על סדר היום: שוב חלב

כרגיל, האוצר ממשיך במאמציו הבלתי נלאים לקפיטליזציה של שוק החלב, וכרגיל, התקשורת הקלקלית עוטפת את זה בשקרים המוכרים על יוקר המחיה (או כמו שתמר בן יוסף כינתה את זה בצדק – זילות המחייה).

כמו שניתן לצפות מכתבה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר בנושא, גם הכתבה הזו מלאה בדיסאינפורמציה ועטופה במיסגור מטעה שחיציו מכוונים אל הקיבוצים והחקלאים. הצבעה על כל הדיסאינפורציה הזו תהיה עניין מייגע, ולכן אוותר עליה, אזכיר את הטריגר לכתבה – שר האוצר החליט משיקולי רווח פוליטי בדעת הקהל להתחמק מלהוסיף את אישורו הפורמלי הנדרש כדי ליישם את החלטות מנגנון קביעת המחירים שפועל בהתאם לחוק תכנון משק החלב, כלומר עושה עבריינות חוקית כי חוקי המדינה לא חלים על הממלכה הביזנטית של משרד האוצר – ואעבור למה שמעניין אותי באמת [ההדגשה שלי]:

הסכם הקודם, שנחתם בעקבות המחאה החברתית, נחתם מעל ראשה של תנובה — המדינה והרפתנים הסכימו על הפחתה זמנית במחיר המטרה, על פרישה של רפתות קטנות ולא יעילות, ועל הורדת מכסים ופתיחת שוק מוצרי החלב ליבוא.

ההסכם המוצע החדש עושה את אותם שלושה צעדים, רק בצורה דרסטית יותר — הפחתה עמוקה יותר של מחיר המטרה, פרישה רבה יותר של רפתנים קטנים, ובעיקר הסרה דרמטית של המכסים שנותרו על מוצרי החלב.

[…]

המשמעות היא שאי אפשר לקיים יבוא חופשי של מוצרי חלב בלי לקיים כלכלה חופשית בייצור שלו — החשיפה ליבוא מתחרה תמוטט את התכנון של משק החלב בישראל. עדיף להיערך בהדרגה לביטול התכנון, כי זה יקרה בכל מקרה.

כתבתי כבר לא מעט בעבר על נושא משק החלב בישראל. אם אתם מעדיפים הפניות ספציפיות, תקראו את זה ואת זה. מכיוון שכנראה שרובכם לא יקרא, אני אתמצת את העניין: משרד האוצר, תחת מסווה של מאבק פיקטיבי ביוקר המחיה, פועל במרץ לקפיטליזציה של החקלאות – חיסול המשקים המשפחתיים הקטנים וריכוז הייצור בידי חברות מסחריות גדולות. התוצאה הצפויה, לאחר שהקואופרטיב המרכזי בשוק החלב נמכר לידיים פרטיים, היא ריכוז מקטעי הייצור והייבוא (שייפתח) בידיים פרטיות, מאוד ייתכן שאותן הידיים שמחזיקות במחלבות. האם זה יקל על יוקר המחיה? בערך כמו שמכירת תנובה הקלה על יוקר המחיה (וזה בלי לחשב את יוקר הנזקים החברתיים שנגרמים וייגרמו מריכוז החקלאות הישראלית בידי מספר קטן של חברות מסחריות גדולות).

לשמחתי, מהפוסט הזה של נציג הרפתנים בפיד שלי בפייסבוק עולה שהרעיון כנראה נבלם לעת עתה, והכותב אפילו מעלה את הצורך לבנות מחדש את הקואופרציה החקלאית, שהיא התנאי לקיומם של המשקים הקטנים בכלכלה מודרנית. אבל כמו שאנחנו מכירים את משרד האוצר של הממשלות האנטי-ציוניות השולטות בנו בעשורים האחרונים, הסיפור הזה רחוק מלהגמר, ולכן צריך להשאר עם אצבע על הדופק, להחליף את הממשלה, למנות שר חקלאות, ובעיקר לפזר את חבורת המהפכנים מטעם עצמם במשרד האוצר.