על סדר היום: אלימות משטרתית, שלמה בן-עמי והפלסטינים, משבר החקלאות וקרן המטבע

כמה דברים מעניינים (באמת, יש כאן כמה פנינים) שנאספו אצלי בתקופה האחרונה ושווים תשומת לב.

א. אלימות משטרתית – ב"המקום הכי חם בגיהנום" הביאו ראיון מצויין עם ד', שוטר יס"מ לשעבר.

למי שלא מכיר, היס"מ היא יחידת הסיור המיוחדת של משטרת ישראל, השוטרים שלה לובשים מדים אפורים כהים, ו

מטרת היחידה היא להשתלט על מהומות. המקצוע שלנו הוא שימוש בכוח. כל שוטר מכיר את כל החוקים ואנחנו הרי שוטרי סיור לכל דבר, אבל אנחנו לא באמת מתעסקים באירועי סיור. […] אנשי היס”מ נועדו למעשה לתת מכות.

הראיון הוא טוב מאוד, גם בגלל שאני חושב שתמיד מעניין לשמוע את האנשים שעושים את העבודה בשטח (במיוחד אנשי השירות הציבורי), גם בגלל הנטיה בקרב פעילים פוליטיים, מפגינים ואוהדי כדורגל לשנוא את היס"מ, וגם בגלל שלמרות הנטיה הזו הוא מצליח שלא להיות צדקני.

אחד ההיבטים המעניינים שמתאר ד', הוא שלעיתים קרובות בהפגנות, אצל מפגינים "נחמדים" יחסית

אין מה לעשות – בשביל לקבל תקשורת הם צריכים קצת בלאגן. הם צריכים שנעכב אותם ושנפנה אותם בכוח כי בלי זה אין תקשורת. אנחנו והם בעצם שני חלקים מאותה התמונה.

הסוג השני של מפגינים הוא

אלה שרוצים ברעתך. אנשים שיורקים לך מוכטות בפנים, זורקים עליך חפצים – כמה שאתה מנסה לא לקחת את זה אישית, כשיורקים לך בפנים אתה רוצה להכאיב לבנאדם הזה. עם האנשים האלה אתה אומר ‘אני מוכן ויודע להשתמש בכוח ואני גם אעשה את זה'.

משני הכיוונים, אני משער שבמידה רבה הכוח המניע הוא מדיניות הסיקור התקשורתית – להפגנה שבה נוצר עימות עם המשטרה תהיה חשיפה גדולה יותר בתקשורת, והיא גם עוזרת למפגינים ליצר אווירה לוחמנית בקרב מעגלי התומכים שלהם, בטענה לדיכוי משטרתי (גם אם המפגינים הם אלה שבתום הפגנה חוקית שהסתיימה בשלווה ירדו לחסום כביש כדי שיפנו אותם בכוח).

היבט נוסף הוא שהמשימה של היס"מ היא לודא שהמציאות בשטח תהיה מה שהמשטרה רוצה ולא מה שהמפגינים רוצים:

המשטרה לפעמים מאוד אלימה, אבל נדיר מאוד שהשוטרים הם הטריגר שהתחיל את האלימות, מהניסיון שלי. רוב הזמן זה נובע מאנשים שלא מבינים את החוק. אנשים חושבים ‘מותר לי להיות פה ויש לי זכות להפגין פה וזה מעל הכל’. אז נכון, זכות ההפגנה זה חשוב, אבל צריך להבין שברגע שקצין משטרה מכריז על הפגנה לא חוקית גם אם אתה מסכים איתו וגם אם לא באותו רגע אתה בשטח שאסור בהפגנה. עצם היותך במקום היא לעבור על החוק ומותר לפנות אותך בכוח.

באופן אישי, אני מעדיף שלמשטרת ישראל תהיה את היכולת הזו על פני מצב שמפגינים יכולים להכתיב את המציאות בשטח. הדברים המעניינים בראיונות של אנשים מהשורה, היא שהם אלה שניצבים בשורה הראשונה, ופוגשים באופן ישיר את השטח. בשטח צריך להביא תוצאות, וכך נחשפות כמה משיטות הפעולה. כמו למשל:

קורה גם שמבקשים שנביא עצורים ספציפיים כשזאת קבוצה יותר מאורגנת – זה קצת כמו לקחת בני ערובה. אנחנו אוספים כמה אנשים ואומרים למארגן של האירוע שנשחרר אותם רק אם הוא יפזר את כל שאר המפגינים. אותו מארגן מרגיש מחויבות כלפיהם, ואז ההפגנה מתפזרת. יש שם שילוב בין פסיכולוגיה ואסטרטגיה.

לאנשים בשטח יש גם את הניסיון המצטבר כדי לעשות הבחנות, כמו למשל זו:

ההפגנות של ראשי הרשויות הערבים גם היה קשה. האזרחים שבאו איתם מאוד שנאו אותנו והיו מאוד אלימים כלפינו. החרדים אהבו גם לזרוק עלינו דברים. הימין גם מאוד בכייני ומאוד אלים. השמאל גם בכיין, אבל לא אלים. וצריך להבין – הרוב המוחץ של השוטרים, לדעתי, הם ימנים.

אבל מרביצים לימנים בכל זאת. בהתנתקות, בעמונה – פוצצו אותם במכות

“הייתי במצבים האלה, ודווקא אלה המצבים שבהם השתמשתי בהכי הרבה אגרסיביות. זאת הייתה תשובה לרמת האלימות שהפעילו כלפיי.

וגם הבחנות חשובות מאוד לגבי הגורמים שמשפיעים על תפקוד המשטרה (ההדגשה שלי):

עד לפני כמה שנים היינו 60-70 יס”מניקים במחוז, והיום המספר עומד על 250 שוטרי יס”מ כשרוצים להגיע אפילו עד ל-400. כדי להגיע למספר הזה היו צריכים להוריד את תנאי הסף לקבלה, והיום מקבלים לא מעט חבר’ה שהם ברמה נמוכה יותר ממה שהיה בזמני. כשהיינו 60 התקן עמד על 80, והפער נוצר כי לא הצליחו למצוא מספיק מתגייסים שהם גם רובאי 07 (שירתו בחטיבות החי”ר, חה”ז) וגם עומדים במבדקים הפסיכוטכניים כדי להתקבל. היום מקבלים ליס”מ כאלה שהם רובאי 05, וגם הורידו קצת את תנאי הסף במבדקים שזה יותר משמעותי. התחושה היא של ירידה באיכות החומר האנושי.

הדברים האלה הזכירו לי את הנתונים לפיהם צה"ל מתקשה לאתר מתגייסים מקבוצות האיכות הגבוהות לקצונה ביחידות השדה הקרביות, ונאלץ להוריד את רף הפסיכומטרי בכניסה למכללה לפיקוד טקטי, בגלל שלא נמצאו מספיק קצינים שעמדו ברף.

בסופו של דבר, מסביר ד':

אנחנו לא באים כדי לדבר. אנחנו הזקיפים על ששומרים על קו שאי אפשר לעבור אותו.

[…] אנחנו לא רק הזרוע הצבאית של המשטרה, אנחנו גם זרוע של הדמוקרטיה: אנחנו מחלקים מכות באופן שוויוני לכולם. בבוקר לאנשי ימין, בצהרים לשמאלנים, אחר הצהרים לאתיופים ולערבים – כולם חוטפים, בלי הבדל.

כפי שציינתי, להרבה מהאקטיביסטים הפוליטיים (וגם לרבים מאוהדי הכדורגל) שמסביבי יש עויינות כלפי היס"מ. אני, שמסתייג מאוד מגישות אנרכיסטיות, חושב שמדינת ישראל צריכה משטרה יעילה ומקצועית, ובתוכה יס"מ יעיל ומקצועי. העובדה שהיום הגופים האלה לא פועלים ברמה המקצועית שהיינו רוצים לראות מהם היא היבט נוסף מהתמונה הרחבה, בה כל השירות הציבורי בישראל לא פועל ברמה המקצועית שהיינו רוצים לראות ממנו. וכמו בתמונה הרחבה, הפיתרון צריך להיות לשפר אותו, ולא לפרק אותו. כי כאשר מפרקים את השירות הציבורי, בין אם מדובר בדואר, בין אם בחברת חשמל ובין אם בזרוע המשטרתית שמטרתה לאפשר למשטרה להשליט סדר, החלופה היא שלטון של בעלי הכסף ובעלי הזרוע, כלומר שלטון ימין.

ב. שלמה בן עמי – שהוביל את המו"מ עם הפלסטינים בתקופת ממשלת ברק התראיין למוסף ראש השנה של מעריב. הקו הכללי שלו היה פסימי, ולא במפתיע, לאור התובנה ש:

התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת בפשיטת רגל, אובדן דרך מוחלט. אפשר להגיד שזה אחד מהישגיו של בנימין נתניהו. הוא תרם תרומה גדולה לפירוק, אם כי חלק נמצא גם בדנ"א שלהם. הפלסטינים מתקשים לקבל הכרעות היסטוריות על סיום הסכסוך.

לשאלה מתי התפקחת?, הוא נותן את התשובה של רוב "מחנה השלום", שברובו נמחק מאז אותו הזמן:

האמנתי בזמנו במתווה שהציע הנשיא קלינטון. ישראל לא אמורה להסכים מעבר לאותו מתווה, הפלסטינים דחו אותו, וזו בכייה לדורות מבחינתם. אין ממשלה בישראל, בעתיד הפוליטי הנראה לעין, שיכולה להגיע למתווה כזה. תנועות לאומיות צריכות לקבל הכרעות גם כשהן לא מושלמות. הפלסטינים כשלו והובילו אותנו ביחד איתם לחור השחור שבו אנחנו נמצאים.

הוא מביא גם פרשנות תואמת מהצד השני:

יש הוגה דעות פלסטיני, יזיד סאיע, איש מרשים, פרופסור באוניברסיטת קיימברידג', שבזמן האינתיפאדה השנייה כתב מאמר מבריק: ‘ערפאת: אנטומיה של מרידה'. הוא כתב שדינה של האינתיפאדה להיכשל, כי אין לה מטרה בת השגה. הרי מה רוצים מהישראלים? מקסימום תחזיר אותם לדיונים ושוב יתווכחו על הר הבית.

ומסביר למה מדינה פלסטינית היא לא כזו אטרקציה מבחינת הפלסטינים:

זה ייגמר מבחינתם במיני מדינה, סנדוויץ' בין מדינות שלא ידועות באהבת יתר אליהם. המדינה הפלסטינית לא תקבל את הפתרון שחלמה עליו בנושא זכות השיבה, ולכן עלולה להיות בלתי לגיטימית בעיני הפלסטינים בעצמם. לצערי יש שם גם התמכרות לתרומות בינלאומיות.

אבל את הדברים המעניינים באמת הוא אומר לגבי תהליך אוסלו. שימו לב:

אני לא מאלה שקונים את הטענה שתהליך השלום מת עם הירצחו של רבין. אני מסופק אם במו"מ לגבי הסדר קבע הוא היה מגיע למרחקים שאנחנו ואולמרט הגענו. יש לי ספק אם קלט מה זה אומר ולאן זה אמור להגיע. חלוקת ירושלים, חזרה לגבולות 67'. אני זוכר שלאה אמרה שאם בעלה היה יודע לאן הגענו עם התהליך, הוא היה מתהפך בקברו.

עכשיו, אני לא חושב שרבין "לא קלט", אני חושב שרבין ידע מה הוא עושה. למה אני חושב ככה? קודם כל כי רבין אמר את זה, ביולי 1993, מעט יותר חודש-חודשיים לפני החתימה על ההסכם הסודי באוסלו והחלפת מכתבי ההכרה עם ערפאת (ההדגשות כאן ולהבא הן שלי):

עם הפלסטינים יש שלוש בעיות מהותיות[,] אינני בטוח שזה ישתנה עם מי נדבר מתוכם. הדבר הראשון הוא כמובן אי הכללת ירושלים […] הדבר השני, מה תוחלת הסמכות של הגוף המבצע של האוטונומיה […] והדבר השלישי כלומר על מה הם אחראים ועל מה לא, אנחנו עומדים על כך שהאחריות תהיה בעיקרה פונקציונלית פלוס ניהול האדמות[.] לא חלוקה טריטוריאלית פוליטית אלא חלוקה מינהלית מי מטפל במה[.] בתחום של ניהול אדמות, אנחנו אומרים לא יעלה על הדעת שעל הישובים ועל הביטחון אנחנו לא נהיה אחראים.

כלומר, רבין הבין שמול הפלסטינים האופק הוא לא של הסכם קבע אלא של הסכם ביניים. יותר מכך – חודש לפני הרצחו, בנאומו בכנסת בדיון שבו הובא לאישורה הסכם קהיר "אוסלו ב' ", הוא הבהיר מה עמדתו לגבי הסכם הקבע, ואין ספק שזה רחוק מאוד ממה שאליו הגיעו מאוחר יותר ברק ואולמרט:

את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי – כמובן, זה לא מתייחס לרמת-הגולן – ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית.

אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים.

לא נחזור לקווי ‎4 ביוני ‎1967. ואלה הם עיקרי השינויים. לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על-פי נוהגי דתם.

גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה.

שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים.

להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון.

את הדברים החשובים לגבי אוסלו אומר שלמה בן-עמי אחרי כמה הבלים שמניחים שפרס ורבין פעלו בצורה מתואמת לגבי התהליך הזה, אבל בכל זאת אומר אותם:

הם הגיעו באוסלו להסכם עם ערפאת שמחזיר לו את עזה ויריחו ומשאיר חמישה נושאים, בהם ירושלים, ההתנחלויות, הביטחון והפליטים, שעליהם נדבר בעתיד. ערפאת היה חותם על הסכם שאפילו לא מזכיר הגדרה עצמית? לדעתי הסכם אוסלו עניין את ערפאת כשלג דאשתקד. אתפלא אם בכלל קרא אותו.

עד כדי כך?
מה הדבר החשוב ביותר שהתחולל בתנועה הלאומית הפלסטינית מאז שנוסדה? האינתיפאדה הראשונה. זה לא היה ערפאת. עשו את זה נערי האבנים וההנהגה המקומית שכללה את חנאן עשראווי ופייסל חוסייני, אלה שהוא תיעב. [ואלה אותם אנשים שניהלו את המו"מ בוושינגטון, מול אנשי משרד רוה"מ. התצפיתן] אמרתי לו: ‘אתה מדינאי'. הוא היה חוזר ואומר: ‘לא, אני פוליטיקאי'. מבחינתו היה חשוב לחזור לשטחים כדי לקבל את המושכות ולשים בצד את ההנהגה המקומית. באוסלו הייתה אי–בהירות. הוא אמר: כשאגיע לזה, נערבב משהו.

ומה היתה התוצאה של אי-הבהירות הזו, שנועדה לסלול את דרכו של ערפאת להשתלט בכוח על ההנהגה בשטחים?

אי–הבהירות גרמה לצדדים לקבוע עובדות מוגמרות כדי להשפיע על אופי ההסדר בעתיד. הישראלים באמצעות בניית ההתנחלויות והפלסטינים באמצעות טרור. […] באנו למו"מ על הסדר הקבע בהנחה שאנחנו הולכים לפתור את הבעיות של 67' בפשרה. הם באו במטרה לפתור את 67', אבל גם את 48', שאלת הפליטים וכיוצא בזה. לכן מתווה קלינטון הוא לדעתי הגבול הקיצוני ביותר שממשלה בישראל יכולה להגיע אליו, ולא הצלחנו. ערפאת דחף את כולם לתהום.

בן-עמי מסיים בשתי תובנות מעניינות: אחת לגבי עמדתו הפוליטית והשיקולים לעתיד ישראל:

עדיין שמאל אבל יש לי קריאה אחרת של התנועה הלאומית הפלסטינית. יהיה נכון לישראל להתנתק ולאפשר הקמת מדינה לצדנו, אבל שיניתי את שאלת חלוקת האחריות. חלק לא מבוטל נופל על ההנהגה הפלסטינית, שלא ידעה לקבל הכרעות. הסוגיה הזו, בסוף, היא פנימית, שלנו. אומות לא נרצחות, הן מתאבדות. האימפריה הרומית החזיקה מעמד מאות שנים, היו ניסיונות של שבטים גרמניים לחדור לתחומיה, אבל היא הייתה בריאה. ברגע שנרקבה מבפנים, התפוררה.

והשניה היא לגבי המנהיגות בדמוקרטיה:

לשמאל גם חסרה סבלנות כלפי מנהיגיו. אם מנהיג השמאל יגיד את מה שהשמאל רוצה לשמוע, הוא לא יגיע לשלטון. את שלי יחימוביץ' הורידו שאולה כשאמרה שההתנחלויות הן לא הבעיה. למנהיגות אפשר להגיע עם מנהיג פופוליסט נאור".

כמו מי?
בבחירות 1992 הצהיר רבין שמי שיירד מרמת הגולן, גם בעת שלום, ייצא מדעתו. דבר ראשון שעשה אחרי שנבחר זה לפתוח במו"מ, הציע לאסד לחזור לגבולות 67'. לי יצא לטוס איתו בהליקופטר מתל אביב לרמת הגולן, שם כמעט תקפו אותו פיזית. אמר להם שלא יהיה מנוס מלעקור יישובים. לזה אני קורא פופוליזם נאור. אתה מתמרן את הכלים שהדמוקרטיה נותנת לך כדי להגיע לשלטון, כי בלי השלטון לא תוכל לממש את החזון. פופוליזם לא זר לדמוקרטיה. היא מזמינה אותו, בניגוד לדיקטטורות, שם אין התדיינות.

 

ג. חקלאות   "הארץ" פרסמו פרוייקט שבו מרואיינים שמונה חקלאים. שבעה ממושבים ואחד ממושבה. המשותף להם: כולם מעל גיל 60. הגיל הממוצע של בעלי המשקים בארץ הוא 65, ולרובם אין בנים ממשיכים. מספר הרפתות המשפחתיות בארץ צנח בתוך פחות מעשרים שנים (מאז 1998 ועד 2015) בחצי: מ-1211 ל-625. הנתון הזה של הגיל הממוצע והיעדר הבנים הממשיכים, שבימים הקרובים אני מקווה להרחיב אותו מעט בעזרת סקירה של המשקים שאמא של התצפיתן עשתה לפני כמה שנים במושב שבו שניהם גדלו, לא מצביע על "חיסול" החקלאות, כמו שהחקלאים נוטים להתלונן אלא על קפיטליזציה מואצת שלה – מעבר ליחידות יצור גדולות, שלא תמיד מתבססות על פחות עובדים, בחקלאות, אבל מאורגנות במבנה של חברות חקלאיות-מסחריות גדולות, עם מעט מנהלים/בעלים (חלקם בעלי משקים שהגדילו את היקף הייצור שלהם) שאופי העעבודה שלהם הוא יותר עסקי מאשר חקלאי, והרבה עובדים שכירים, רבים מהם ערבים-אזרחי-ישראל, פלסטינים או זרים. המשמעות הנוספת היא צמצום מספר התושבים (היהודים) ביישובים הכפריים שעוסקים בחקלאות, אל מול גידול במספר העובדים במקצועות אחרים (ביישוב ובעיקר מחוץ לו), גידול שנתמך בבניית ההרחבות הקהילתיות, ומשמעותו הפיכת היישובים הכפריים לפרברי-וילות-צמודות-קרקע עבור המעמד הבינוני גבוה שיכול להרשות לעצמו לגור מחוץ לעיר (בצירוף הטבה לא מוצדקת בדמות הנחה לבניהם של בעלי המשקים ההולכים ונסגרים).

ואם כבר מדברים על החקלאות, אז לפני כמה ימים התפרסם שמועצת רשות המים מתכוונת לקצץ לקראת שנת 2018 54% ממכסת המים לחקלאות. אני נשבע לכם שחשבתי שזו טעות, עד שראיתי שהיא מגובה במספרים: 210 מלמ"ק במקום 455 מלמ"ק. זה עדיין נשמע לי כל כך קיצוני, שאני מנסה להבין מה עומד מאחורי זה, כי אני לא מכיר עסק לא פיננסי שיכול ברצינות לעמוד בקיצוץ של 54% מחומרי הגלם שלו בתוך שנה אחת.

ד. קרן המטבע – ב"הטלגרף" התפרסמה כתבה בעקבות דו"ח של מוסד הביקורת הפנימי של קרן המטבע העולמית בנוגע להתנהלות הקרן לגבי יוון והמשבר בגוש היורו. אני מודה שלא קראתי את כל הדו"ח עצמו, אבל ריפרפתי בכמה פינות לודא שהכתבה לא ממוצאת. בכל מקרה, לפי הטלגרף הנהלת הקרן הטעתה את המועצה שלה, והקרן פעלה בניגוד לנהלים הפנימיים שלה (ובלי להותיר תיעוד), כדי להציל את הבנקאות האירופית. היא לא נערכה להתמודדות עם הפוליטיקה של גוש מטבע רב-לאומי, כי הניחה שמשבר מאזן תשלומים בתוך גוש כזה אינו אפשרי. זאת למרות הנתונים שבנו אותו.

ההחלטה לחרוג ממדיניות ההלוואות של הקרן ולאשר את חבילת החילוץ הראשונה הוסתרה בתוך הניסוח של החלטה שהובאה לאישור מועצת הקרן. יוון נאלצה לסבול את ה"הלם המסורתי" של תוכנית צנע מבית קרן המטבע, ללא שתקבל בתמורה שחרור והפחתה של החוב כדי לחזור למצב בר-קיימא. הדבר הזה התבטא בצמצום התוצר לנפש ב-11% בתוך שלוש שנים, והמייצבים האוטומטיים לא הופעלו, מה שייצר מדיניות פרו-מחזורית שהחריפה את המיתון עוד יותר.

הניסיון ליצור דיפלציה פנימית של 20-30% באמצעות קיצוץ משכורות צמצם את בסיס הכלכלה והזניק את יחס החוב. המכפיל הפיסקלי התברר כגבוה פי חמש ממה שצפו, והפגיעה בתוצר הסתכמה ב-25%, כשהאבטלה מזנקת ל-25% במקום ה-15% הצפויים. נטל המחיר של חבילות ה"חילוץ" הוטל על כתפי האזרחים היוונים מן השורה, תוך האשמת יוון בכשלונות התוכנית – מבלי להודות שהמטרה היתה הצלת גוש היורו.

If preventing international contagion was an essential concern, the cost of its prevention should have been borne – at least in part – by the international community as the prime beneficiary.

יש מקום לציין שבשנים האחרונות קרן המטבע העולמית היא הגורם היותר חיובי לגבי ההתמודדות עם המשבר ביוון, אבל עדיין לא ברמה שתיתן לו פיתרון ממשי.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על סדר היום: אלימות משטרתית, שלמה בן-עמי והפלסטינים, משבר החקלאות וקרן המטבע

  1. פינגבק: על סדר היום: קפיטליזציה של החקלאות, תמחור השירות הקרבי ושודדי האוצר | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s