השלום החסר: פערי ציפיות

חתימת הצהרת העקרונות ("הסכם אוסלו") בוושינגטון לא היתה הסכם שלום, אלא הסכם על המסגרת לתהליך השלום שיתחיל אחריה. חשוב גם לזכור שמשמעותה העיקרית היתה כנראה לא ההתקדמות המהותית בתהליך, אלא התמורה – המעבר ממו"מ מול משלחת של נציגים פלסטינים מהגדה המערבית להכרה ומו"מ מול הנהגת אש"פ שישבה בתוניס.

אלא שזמן קצר לאחר החתימה על הצהרת העקרונות, התברר שהוסכם בה על מעט, ולעומת זאת נחשפו פערים משמעותיים בציפיות.


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


דניס רוס תיאר בספרו [עמ' 123. ההדגשות בציטוטים שלי] כמה מהן. למשל, פער הציפיות בין ערפאת לבין המדינות שליוו את התהליך:

because Yasir Arafat was loath to surrender any control, a problem emerged on the donor effort and with the Israelis. Arafat resisted efforts to delegate authority or to create transparent mechanisms for the flow of the assistance. It was "his money" and he wanted to use it the way he always had: to buy loyalty, curry favor, sow rivalries and be the sole problem-solver. The international community wanted to build institutions; he wanted everything to run through him, the "fixer."

כלומר, באופן שלא היה אמור להפתיע אף אחד שראשו על כתפיו, התברר שערפאת מעוניין להמשיך להתנהל באופן שהתנהל עד כה, ולא הפך באורח פלא למנהיג שעניינו בניית תנועה לאומית בריאה.

פער נוסף התגלה בנוגע להתנהלות ערפאת לאחר החתימה על ההסכם:

he wanted the attributes of a state-in-waiting, even though such a state belied the purpose of the phased approach to negotiation embodied in the DOP.

 Did he not understand the DOP? Did his negotiators sell him a bill of goods? Was it one thing for him to sign an agreement, and quite another to create a credible Palestinian Authority? Or was he simply negotiating to see what he could get? Whatever the reasons, the Israelis and Palestinians soon had two different ideas of what the first implementing agreement should be.

לפי רוס, ערפאת ביקש מהר ככל האפשר להתנהל ולקבל יחס כ"מדינה", למרות שהדבר עמד בניגוד לרוח ההדרגתית של הצהרת העקרונות. לפי רון פונדק, מיוזמי ומובילי תהליך אוסלו, ערפאת לא קיבל עדכונים מאנשיו במשך רוב המו"מ על פרטי ההסכם, מה שיכול להתאים לאפשרות שהציע רוס שהם "מכרו" לו משהו טוב יותר ממה שאכן הוסכם. וזה המקום להזכיר גם את עדותו של שלמה בן-עמי בנושא:

לדעתי הסכם אוסלו עניין את ערפאת כשלג דאשתקד. אתפלא אם בכלל קרא אותו.

עד כדי כך?
מה הדבר החשוב ביותר שהתחולל בתנועה הלאומית הפלסטינית מאז שנוסדה? האינתיפאדה הראשונה. זה לא היה ערפאת. עשו את זה נערי האבנים וההנהגה המקומית שכללה את חנאן עשראווי ופייסל חוסייני, אלה שהוא תיעב. [ואלה אותם אנשים שניהלו את המו"מ בוושינגטון, מול אנשי משרד רוה"מ. התצפיתן] אמרתי לו: ‘אתה מדינאי'. הוא היה חוזר ואומר: ‘לא, אני פוליטיקאי'. מבחינתו היה חשוב לחזור לשטחים כדי לקבל את המושכות ולשים בצד את ההנהגה המקומית. באוסלו הייתה אי–בהירות. הוא אמר: כשאגיע לזה, נערבב משהו.

כמובן, גם האפשרות האחרת שהציע רוס, לפיה ערפאת שמח לחתום על הסכם כזה אבל לא ממש התכוון להקים רשות פלסטינית מתפקדת, היא אפשרית. כך או כך, אומר רוס, התברר מהר מאוד שלשני הצדדים היו רעיונות שונים לגבי יישום הצהרת העקרונות.

ומה עושים כשמתגלה שבין שני הצדדים להסכם קיים פער משמעותי לגבי הבנתו? פונים למתווך. אלא שגם כאן, התברר שיש פער משמעותי בציפיות הצדדים לגבי תפקיד המתווך:

Though both sides were keeping the United States informed, Yitzhak Rabin did not want us involved in the negotiation except to keep the Palestinians from changing the ground rules. The Palestinians, naturally, wanted us lean on the Israelis to grant the Palesinians genuine autonomy.

עניין זה הוא אופייני לתהליך המדיני בין ישראל לשכניה לאורך השנים, ולא רק בתהליך מול הפלסטינים. ישראל העדיפה מו"מ דו-צדדי ישיר, ובהיעדר אפשרות כזו הסכימה להשתתפות ארה"ב בתפקיד מתווך. הצד השני העדיף מו"מ באמצעות מתווך, שבו תפקידה של ארה"ב היה ללחוץ על ישראל לקבל את דרישותיהם. כך תיאר זאת שאול אריאלי לגבי המו"מ מול הפלסטינים, בספרו "גבול בינינו וביניכם":

התפישה הפלסטינית גרסה שהמשא-ומתן נועד להוביל למימושן של זכויות שהן תוצאה אובייקטיבית של מה שמכונה "הלגיטימיוּת הבינלאומית", ולא תוצאת הא-סימטריה הקיימת מול ישראל. מכיוון שמדובר ב"זכות", יש להכיר בה וליישם אותה. כך ביטאה חנן עשראווי, חברת הוועד המרכזי של אש"ף, את הרעיון הזה: "הלגיטימיות הבינלאומית אמורה ליישר את מגרש המשא-ומתן הנוטה לצידה של ישראל החזקה."

 

2 מחשבות על “השלום החסר: פערי ציפיות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s