא על קפיטליזציה מואצת שלה – מעבר ליחידות יצור גדולות, שלא תמיד מתבססות על פחות עובדים בחקלאות, אבל מאורגנות במבנה של חברות חקלאיות-מסחריות גדולות, עם מעט מנהלים/בעלים (חלקם בעלי משקים שהגדילו את היקף הייצור שלהם) שאופי העבודה שלהם הוא יותר עסקי מאשר חקלאי, והרבה עובדים שכירים, רבים מהם ערבים-אזרחי-ישראל, פלסטינים או זרים. יש מקום לציין שהתהליך הזה הזה קורה בתקופה שלנו בעיקר במשקים במושבים, מכיוון שהמבנה של החברה הקיבוצית התבסס מראש על חקלאות של יחידות ייצור גדולות (אם כי כל עוד הקיבוצים היו קיבוצים באמת, גם יחידות הייצור הגדולות האלה פעלו ללא עבודה שכירה, כלומר לא בשיטה קפיטליסטית).

הבאתי שם שני נתונים: האחד הוא שהגיל הממוצע של בעלי המשקים בישראל הוא 65, ושמספר הרפתות המשפחתיות צנח בתוך פחות מעשרים שנים (מאז 1998 ועד 2015) בחצי: מ-1211 ל-625.

הפעם אני מבקש להביא נתונים נוספים לתיאור המהלך הזה.

לפני כארבע שנים אמא של התצפיתן סקרה את הפעילות החקלאית במושב שבו היא והתצפיתן נולדו והתבגרו (כל אחד בדורו) ובו היא עדיין בעלת משק (בגילה הנוכחי עיקר הניהול והעבודה בו נעשה על ידי אחרים). צריך לקחת בחשבון שמאז שהנתונים נאספו עברו כארבע שנים, בהם כמה אנשים נפטרו, כמה אנשים פרשו מהעיסוק בחקלאות, וכולם התבגרו בארבע בשנים. ובכן, נכון לאיסוף הנתונים, מתוך 90 משקים מקוריים, רק ב-53 עסקו בפעילות חקלאית (זה לא אומר שהמשקים האחרים עמדו שוממים, אלא שהשטחים שלהם ומכסות הגידול שלהם עובדו ויוצרו על ידי משקים אחרים): קצת פחות מ-60% מהם בהיקף גדול יחסית, מעט פחות מ-20% מתוכם בהיקף בינוני, וכ-22% בהיקף קטן.

מבדיקה של גילאי הפעילים במשק, עלה שבשלושה משקים (5%) הם באמצע העשור הרביעי לחייהם, 18% היו בעשור החמישי (בני 40-49), 45% – כמעט מחצית מהמשקים הפעילים – הופעלו על ידי חקלאים בעשור השישי (בני 50-59), 15% הופעלו על ידי חקלאים בעשור השביעי לחייהם, ועוד 15% על ידי חקלאים בעשור השמיני לחייהם, בני יותר משבעים. צריך להבין שבשלב הזה, כאשר המשק מופעל על ידי אנשים בגיל 50 ויותר ללא בנים פעילים במשק, הסיכוי שמישהו מבניהם הבוגרים שלא עובד במשק ייקח על עצמו את הפעלת המשק החקלאי בעתיד כבן ממשיך הוא נמוך למדי, כמעט לא קיים.

עכשיו, כמובן שהמשמעות היא לא שהחקלאות מבוצעת כולה על ידי אנשים בגילאים כאלה. פרט למשקים שהיקף הפעילות שלהם קטן, ניתן להניח שאת רוב העבודה החקלאית בפועל מבצעים עובדים שכירים.

ומכאן לנתונים לא מקומיים, שמצביעים על התהליך המהותי בזירה הארצית. זוכרים שאמרתי שהחקלאות לא מתחסלת אלא עוברת קפיטליזציה? היסוד של התהליך הקפיטליסטי לפי מרקס (אני מניח שיש צורך בתזכורת) הוא הפרדת העובד מאמצעי הייצור, והפיכת העבודה לסחורה אותה רוכשים בעלי ההון. התאחדות חקלאי ישראל פרסמה בקיץ קובץ שמציג את עיקרי ההתפתחות ב-2016 על סמך נתוני הלמ"ס. בין השאר, פורסם שם הגרף המאלף הבא:

וזהו "האקדח המעשן" של הטענה שלי. שימו לב לנתונים האלה: בשש עשרה השנים שמאז שנת 2000 מספר המועסקים הכולל בחקלאות לא השתנה כמעט בכלל (ירידה של כ-600 איש), והתנודתיות שלו היא לא מעט תנודתיות של מספר השכירים (2013 היתה שנת השיא של העובדים הזרים, מה שלווה גם בעליית מספר העצמאים שעסקו בחקלאות). מה כן השתנה? היחס בין עצמאים לשכירים (עצמאים הם בעלי משקים וחברי קיבוצים שעוסקים בחקלאות לפחות 14 שעות בשבוע). מאז שנת 2000 מספר העצמאים צנח בכמעט 10,000 איש (ירידה של 38%!), בזמן שמספר השכירים עלה בכ-9,200 איש.

וזהו רבותי, תהליך של קפיטליזציה ולא של חיסול – רמת הפעילות נשמרת (וסביר שעולה עם התייעלות העבודה – ערך התפוקה החקלאית עלה בשנים האלה מ-18.5 ל-29.8 מיליארד ש"ח), אבל יותר ויותר מהעובדים בענף עובדים כשכירים ופחות כעצמאים. ואם כבר שכירים, נתון מעניין נוסף הוא הרכב העובדים השכירים בחקלאות בשנים האלה:

ניתן לראות כיצד מספר השכירים הפלסטינים נע בהתאם למצב הביטחוני, ומתקרב בשנים האחרונות בחזרה למצב שלפני אינתיפאדת אל-אקצא. אם מתחשבים בירידת מספר השכירים הפלסטינים, הגידול הכולל במספר השכירים התחלק בין הגידול במספר העובדים הזרים (כ-38%) והישראלים (כ-62%). הנתונים האלה הם לגבי עובדים זרים ופלסטינים חוקיים. לצערי, אין לי פילוח שמציג כמה מקרב השכירים הישראלים בחקלאות הם יהודים וכמה ערבים.

 

ב. תמחור השירות הקרבי – במהלך החודש הקודם התפרסם שצה"ל מתכוון לעדכן את ההבחנה שלו בין סוגים שונים של לוחמים, ובתוך כך להעלות את "דמי הקיום" של מי שהוא מגדיר "לוחמי חוד", כדי להתמודד עם בעיה של ירידה במוטיבציה לגיוס ליחידות המתמרנות. אתם יכולים לקרוא על זה עוד כאן. אבל מה שאותי עניין בנושא הזה הם הדברים שאמרה ראש אכ"א לשעבר, האלופה במיל. אורנה ברביבאי, לפיהם הסיכון המשמעותי הוא:

שלא נאבד את השיח הערכי בדרך לשיפור התגמול, שכן כל נורמה כיום תהיה הבסיס לתוספת הבאה, עד שיגידו אז למה לא שכר מינימום […] כשאתה נותן הטבות ותוספות כאלה אתה צריך להראות שערך השליחות לא נפגע, הרי לוחמים לא יצאו לקרב בעבר כי קיבלו שקל וחצי יותר. צריך להיזהר כדי לא להחליק פה, אסור שהנרטיב יהיה כלכלי.

מה שתפש אותי הוא כמובן האזהרה של ברביבאי לגבי אופי הנראטיב. ככלל, אני חושב שהשירות הצבאי (והלאומי), ככל שהוא נחוץ, צריך להתנהל כשירות ציבורי, כלומר מחוץ ל"כללי השוק". כל מהלך שמתקדם לכיוון המעבר לתשלום שכר ללוחמים (שהמשכו "צבא מקצועי") הוא צעד מסוכן בכיוון הזה, שהוא כיוון מסוכן באופן כללי. מי שמכיר את המציאות בצה"ל, יודע שנורמות של כללי שוק חודרות אליו יותר ויותר בהשפעת החברה הישראלית שבה הוא פועל ומקשות על תפקודו. בכל מקרה, הדברים הזכירו לי את הפרק הרביעי בספרו של דן אריאלי "לא רציונלי ולא במקרה", שדן בהבדל בין התנהלות של אנשים בתוך נורמה חברתית לבין ההתנהלות שלהם בתוך נורמות השוק. הפרק כולו רלוונטי מאוד לעניין, אבל אני אצטט כאן כמה פסקאות נבחרות (ההדגשות שלי):

אנחנו חיים במקביל בשני עולמות – עולם שבו הנורמות החברתיות שולטות, ועולם שני שבו נורמות השוק קובעות את הכללים. דוגמה אחת לנורמות חברתיות היא בקשות ידידותיות, טובות שאנשים מבקשים זה מזה. תוכל לעזור לי להעביר את הספה הזאת? תוכלי להביא את הילד שלי מהגן? עזרה, קטנה וגדולה, היא חלק בלתי נפרד מהטבע החברתי שלנו ומהצורך שלנו בקהילתיות. בדרך כלל היא נעימה ומחממת את הלב. לא מצורפת אליה חשבונית ואין ציפיה לתשלום מיידי […]

העולם השני, זה שנורמות השוק שולטות בו, שונה מאוד. אין בו שום דבר חמים ורך. הוא בנוי מיחסי קח-תן חדים וברורים: משכורות, מחירים, דמי שכירות, ריביות, עלות ותועלת. מערכות יחסים עסקיות אינן רעות בהכרח או אכזריות […] כל זמן שאנחנו שומרים על הפרדה ברורה בין הנורמות החברתיות ובין נורמות השוק, החיים מתנהלים כסדרם. […] הצרות מתחילות כשיש התנגשות בין נורמות השוק לנורמות החברתיות. […]

יש הרבה הוכחות לכך שאנשים עובדים יותר טוב בשביל מטרה מאשר בשביל מזומן. לפני כמה שנים, לדוגמה, פנתה אגודת הגימלאים האמריקנית לכמה עורכי דין ושאלה אותם אם יסכימו לספק שירות זול יותר לגימלאים נזקקים, בתשלום של כשלושים דולר לשעה. עורכי הדין סירבו. אלא שלמנהל התוכניות באגודת הגמלאים היה רעיון מבריק: הוא שאל את עורכי הדין אם יסכימו לספק שירותי חינם לגימלאים נזקקים. הרוב הגדול של עורכי הדין הגיב בחיוב.

מה קורה פה? איך ייתכן שתשלום של אפס דולרים מושך יותר מתשלום של שלושים דולר? כשהוזכר הכסף, עורכי הדין הפעילו נורמות שוק והגיעו למסקנה שההצעה לא טובה, יחסית למשכורת הרגילה שלהם בשוק. אבל כשלא הוזכר כסף, הם הפעילו נורמות חברתיות והסכימו לעשות פעולה התנדבותית. אז למה לא הסכימו לקבל את שלושים הדולר, ופשוט לחשוב על עצמם כמתנדבים שקיבלו שלושים דולר? כי מרגע שנורמות של שוק נכנסות למערכת השיקולים שלנו, הנורמות החברתיות יוצאות מהתמונה. 

[…]

אנשים מוכנים לעבוד בחינם, ומוכנים לעבוד תמורת שכר סביר; אבל אם תציעו להם שכר נמוך, הם יסתובבו וילכו. המתנות אפקטיביות גם בהעברת ספות, וכשמציעים למישהו מתנה, אפילו קטנה, די בכך כדי לגייס את עזרתו; אבל אם תזכירו כמה עלתה לכם המתנה, תראו אותו מסתלק מהר יותר משאתם מסוגלים להגיד נורמות שוק.

התוצאות האלה מוכיחות שמספיק לדבר על כסף כדי להפעיל את נורמות השוק […]

מסתבר שאנחנו חיים בשני עולמות: אחד שמתאפיין במערכות יחסים חברתיות, והשני שמתאפיין בסחר שוק, ואנחנו מפעילים נורמות שונות במערכות היחסים השונות. נוסף על כך, כפי שראינו, חלחול נורמות שוק למערכות יחסים חברתיות מפר את הנורמות החברתיות ופוגע בקשרים החברתיים. מרגע שנעשתה טעות כזאת, קשה לחזור למערכת יחסים חברתית. 

[…]

ומה לגבי "החוזה החברתי" בין הממשל לאזרחיו? האם גם הוא נתון בסכנה?

איפשהו כולנו יודעים את התשובה. אנחנו מבינים, לדוגמה, שמשכורת לבדה לא תניע אנשים לסכן את חייהם. שוטרים, מכבי אש, חיילים – הם לא מסכנים את חייהם בשביל המשכורת החודשית. הנורמות החברתית – גאווה מקצועית, תחושת חובה ואחריות – הן שמניעות אותם להקריב את חייהם ואת בריאותם. חבר שלי במיאמי התלווה פעם לסוכן מכס אמריקני בפטרול שיט במים הטריטוריאליים של ארצות הברית. הסוכן נשא רובה שיכול היה לנקב כמה חורים גדולים בסירת מבריחי סמים נמלטת. האם עשה זאת אי פעם? מה פתאום, הוא השיב. אין לו שום כוונה למות בשביל המשכורת הממשלתית שהוא מקבל. למעשה, הוא התוודה, לקבוצה שלו יש מעין הסכם בלתי כתוב עם מבריחי הסמים: כל עוד סוחרי הסמים לא יורים, גם הסוכנים הפדרליים לא יורים. […]

איך אפשר לשנות את המצב הזה? דרך אחת היא להפוך את המשכורת הפדרלית לגבוה כל-כך, עד שסוכן המכס יהיה מוכן לסכן בשבילה את חייו. אבל בכמה כסף מדובר? […] דרך אחרת היא להגביה את הנורמה החברתית ולעורר בסוכן תחושה שעבודתו שווה יותר מהמשכורת הבסיסית שהוא מקבל – שאנחנו רוחשים לו כבוד (כפי שרוחשים כבוד לשוטרים ולמכבי אש) על עבודה שלא רק מייצבת את מבנה החברה, אלא גם מצילה את הילדים שלנו מכל מיני סכנות. 

 

ג. שודדי האוצרבכתבה הזו בכלכליסט אפשר למצוא עוד עדות, הפעם קיצונית למדי, למידת החוצפה וחוסר ההגינות של אגף התקציבים באוצר. בקופת הקק"ל מצטברים כספים, גם מתרומות של יהודים בעולם, ובעיקר מהחכרה של האדמות שבבעלותה. לפי הייעוד המקורי של קק"ל, הכנסות כאלה היו אמורות לשמש לטובת המשך תהליך הלאמת אדמות ארץ ישראל וניהולן כמשאב ציבורי. בינתיים אפשר לעשות איתם עוד דברים שהיו מועילים לנו מאוד, כמו למשל לרכוש את חברת נובל אנרג'י ובכך להלאים את משאבי הגז הטבעי שלנו במחיר הרבה יותר סביר ממה שנשלם עליהם לפי מתווה הגז. מה עושה האוצר? לוחץ על קק"ל להעביר לו את הכספים האלה לטובת הוצאות שוטפות של תקציב המדינה. בעקבות לחץ כזה הסכימה קק"ל לבקשה והעבירה לתקציב המדינה 2.2 מיליארד ש"ח בכל אחת מהשנים 2016-2017, תמורת הסכמה חתומה שהמדינה לא תציב לה עוד דרישות תקציביות עד שנת 2021. מסתבר שהמדינה לא קיימה את חלקה בהסכם, שכלל מינוי נציגים של הקק"ל במועצת המנהלים של רמ"י (רשות מקרקעי ישראל, שהחליפה את מנהל מקרקעי ישראל), העברת חמישה מתחמי קרקע מרמ"י לקק"ל ועוד כמה דברים, למשל ביצוע פרוייקטים בהיקף של כ-170 מיליון ש"ח מהכסף שהועבר.

אז לא קיימה. בינתיים (ההדגשות כאן ובהמשך שלי)

מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד וראש לשכת ראש הממשלה יואב הורוביץ הגיעו היום (ב') לישיבת דירקטוריון קק"ל בכדי לשכנע את החברים להעביר מיליארד שקל לקופת המדינה

שנאמר, "הסכמים לא פותחים ולא מפרים". אלא אם אתה משרד האוצר ומתחשק לך. ואם חשבתם שבכך מתמצת החוצפה, שימו לב לזה:

האוצר הסתמך על העברה נוספת של מיליארד כמקור מימון לתקציב 2018. "אם הייתי חותם הסכם עם מישהו ברחוב הוא היה מקיים אותו יותר טוב", אמר בכיר בקק"ל. באוצר אומרים שאם קק"ל לא תעביר את הכסף, המשמעות היא קיצוץ רוחבי כולל ברווחה ובבריאות. לפיכך ציפו שם ליותר מעורבות של שרי הממשלה בלחץ על קק"ל.

אתמול התקיימה פגישה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם בכירים בקרן, בה לחץ עליהם להעביר את הכסף. בישיבה היום חזרו באב"ד והורוביץ ודיברו על הצרכים הביטחוניים של המדינה, והודו שהתקציב הוכן בהתבסס על העברה של מיליארד מקק"ל למרות שלא הייתה התחייבות לכך.

הבנתם? השודדים באגף התקציבים באוצר בונים את תקציב המדינה על סמך כסף של אחרים שאותו הם התחייבו לא לבקש, וכשהם נתקלים בהתנגדות הם מאיימים שאם לא יקבלו אותו הם יקצצו לאזרחים ברווחה ובבריאות.

ובבניין ציון ננוחם. שבת שלום.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “על סדר היום: קפיטליזציה של החקלאות, תמחור השירות הקרבי ושודדי האוצר

  1. "בקופת הקק"ל מצטברים כספים, גם מתרומות של יהודים בעולם, ובעיקר מהחכרה של האדמות שבבעלותה"

    כמה מהאדמות שבבעלותה ניתנו לה במתנה (כלומר, נמכרו לה במחיר מגוחך) ע"י המדינה אחרי מלחמת העצמאות, במטרה להפלות את האזרחים הערבים?

    "הכנסות כאלה היו אמורות לשמש לטובת המשך תהליך הלאמת אדמות ארץ ישראל וניהולן כמשאב ציבורי"

    תקן אותי אם אני טועה, אבל זה לא מנוהל כ"משאב ציבורי", אלא מנוהל כמשאב של העם היהודי, תוך אפליה של האזרחים הערבים.

    אלא אם כן אני מפספס משהו, כל שוד של קק"ל לטובת תקציב המדינה הוא צודק. אין שום סיבה שבמדינה דמוקרטית, גם אם היא מדינת הלאום של העם היהודי, יהיה מוסד שתפקידו לדאוג לכך שרוב אדמות המדינה וההכנסות מהן יימנעו מיותר מ 20% מהאוכלוסיה. בטח שסוציאליסטים לא אמורים לתמוך בכך. לרעיון הזה הייתה הצדקה לפני קום המדינה, אבל לא אחריו.

    • למיטב ידיעתי, רוב האדמות שמנהלת הקק"ל היום הועברו לה ע"י המדינה לאחר מלחמת העצמאות. אני חושב שאפשר לראות בכך שלל מלחמה. הרעיון ששורדי הצד המפסיד במלחמה יהנו גם הם מנתח שווה מהשלל הוא קצת מוזר.
      מה שמוליך אותי אל הנקודה הבאה: יש איזו תפישה היסטורו-אסטרולוגית, לפיה אירוע קוסמי הטביע חותם של כשרות והקפיא את הזמן בשלהי שנת 1949. כל מיני גופים ותהליכים היסטוריים שהיו כשרים עד אז, לפני קום המדינה, הפכו לטמאים לאחר הקמתה. למשל הקק"ל. מה שמביא אותנו לשאלה, האם הקמת המדינה היא אירוע מטאפיזי, או עוד נקודה בתהליכים היסטוריים?
      בכירי תנועת העבודה לרוב לא ראו בהקמת מדינה אירוע מטאפיזי. כותרת המשנה של "דבר" ב-30.11.1947, מתחת לכותרת הענק "מדינת היהודים קמה", סיכמה את העניין באמירה שהמדינה היהודית היא "מכשיר להגשמת הציונות". בסה"כ מכשיר.
      רוב העם היהודי עדיין היה בגולה. באזורים רבים הישוב היהודי בארץ היה עדיין דליל מאוד (בחלק מהם גם היישוב הערבי הנותר היה דליל מאוד). התהליך היסודי של הציונות – קיבוץ גלויות, השגת שליטה בקרקע (רכישה שבעבר התאפשרה בקושי לא מועט בתשלום) וביסוס התיישבות יהודית. על הפקעת אדמות מאזרחים שנותרו בארץ אפשר בהחלט לחלוק. את ההגיון שבהקצאת אדמות הערבים שלא נשארו בארץ לערבים אחרים על מנת להרחיב את היישוב הערבי שכן נשארו אני לא ממש מבין. במרחק השנים, לא מדיניות הקרקעות של קק"ל היא מה שמונע את התפתחות היישובים הערבים, וכשהמדינה מחליטה שרצוי להקצות להם אדמות נוספות, לא הבעלות של קק"ל עליהם היא מה שמונע את הדבר. כשקק"ל משקיעה בנטיעת יערות והכשרת פארקים, נהנים מהם גם האזרחים הערבים, ולפחות בשנים האחרונות קק"ל מכשירה פארקים גם ביישובים ערבים ממש, כך שאי-אפשר לטעון שמשאביה משמשים רק את האזרחים היהודים. גם מהלאמת הגז באמצעות הקק"ל ירוויחו גם האזרחים הערבים (למרות שהם לא תורמים לקופה הכחולה).
      דרך אגב – אני עוד זוכר את מוחמד ברכה על דוכן הכנסת, אומר שהוא מעדיף שהאדמות יהיו בבעלות המדינה מאשר יופרטו. למדינה עוד אפשר לבוא בטענות…
      נקודה אחרונה מהזווית הציונית: כל עוד הזוית היא ציונית, מדינת ישראל אינה רק מדינתם של אזרחי ישראל. אזרחי ישראל הם בעלי זכות הבחירה היחידים במערכת הדמוקרטית שלה, אבל היא לוקחת בחשבון גם צרכים עתידיים של העם היהודי, כלומר של יהודים שעדיין לא בחרו לעלות לארץ, אבל ייתכן שיבחרו או שייאלצו לעשות זאת בעתיד. מנקודת מבט כזו, אי-אפשר להגיד שפשוט מחלקים את כל המשאבים בין האוכלוסיה הנוכחית של המדינה.
      ומכאן לנקודה הסוציאליסטית – מנקודת מבט סוציאליסטית, האדמה צריכה להיות משאב ציבורי. גם האדמה של הערבים. מבחן המציאות מראה שיישובים בישראל שנבנים על קרקע פרטית נבנים הרבה פחות טוב מאשר יישובים שנבנו על קרקע ציבורית. זה נכון גם ליהודים וגם לערבים. צפיתי לא מזמן מלמעלה על הכפר הבדואי ואדי-חמאם ועל המושבה מגדל, וההבדל ביניהם מאיר-עיניים. אחד מהחסמים החמורים ביותר להתפתחות היישובים הערבים בישראל (מעבר לעצם הקיום של יישובים ערבים מובחנים במקום פיזור של אזרחי ישראל הערבים כמיעוט בכלל היישובים בארץ) הוא משטר הבעלות הפרטית באדמות שלהם. אני חושב שסוציאליסט רציני צריך לתמוך בהלאמת האדמות של הערבים אזרחי ישראל (מה גם שיחס הבעלות שם הוא כנראה מאוד לא שיוויוני – מיעוט קטן יחסית מחזיק בבעלות על רוב האדמות), צעד שיוכל להזניק קדימה את הפיתוח של היישובים שלהם ואת החברה הערבית בישראל כולה.

      וכל זה לא משנה את עובדת החוצפה מראש המקפצה של פקידי האוצר. בין מדינת קק"ל למדינת אוצר, אני חושד שאני אעדיף את קק"ל.

      • לעם היהודי כעם יש זכות לפעול למען האנטרס שלו, אבל מדינה דמוקרטית לא יכולה להפלות בין אזרחיה. זה אומר שאם קק"ל היא גוף שמייצג רק את האנטרס של העם היהודי, אז מדינה דמוקרטית לא יכולה להעביר את רוב הקרקעות שלה לקק"ל, ואם היא עושה את זה אז מדובר בעוול. אם לאורך שנים, קק"ל מרוויחה מהאדמות האלה כספים, הכספים האלה צריכים להיות שייכים לכל אזרחי המדינה, וכל מהלך שמעביר את הכספים לכלל אזרחי המדינה הוא מהלך ראוי.

        אם קק"ל הייתה נשארת רק עם האדמות שהיא קנתה במחיר מלא, היא הייתה הרבה פחות בעייתית, אבל גם אז היא הייתה בעייתית: כשם שלא היינו מוכנים שחנות מכולת תודיע שהיא לא משרתת ערבים, זה לא סביר שקק"ל תעשה את זה.

        "מה שמוליך אותי אל הנקודה הבאה: יש איזו תפישה היסטורו-אסטרולוגית, לפיה אירוע קוסמי הטביע חותם של כשרות והקפיא את הזמן בשלהי שנת 1949. כל מיני גופים ותהליכים היסטוריים שהיו כשרים עד אז, לפני קום המדינה, הפכו לטמאים לאחר הקמתה. למשל הקק"ל. מה שמביא אותנו לשאלה, האם הקמת המדינה היא אירוע מטאפיזי, או עוד נקודה בתהליכים היסטוריים?
        בכירי תנועת העבודה לרוב לא ראו בהקמת מדינה אירוע מטאפיזי. כותרת המשנה של "דבר" ב-30.11.1947, מתחת לכותרת הענק "מדינת היהודים קמה", סיכמה את העניין באמירה שהמדינה היהודית היא "מכשיר להגשמת הציונות". בסה"כ מכשיר.
        רוב העם היהודי עדיין היה בגולה. באזורים רבים הישוב היהודי בארץ היה עדיין דליל מאוד (בחלק מהם גם היישוב הערבי הנותר היה דליל מאוד). התהליך היסודי של הציונות – קיבוץ גלויות, השגת שליטה בקרקע (רכישה שבעבר התאפשרה בקושי לא מועט בתשלום) וביסוס התיישבות יהודית."

        אפשר להתווכח על מה מטרות הציונות, ואני מניח שלציונים שונים יהיו תשובות שונות. "דבר" הוא בודאי לא פוסק עליון בעניין. לטעמי, למשל, המטרה היחידה של הציונות תמיד הייתה הקמת מדינה יהודית – הגשמת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי. כל המטרות האחרות שציינת – קיבוץ גלויות, השגת שליטה בקרקע, ביסוס התיישבות יהודית – הן אמצעים להקמת מדינה יהודית. מרגע שהמטרה הזו הושגה, תפקידה של הציונות הסתיים, וממילא אין טעם במטרות האחרות.
        כך או כך, מרגע שקמה מדינת ישראל, כל המטרות האחרות שציינת עומדות בסתירה ישירה לדמוקרטיה של המדינה. פעולות לגיטימיות שנעשו ע"י קבוצה קטנה של בני עם נרדף כדי לממש את זכותו ללמדינה מפסיקות להיות לגיטימיות ברגע שהמדינה הזו כבר קיימת וצריכה לפעול באופן דמוקרטי. בין מדינה יהודית דמוקרטית שלא מקדמת את המטרות שציינת לבין מדינה יהודית שפועלת באופן גזעני ולא דמוקרטי להגשמתן, אני מעדיף את הראשונה, ואני חושד שגם הרצל היה מעדיף אותה.

        "את ההגיון שבהקצאת אדמות הערבים שלא נשארו בארץ לערבים אחרים על מנת להרחיב את היישוב הערבי שכן נשארו אני לא ממש מבין."

        מאוד פשוט: כל משאב בבעלות המדינה צריך לשרת את כל אזרחי המדינה. בפרט, הרווחים מהאדמות הערבים שלא נשארו בארץ היו צריכים ללכת לקופה שמשותפת לכל אזרחי ישראל (האוצר) ולא לקופה ששייכת רק ליהודים (קק"ל).

        "גם מהלאמת הגז באמצעות הקק"ל ירוויחו גם האזרחים הערבים (למרות שהם לא תורמים לקופה הכחולה)."

        כרגע האזרחים הערבים תורמים לקופה הכחולה בכל פעם שקק"ל מרוויחה כסף מאדמות שניתנו לה לאחר מלחמת העצמאות.

        "נקודה אחרונה מהזווית הציונית: כל עוד הזוית היא ציונית, מדינת ישראל אינה רק מדינתם של אזרחי ישראל. אזרחי ישראל הם בעלי זכות הבחירה היחידים במערכת הדמוקרטית שלה, אבל היא לוקחת בחשבון גם צרכים עתידיים של העם היהודי, כלומר של יהודים שעדיין לא בחרו לעלות לארץ, אבל ייתכן שיבחרו או שייאלצו לעשות זאת בעתיד. מנקודת מבט כזו, אי-אפשר להגיד שפשוט מחלקים את כל המשאבים בין האוכלוסיה הנוכחית של המדינה."

        שוב, תלוי באיזו השקפה ציונית מדובר. להשקפתי, מדינת ישראל היא אך ורק מדינתם של אזרחי ישראל. היא מהווה מדינת לאום של העם היהודי בכך שכל יהודי זכאי לעלות אליה כשירצה, אבל כל עוד יהודי בוחר שלא לעלות אליה, המדינה לא צריכה להתחשב בצרכים שלו.

        "ומכאן לנקודה הסוציאליסטית – מנקודת מבט סוציאליסטית, האדמה צריכה להיות משאב ציבורי. "

        מצוין, רק שבעלות ע"י קק"ל אינה בעלות ציבורית. אם אתה בעד בעלות ציבורית על הקרקע, אז הקרקע כולה צריכה להיות בבעלות המדינה, לא בבעלות קק"ל, וכל האזרחים צריכים להינות מהרווחים ממנה. בפרט, כשהאוצר לוחץ על קק"ל להעביר אליו תקציבים, הוא מגשים את המטרה הזו.

        "וכל זה לא משנה את עובדת החוצפה מראש המקפצה של פקידי האוצר. בין מדינת קק"ל למדינת אוצר, אני חושד שאני אעדיף את קק"ל."

        זה נבלה וזה טריפה, אבל בכל סוגיה קונקרטית אני מעדיף לתמוך בצד שמקדם את הערכים שאני מאמין בהם, ובמקרה הזה מדובר באוצר.

        • א. איסור האפליה תקף גם לגבי חוק האזרחות (המכונה בישראל חוק השבות)? אני גם מסכים שעניין מסירת אדמות הפליטים לקק"ל היא בעייתית, והייתי שמח שקק"ל היתה רוכשת אותן ללא הפרעות מצד ממשלת המנדט או איומי מוות על מוכרים פוטנציאליים, אבל מהרגע שהפכו לאדמות פליטים שהולאמו, אני חושב שלצד שניצח במלחמה (היהודים בארץ ישראל) יש יותר זכויות בהן מאשר לצד שהפסיד (הערבים שלא הפכו לפליטים). הערבים-אזרחי-ישראל לא "תורמים לקופה הכחולה בכל פעם שקק"ל מרוויחה כסף מאדמות שניתנו לה לאחר מלחמת העצמאות", מכיוון שהאדמות שהועברו לקק"ל לאחר המלחמה לא היו אדמות שלהם. הם היו אדמות של שכניהם שאינם אזרחי-ישראל, ולא היו להם שום זכויות בהן לפני המלחמה.
          אחרי שהבהרנו את זה, אפשר לנהל דיון על מדיניות הממשלה בנוגע למיעוט הערבי, אבל אין לה קשר ישיר לעניין האדמות האלה, ולמעשה לממשלה שמעוניינת בכך יהיה הרבה יותר קל היום לסייע בהתמודדות עם הבעיות של כפר ערבי שנמצא בסמוך לאדמות קק"ל מאשר עם הבעיות של כפר ערבי שמוקף באדמות פרטיות של תושביו.
          ב. "דבר" הוא לא הפוסק העליון, אבל הוא ביטא שם תפישה שהיו שותפים לה כל ראשי תנועת העבודה, ושביטא אותה לפניהם עוד הרצל. אם אתה חושב שמטרת הציונות היתה הקמת מדינה ותו לו (ומכאן שהציונות סיימה את דרכה ב-1948), יש לנו מחלוקת יסודית בנוגע למטרה, שמובילה מן הסתם לאי-הסכמות יסודיות לגבי האמצעים. אני שולל את ההנחה שמי שיקבע את מועד סיומה של הציונות יהיו החלטת עצרת האומות המאוחדות והחלטת ממשלת בריטניה שבאה בעקבותיה.
          ג. כהמשך לנקודה הקודמת, אני לא חושב שהקמת המדינה צריכה לחסום את הדרך בפני הגשמת הציונות, שהיא כשלעצמה לא סותרת את הדמוקרטיה. גם פעולת הקק"ל לא סותרת את הדמוקרטיה. הרצל, דרך אגב, הניח שהחברים הערבים ב"חברה החדשה" ימכרו את אדמותיהם לחברה ויחכרו אותן ממנה, כמו כל חבר אחר. העברת הבעלות על האדמות ל"חברה החדשה" היתה תנאי לחברות בה. אני מוכן מחר בערב להציע לערבים-אזרחי-ישראל את הדיל הזה: תעבירו את הבעלות על האדמות לרמ"י, ובמקביל קק"ל תעביר גם היא את אדמותיה לרמ"י ותסיים את פעולתה.
          ד. "מדינת ישראל היא אך ורק מדינתם של אזרחי ישראל. היא מהווה מדינת לאום של העם היהודי בכך שכל יהודי זכאי לעלות אליה כשירצה, אבל כל עוד יהודי בוחר שלא לעלות אליה, המדינה לא צריכה להתחשב בצרכים שלו."
          אתה חושב שהמדינה לא צריכה להיערך לתרחישים של קליטת עליה עתידית?
          ה. קק"ל, ככל שחברי ההסתדרות הציונית יתייחסו אליה כאל גוף רלוונטי ולא יתנו לה להירקב (בדומה ליחס שצריך להיות לאזרחי המדינה כלפי המערכת הפוליטית), היא בהחלט בבעלות ציבורית. רק שהציבור שבשמו היא פועלת אינו "אזרחי ישראל" אלא חברי התנועה הציונית.
          כשהאוצר מפעיל לחץ כדי לסחוט ממנה כספים, הוא לא מגשים מטרה שכל האזרחים יהנו מהכספים האלה. הוא מאפשר לעצמו לקחת כסף מגורם אחד (ההסתדרות הציונית), כדי שלא יצטרך לקחת כסף מגורם אחר (*חלק* מאזרחי ישראל, החלק המבוסס יותר) כמיסוי כדי לממן את ההוצאות שמהן יהנו (בתקווה) כל אזרחי המדינה. זה אם מתעלמים מהעניין שהמדינה לא חייבת לממן את ההוצאות שלה ממיסוי, אבל זה כבר סיפור מתחום אחרי לגמרי בנוגע לאוצר.

  2. אני מסכים ברמת המיקרו בשאלת התמריץ לחייל הבודד שמערכת היחסים החברתית עדיפה על פני תמריץ כספי משמעותי. אולם ברמת המקרו יש צדק בטענה שיש כאן מס שאותם חיילים משלמים בזמן שאחרים המקבלים פטור מגיוס (לאו דווקא חרדים המשלמים את אותו מס רק בצורה אחרת בישיבה בישיבות). הנקודה הזו חשובה הן מנקודת מבט לאומית שצריכה להבחין בנטל המס הזה ולא להתעלם ממנו, והן ברמת התגמול שדורשת איזשהו תגמול לאלו המשרתים את הציבור.
    אצל חיילי מילואים למשל אחד הדברים שתוקנו בתוכנית הכלכלית של 1985 היה הזילות שנהגה מערכת הביטחון בחשיבות הכלכלית שלהם שהתבטא בניתוק בין שירות המילואים לנטל הכספי שהושת על הביטוח הלאומי. מאז 1985 ההחזר על המילואים נכלל בתקציב הביטחון והצבא צריך לשאול את עצמו האם באמת הזימון נדרש או לא נדרש. מצד שני מערכת התגמולים לאלו ששירתו כורסמה עם הזמן בידי בתי משפט ליברליים שטענו לחוסר שיוויון מול אוכלוסיות ערביות שלא משרתות. אותם בתי משפט רק התעלמו מההיבט הכלכלי שיש בשירות כמס שעליו החיילים לא מקבלים תמורה.

    • א. אני בעד שירות לאומי (צבאי ואזרחי) אוניברסלי לכל מי שכשיר לכך רפואית. כמות מקבלי הפטור שאינם חרדים (או ערבים) היא זניחה למדי מכדי שתשמש שיקול לתשלום שכר לחיילים כפיצוי. החיילים לא משלמים מס, אלא משרתים צורך לאומי. עצם ההתייחסות לכך כאל "תשלום מס" מכניסה את הסוגיה לזירה הכלכלית. דרך אגב, ראוי לא להתעלם מכך שהמשרתים בצבא זוכים למגורים ולכלכלה מלאה על חשבון הציבור במשך שנות השירות שלהם. זה לא מעט תגמול, אם מכמתים את זה בכסף.
      ב. המעבר של מימון המילואים מתקציב הביטחון במקום מתקציב הביטוח הלאומי אכן דרשה מצה"ל "להתייעל" בזימון המילואים, אבל בהיבטים מסויימים ה"התייעלות" הזו, כמו כל "התייעלות" שקוראים לבצע במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי, הביאה לפגיעה משמעותית במוצר עצמו – צמצום בחלק היחסי של משרתי המילואים מקרב כלל החיילים, הכנסת שיקולים כלכליים למערכות לא כלכליות מטבען, קיצוצים דרסטיים בפעולה וביכולת הפעולה של גופים מסויימים בצבא שנשענו בגלל אופיים בעיקר על משרתי מילואים (למשל – פעולת חיל החינוך שמופנית לחיילים המשרתים), פגיעה בכשירות המבצעית של יחידות המילואים בעקבות קיצוץ באימונים (מה שנחשף למשל במלחמת לבנון השניה), ויצירת מצב שבו למערכת השיקולים של הצבא נכנס השיקול לפיו זימון של חייל מילואים שמשתכר משכורת גבוהה באזרחות הוא יקר יותר מאשר זימון חייל אחר שמשתכר באזרחות משכורת נמוכה (גם אם הוא לא שיקול ישיר של היחידה שמזמנת את החייל הספציפי). את הפגיעות האלה קשה לנו מאוד לתמחר אל מול ה"חסכון" שנוצר.

      • זו שאלה של השקעה. יכול להיות שאנו נעדיף אותם כחיילים (מסמרים) ויכול להיות שנעדיף אותם כמתכנתים ומהנדסים (מקדחות) ונבין שהתרומה הגדולה שלהם לחברה תיעשה לאו דווקא באופן צבאי אלא גם באופן לא צבאי. הרב אליעזר מלמד למשל סובר שתרומתן של בנות השירות לאומי לחברה היא זניחה לעומת התרומה הפוטנציאלית שלהן כאימהות ועובדות ולכן הוא קורא להן לוותר על שירות לאומי. כמובן זה לא מבטל את הטענות שלך (וגם אני מתנגד לתגמול כספי) אך בלי להכיר בהיבט הזה הנובע מתופעת המחסור הדיון שלך ישאר חד מימדי וחבל.
        כל הממדים הללו מתעצמים ביחס למילואים אך כאן מה שיכול להתקבל ביחס לחיילי הסדיר איננו יכול להתקבל ביחס לחיילי המילואים. הצבא צריך להפנים את החשיבות הכלכלית של חיילי המילואים ולא לזלזל בה כי על גביהם נבנה החוסן הכלכלי המדעי והטכנולוגי של מדינת ישראל שלא פחות חשוב מהשירות בצבא. עם חלק מהפגיעות שציינת צריך להתמודד ואני גם יודע שנעשים מספר צעדים בכיוון (במיוחד שמירה על כשירות מבצעית של לוחמים) ועם חלק לא ניתן או שהפגיעה נסבלת (למרות שאתה סבור אחרת).
        לסיום שאלת המחסור העומדת בבסיס הכלכלה איננה ניתנת לרדוקציה לגורמים אחרים כגון שאלת הכוח המדיני ולכן היא דורשת התייחסות נפרדת. אינני אומרהשהיא היחידה אבל ראוי להכיר בה ולתת לה התייחסות נפרדת.

        • ברור שבמצב האופטימלי נשלח את כולם לעסוק בעבודה יצרנית במקום לשרת בצבא. במציאות הנוכחית והנראית לעין, השירות הצבאי הוא צורך הכרחי על מנת לאפשר את קיומה של העבודה היצרנית, ולכן הוא עיסוק שמביא פריון ניכר לחברה. עכשיו השאלה היא כיצד מגייסים את כוח האדם שנחוץ לו, מבחינת כמות ואיכות. אני חושב שהדרך לעשות את זה היא התייחסות להגנה הביטחונית כאל משימה משותפת לכלל הציבור, ומכאן שהאחריות על ביצועה מוטלת על כל האזרחים הכשירים בגיל המתאים, ושנסיון לנהל את הגיוס בכלים של יחסי מסחר בשוק העבודה צפוי להביא לכישלון מעשי ומוסרי כאחד. דרך אגב, גם בהיעדר משימת ההגנה, אני חושב שיש כמה עיסוקים אזרחיים בחברה הישראלית שהיה ראוי לפתור בכלי של גיוס למשימה לאומית ולא בכלי השוק שבהם משתמשים כיום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s