השלום החסר: למה רבין הפך את אוסלו לאפיק מו"מ רשמי?

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הזו – על תהליך אוסלו, וההסבר שמציע רוס להפיכתו לאפיק רשמי של שיחות בין ישראל לאש"פ.

מכיוון שכל הרקע הידוע לנו מוליך להבנה שרבין התנגד למו"מ עם הנהגת אש"פ תוניס, אחת השאלות המסקרנות והמרכזיות בהיסטוריה של התהליך המדיני בין ישראל לשכניה היא השאלה מדוע הסכים רבין למו"מ באוסלו, שהפך לבסיס של "תהליך השלום" מול הפלסטינים. כך מתאר את הדברים רוס [עמ' 103-102, ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי]:

In two rounds in February and March, Hirschfeld and Pundak and Abu Ala and Hassan Asfour came to an understanding on a six-page document. In it both sides made important moves. Israel would agree to withdraw completely from Gaza in two years (with a UN trusteeship to replace Israel); to negotiate the permanent status of Jerusalem; to permit the Palestinians of East Jerusalem to take part in the elections for self-rule throughout the territories; and to accept binding arbitration of disputes. The Palestinians revealed their flexibility more by what they did not say than by what they did. For the first time, they were ready to accept a document that did not provide explicit jurisdiction and control over the land; did not ensure that East Jerusalem would be part of the area of self-rule; and did not have guarantees on statehood.
In reality this document seemed to contradict everything we knew about both sides positions; and at the end of March, when the Norwegians shared the DOP drafted by Hirschfeld and Abu Ala with us, I found it hard to believe, especially on the Israeli side. I knew that Rabin wanted out of Gaza, but doubted he would agree to dismantle settlements or include East Jerusalem in the self-rule areas at this stage. And there was no way that Rabin, of all people, would accept that disagreements with the Palestinians could be subject to outside and binding arbitration; he would not put Israel's fate in someone else's hands.

[DOP = declaration of principels, הצהרת עקרונות]

בשלב המוקדם נוהל תהליך אוסלו ע"י יאיר הירשפלד ורון פונדק, שני אישים לא רשמיים, מקורבים לסגן שר החוץ, יוסי ביילין. אני חושב שהנקודות המעניינות בקטע הזה הן שרוס מציין שבשונה מהצד הישראלי, שהסכים לדברים שלא הסכים להם בעבר, ההתקדמות בצד הפלסטיני היתה בסה"כ בהימנעות מהצבת דרישות בלתי אפשריות בעליל (בשונה מכפי שנהג בעבר).

מה שרוס לא מזכיר – ואולי לא הכיר בשלב הזה – הוא מה שסיפר יאיר הירשפלד בראיון: שכבר בפגישה השלישית הציע פרס ליאסר ערפאת לחזור לשטחים במידה ויגיעו להסכם – הדבר העיקרי שעניין את ערפאת בשלב זה.

הנקודה המעניינת השניה היא שבשלב הזה ההסכמה הראשונית באוסלו נראתה לו חשודה, מכיוון שסתרה את הידוע לו על עמדות שני הצדדים, ובעיקר על הצד הישראלי וספציפית על רבין. ואכן, הוא מספר:

Naturally, the paper led us to doubt the seriousness and meaning of the channel. Sure enough, by May, when official Israelis became involved in the Oslo channels, they insisted that the passages about binding arbitration, the complete withdrawal from Gaza, and Palestinians running for and voting in elections in East Jerusalem all had to be changed. Why did Rabin make the Oslo channel an official one? To begin with, he saw the Washington talks going nowhere, with Faisal in Tunis and the negotiators in Washington demanding that self-rule must provide not only for jurisdiction over the land but also for authority over the Israeli settlements in the West Bank and Gaza. Worse, they would not accept exclusion of East Jerusalem from the self-rule arrangements and insisted on statehood being the acknowledged outcome of the negotiations. Rabin's believed his domestic realities required that he be able to say that he had preserved Israel's options for the future. He saw the interim period as one in which Palestinian intentions would be tested and both sides would learn to live together. That would make tackling the existential issues of the conflict possible over time. With this in mind, he decided to test the Oslo channel, and, in effect, to test Arafat by saying he would discontinue the channel unless Faisal Husseini took part so to keep public attention on the Washington talks.

כלומר, אכן התברר שהעמדות הישראליות הראשוניות שכביכול יצרו בסיס להסכמה באוסלו לא היו עמדות מוסכמות על הצד הישראלי ברגע שהאפיק הזה הפך לרשמי. אז למה רבין הסכים להפיכת תהליך אוסלו לרשמי?

לפי ההסבר שמציע רוס, רבין ראה שהמו"מ בוושינגטון לא מתקדם בגלל הדרישות מרחיקות הלכת של נציגי הפלסטינים, בעוד שהאפיק באוסלו הציע אפשרות להסכם על תקופת ביניים, שתאפשר לבחון את כוונות הפלסטינים.

אבל אני חושב שבין ובתוך השורות מסתתר הסבר טוב יותר. כמו שראינו ברשומה הקודמת, כדי להמנע ממו"מ עם ערפאת, רבין היה מוכן להסכים להצבת פייסל חוסייני בצמרת המשלחת הפלסטינית לוושינגטון, אלא שערפאת קרא לחוסייני לתוניס, ועיכב אותו שם. והנה – לפי רוס הצעד המעשי שעושה רבין כדי "לבחון את ערפאת" הוא לאיים בהפסקת המגעים באוסלו אם הוא לא ישלח את חוסייני בחזרה לוושינגטון. לצעד הזה של רבין היתה השפעה משמעותית, וחוסייני אכן נשלח לוושינגטון. כך לפי רוס:

No doubt sensing that Rabin was undecided on the utility of the channel, Arafat responded to these Israeli demands and Abu Ala even went so far as to tell Hirschfeld in the fourth round of talks in April that East Jerusalem would be excluded from the area of self-rule. By May, however, having acceded to Israeli demands and seen very little in response, the Palestinians felt it was their turn to impose a demand. Abu Ala told Hirschfeld that either the Israelis upgrade the channel — to include official participation — or the Palestinians would no longer take part in it. Now Rabin had to decide the future of this channel. He decided that Peres could send Uri Savir, the Director General of the Foreign Ministry, to participate in the talks. A major threshold was being crossed: Israel was officially dealing with the PLO, albeit in secret. There would be no more deniability.

כלומר, לפי המתואר כאן, רבין חיזק באמצעות הלחץ על ערפאת את הסיכויים של אפיק המו"מ בוושינגטון, ונאלץ לשלם על כך בנוכחות ישראלית רשמית באפיק באוסלו (שנסוגה מהסכמות קודמות של הירשפלד ופונדק). כלומר – הדינמיקה המתוארת היא עדיין דינמיקה של אפיקי מו"מ מתחרים, ולא משלימים. חשוב לציין כאן שהנציגות הישראלית היתה מנכ"ל משרד הפנים, שבראשו עמד פרס שהיה מעורב גם הוא באופן ישיר בשיחות.

לכאן כדאי להוסיף דברים נוספים שאנחנו יודעים על תהליך אוסלו ועל היחס של רבין כלפיו:

א. לפי פונדק, בשלב הזה הקפידו אנשי הצד הישראלי באוסלו לאנשי אש"פ את הקו הרשמי:"השיחות באוסלו אינן ערוץ חלופי לשיחות בוושינגטון אלא ערוץ אחורי לבירור עניינים הנמצאים ברקע". מצד שני, הם העבירו לאנשי אש"פ את המסר שאם יגיעו השיחות בוושינגטון למבוי סתום, ייעשה ניסיון להגיע להסכמה על בסיס השיחות באוסלו. אנשי אש"פ באוסלו הבינו מן הסתם את מה שיכול היה להבין כל בר-דעת: אם יכשלו השיחות בוושינגטון, יוכלו לחתום על הסכם באוסלו, ולהפך – על מנת לחתום באוסלו, עליהם לדאוג שיכשלו השיחות בוושינגטון. עדויות היסטוריות לתפקידם של אנשי אש"פ טוניס בהכשלת השיחות בוושינגטון כבר הופיעו ממספר מקורות, ורבין היה מודע לו בזמן אמת. כך למשל כתב לפרס:

בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א' 6.6.93, ברצוני לחזור על הנקודות העיקריות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום… ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי תוניס לעקוף את השיחות בוושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבהן, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלסטינית. אנשי תוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי (האחרון) של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלסטינית לצאת להידברות עם נציגי מחמ"ד [מחלקת המדינה] בוושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי תוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בוושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן. […] נסיונות הטרפוד של המשא ומתן על ידי "אנשי טוניס" ברורה, הצעותיהם הן קטסטרופה ובלתי קבילות לחלוטין. […] אין לי ברירה אלא ל בקשך להפסיק המגעים עד לחידוש המשא ומתן ב-15.6.93 או עד לבירור נוסף בינינו.

ב. בשיחה סגורה (ומאוחרת יותר) עם חניכי המכללה לביטחון לאומי ביולי 1993 – זמן קצר לפני החתימה על הסכם אוסלו, רבין עדיין אמר:

"היה ברור שהמשלחת הפלסטינית מותנת באישורים מטוניס […] יחד עם זאת אני רואה חשיבות עקרונית בעמידה שהמשלחת היא נציגי תושבי השטחים, כי אני מאמין גם שבתוכם יש כאלה יותר (לא ברור).

ובתשובה לשאלה מדוע לא לדבר עם אש"פ ענה:

אנחנו יודעים מה הם הנושאים המהותיים שמונעים הגעה להסכם על הסדר הביניים, האם כתוצאה מזה אש"פ הולך לשנות עמדתו בעניין ירושלים, בעניין האחריות הישראלית על התושבים והישובים וחייהם בשטחים, על ראיית הביטחון הכולל? אני לא רואה שע"י הפניה וע"י החלטה שלנו שאנחנו מבקשים לדבר איתו [הוא ישנה את עמדתו]

[…]

לפי דעתי זה משבש את מתכונת מדריד. לא שהיא הכי טובה […] למה לא לדבר עם אש"פ?

למשל הסעודים, האמריקאים ניסו להשפיע על הסעודים לתת כסף להשקעה בשטחים […] יצאה לפני 3 שבועות משחת של פייסל חוסייני ואבו מאזן, היו צריכים להגיע לסעודיה לנהל מו"מ, הסעודים הודיעו, אנחנו מוכנים לקבל [את] פייסל חוסייני, מוכנים לתת כסף לשטחים, את אבו מאזן לא רוצים לראות, לא מוכנים לדבר איתו. וודאי לא ניתן כסף הם אומרים לאש"פ. […] הם לא נתנו סנט אחד, לערפאת מאז מלחמת המפרץ. לכן היום סוגרים עיתונים בשטחים, מורים באוניברסיטאות שקשורות באש"פ, או גורמים הקשורים באש"פ, הם שבעה חודשים לא קיבלו שכר, הם במשבר כספי. […] ולכן אני מצטער על ההתבטאויות אבל זה לא משנה.

דרך אגב, באופן מעניין מאוד, להערכה זו בנוגע למצבו של אש"פ תוניס היו שותפים גם פונדק והירשפלד עצמם.

ג. לפי פנחס ענברי, שהיה הראשון לפרסם בישראל את עובדת קיומם של המגעים החשאיים באוסלו, באותו הזמן:

מהאוריינט האוס המשכתי למלון אל־וטן הסמוך, שם פגשתי את א־שאפי. הכרתי אותו היטב. הוא היה קומוניסט עזתי קשוח ודוגמטי, אבל איש טוב. ערפאת מינה אותו לראש המשלחת בוושינגטון מתוך כוונה שהדוגמטיות שלו תמנע כל פשרה והשיחות ייתקעו. שאלתי אותו ישירות על השיחות באוסלו. הוא אישר באוזניי שמתנהלות שיחות כאלו, אך ניסה להמעיט בחשיבותן. יש מגעים בווינה ובנורווגיה, אמר לי, בניסיון להבין יותר טוב את דרישות הצד הישראלי. אינני יודע אם ידע על השיחות, או רק ניסה ליצור באוזניי רושם שהוא יודע. אבל דבר אחד היה ברור לכל אורך הדרך: בין אש"ף לאנשי המשלחת הפלסטינית לוושינגטון נפערה תהום. אנשי המשלחת היו משוכנעים שערפאת ימכור את תושבי השטחים תמורת זכות השיבה, וכך היה. הם גם תיעבו אותו ברמה האישית.

[…]

שלושה חודשים אחרי, כשאוסלו כבר היה עובדה מוגמרת, שב ענברי לאוריינט האוס. "חלפתי על פני חדרו של פייסל חוסייני. האיש הזה, שתמיד היה מוקף אנשים, ישב בודד לגמרי בחדר הגדול והריק, עזוב לנפשו. בעיניו עמדו דמעות. הוא לא בכה, אבל נראה כמי שחרב עליו עולמו. הוא היה בכיר המשלחת לוושינגטון. הייתה לו הזדמנות לחתום על הסכם עם ישראל ללא אש"ף, והוא החמיץ אותה. הוא לא העז. ייתכן שהעריך שישראל לעולם לא תלך עם אש"ף, וטעה. זו הייתה המכה הגדולה ביותר מבחינתו. אבל לא מן הנמנע שגם הפחד מפני ערפאת הביס אותו והוא התקפל.

ד. וכך אמר בראיון שלמה בן עמי, שהוביל את המו"מ מול הפלסטינים בתקופת ממשלת ברק:

הם הגיעו באוסלו להסכם עם ערפאת שמחזיר לו את עזה ויריחו ומשאיר חמישה נושאים, בהם ירושלים, ההתנחלויות, הביטחון והפליטים, שעליהם נדבר בעתיד. ערפאת היה חותם על הסכם שאפילו לא מזכיר הגדרה עצמית? לדעתי הסכם אוסלו עניין את ערפאת כשלג דאשתקד. אתפלא אם בכלל קרא אותו.

עד כדי כך?
מה הדבר החשוב ביותר שהתחולל בתנועה הלאומית הפלסטינית מאז שנוסדה? האינתיפאדה הראשונה. זה לא היה ערפאת. עשו את זה נערי האבנים וההנהגה המקומית שכללה את חנאן עשראווי ופייסל חוסייני, אלה שהוא תיעב. [ואלה אותם אנשים שניהלו את המו"מ בוושינגטון, מול אנשי משרד רוה"מ. התצפיתן] אמרתי לו: ‘אתה מדינאי'. הוא היה חוזר ואומר: ‘לא, אני פוליטיקאי'. מבחינתו היה חשוב לחזור לשטחים כדי לקבל את המושכות ולשים בצד את ההנהגה המקומית. באוסלו הייתה אי–בהירות. הוא אמר: כשאגיע לזה, נערבב משהו.

בשורה התחתונה, ממכלול המקורות עולה שאפיקי המו"מ בוושינגטון ובאוסלו היו אפיקים מתחרים, ורבין נאלץ להסכים לקיום ולהכרה במגעים באוסלו כ"תשלום מחיר" תמורת הפחתת המאמץ של ערפאת לטרפד את המו"מ בוושינגטון. לצערי, ההיסטוריה לימדה שזה לא הספיק, לאור עוצמת הנחישות בצד השני של המחלוקת בצמרת הישראלית – פרס ואנשיו – שהעדיפו להציב דווקא את ערפאת ואנשי אש"פ תוניס, ולא את ההנהגה הפלסטינית בשטחים, כנציג הפלסטיני לתהליך המדיני מול ישראל. נחישות זו הובילה לטרפוד המגעים בוושינגטון ולהסכם באוסלו, שתוכנו המוסכם העיקרי, ואולי הבלעדי, היה השלטת ערפאת על הצד הפלסטיני.

ומי שרוצה להרחיב עוד על הנסיבות שהביאו את רבין להשלים עם תהליך אוסלו, הנה מאמר שלם של אדם רז בעניין.

7 מחשבות על “השלום החסר: למה רבין הפך את אוסלו לאפיק מו"מ רשמי?

  1. מדוע פייסל חוסני לא הצליח להגיע להסכמות עם רבין, הרי הוא הכיר את עראפת וידע שהכיון אליו הוא יוביל הוא לא לרצון הפלסטינאים?

    אהבתי

    • אני חושב ש"לא לרצון הפלסטינים" זה ביטוי לא מוצלח, בעיקר כי אין "רצון הפלסטינים" אחד. לגבי חוסייני, אני מבין שהקושי להגיע להסכמות מול רבין (כלומר בוושינגטון) נבע מכך שהוא היה קשוב להנחיות של ערפאת בנוגע לעמדות שיוצגו במו"מ, בין היתר בגלל שכנראה לא ידע מה קורה באוסלו. אני מעריך שחוסייני, גם אם רצה בכך, ידע שהגעה להסכם עם רבין בניגוד לדעתו של ערפאת תגרום לערפאת להציג אותו כבוגד ותיצור סכנה ממשית לחייו. ייתכן שחשב שיוכל להגיע להסכם שערפאת יאשר, ולא צפה שהצד הישראלי יאפשר לערפאת לחזור בראש אנשיו ולהשתלט על השטח.

      אהבתי

  2. הרושם המתקבל פה הוא שחסר לנו מידע. התמונה חסרה.
    כל הצדדים הבינו שוושינגטון ואוסלו מהצד הפלסטיני מצויים באי הסכמה המבוססת כנראה לא על תוכן אלא על מי המנהיג. הישראלים רומזים לחוסייני שיש אופציה אחרת על פניו כדי להפעיל עליו לחץ. ברור לו שהוא עומד להכניס את ערפאת לאיזור אחרי שהצליח בעזרת הישראלים להחזיק אותו בחוץ. האם הוא לא האמין שהישראלים יהיו שוטים ויגיעו להסכם עם ערפאת?

    סביר יותר שהוא חשש לעורו, סביר שבזמן שהוא היה בטוניסיה הבהירו לו מי המנהיג. סביר שמלכתחילה לא היה שום סכוי לערוץ וושינגטון וושינגטון היה סוג של הונאה.
    אם כך מדוע הוא לא רמז את זה לישראלים?
    אם על פי פנחס עינברי חוסייני נראה מאוכזב לאחר הסכם אוסלו כנראה שהונו אותו. יתכן שהוא לא היה מודע למשקל שיחות אוסלו. יתכן שהוא חשב שהוא השליח של ערפאת בוושיגטון.
    עדיין מדהים שרבין ופרס הסכימו להחזיר את ערפאת.

    אהבתי

  3. במאמר שלך מ16 אפריל 2014 אחרי מות: ערוץ חשאי מטוניס לעזה (דרך אוסלו) ניתנת התשובה:

    פונדק מתאר מערכת יחסים פנים פלסטינית פתלתלה. מצד אחד, הוא מתאר מצב לפיו הנציגים הפלסטינים בשיחות בוושינגטון, אנשי הגדה המערבית (בעיקר חנאן אשראווי, פייסל חוסייני), איתם הוא והירשפלד נפגשו בירושלים, לא העזו להזיז אצבע ללא אישור טלפוני של ערפאת ואנשיו שישבו בטוניס. מצד שני, הוא מעיד שלהפתעתו אנשיו של עראפת הסתירו עד הרגע האחרון מפני חוסייני ואשראווי את עצם קיומו של ערוץ חשאי באוסלו, תוך שהם נותנים להם הנחיות להקשיח עמדות בוושינגטון. הנחיות אלה, שנתפשו על ידי אנשי הנציגים הפלסטיניים לשיחות בושינגטון כמכשילות באופן מכוון ולא-ברור את המו"מ אותו נשלחו לנהל כמעט והביאו אותם להתפטרות.

    אהבתי

    • אני חושב ששני הדברים סבירים:
      שחוסייני מצד אחד חשב שהוא מנהל את המו"מ עם ישראל בהסכמת אש"פ תוניס (ולכן המשיך להתייעץ איתם), מכיוון שהניח שישראל לא תאפשר לערפאת לחזור לשטח. ומצד שני, שהוא לא היה מעוניין להגיע להסכם עם ישראל שיהיה מנוגד לדעת ערפאת, מכיוון שחשש לעורו במקרה שיחתום על הסכם כזה (חשש שהיה לו כנראה על מה להשען).
      מהצד השני – ההגיון של רבין אמר שאם אפשר יהיה להגיע להסכם ביניים עם חוסייני והמשלחת של תושבי השטחים בוושינגטון (ללא השבת ערפאת לשטחים), הם יוכלו לבנות בהדרגה את מעמדם כהנהגה בשטח באופן שינטרל את היכולת של ערפאת לשלוט במהלכים בשטח ולטרפד את התהליך. כאשר הבין שערפאת הצליח לטרפד את האפשרות של הסכם כזה בוושינגטון (בין השאר בעזרת המגעים באוסלו), רבין ניצב מול הבחירה הגרועה לפוצץ את כל המהלך המדיני מול הפלסטינים (ולפי פרשנים שונים, להסתכן בהדחה בתוך מפלגתו), או להתקדם בהסכם אוסלו, תוך מחשבה שההדרגתיות של התהליך תאפשר לשלוט בו ולעצור אותו אם אי אפשר יהיה לנתב את המהלכים בגבולות הרצוי לתפישתו.

      אהבתי

  4. למרות שאין אחידות בקרב הפלסטינים, הקיצונים דומיננטים. כפי שאנחנו רואים במהומות חסרות ההגיון בארה"ב שמתפשטות לאירופה, מהיר יותר למחות ולהרוס בשם "הצדק", להיות עויין ושלילי, בייחוד אחרי שמקבלים "חינוך" לאורך זמן.
    כאשר ערפאת הגיע לשטחים הוא דאג לכך שהחינוך בבתי הספר יהיה עויין לישראל, שהלך הרוחות יקציו ויהלום את הגישה שלו. התאספות סביב הדגל טובה למנהיג.
    כשישראל הגיעה ב67 לשטחים המצב של הפלסטינים השתפר והאזרח הקטן שפחות מתעניין בפוליטיקה רובו יצא נשכר. פייסל חוסיני וחנן עשראוי העלו את הרף של העוינות וערפאת הקצין עוד יותר. בעבר היה אפשר לחיות יחד וגם חיו ביחד ללא רגשות שלילים. כעת השינאה כלפינו היא חלק מהתרבות הפלסטינית.
    במידה רבה זה מה שקורה עם אזרחי ישראל הערבים כיום. המנהיגים הנוכחים מושכים לכיון לאומיות ורגשות שלילים במקום לכיוון השתלבות של מיעוטים.

    אהבתי

    • לגבי פועלו של ערפאת, אני נוטה להסכים – מתן ניהול מערכת החינוך בידי אש"פ במשך רבע המאה האחרונה עשה נזקים איומים מבחינת ביסוס העויינות ודה-לגיטימציה היסודית לישראל בציבור הפלסטיני.
      לגבי ערביי ישראל, אני חושב שפועלות בקרבם מגמות סותרות – השתלבות בחברה הישראלית, ולצידה הסתגרות וטיפוח ניכור לחברה הישראלית. אני חושב שהמגמה השניה היא במידה מסויימת תגובת נגד למגמה הראשונה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s