בחזרה לפולני: האלט-נוי-פוסט-קפיטליזם של וארופאקיס

בימים האחרונים סוערת כוס התה של הסוציאליסטים הישראלים בויכוח (שעדיין לא הבנתי עד כמה הוא חורג ממחלוקת סמנטית) שבין אנשי הסוציאליזם של איגוד העובדים לבין קבוצת אינטלקטואלים-פעילים שמפתחת את המושג "פוסט-קפיטליזם".

בכל מקרה, יאניס וארופאקיס, הכלכלן היווני שהיה שר האוצר של יוון מטעם מפלגת סיריזה השמאלית עד שראש הממשלה ציפריס החליט שלא לשבור את הכלים מול האיחוד האירופי, נשא לאחרונה נאום בפתיחת "האינטרנציונל הפרוגרסיבי" (ותודה ל"פיגומים" על התרגום לעברית) שעסק גם בשאלה כיצד רואים את מה שמעבר לקפיטליזם. החלק המעניין בעיני בדברים היה הרעיונות המעשיים שעליהם תתבסס החברה הפוסט-קפיטליסטית, שהזכירו לי כמה דברים מכלכלן אחר – קרל פולני.

וארופאקיס.
Image: Olaf Kosinsky (kosinsky.eu) Licence: CC BY-SA 3.0-de

מה הציע וארופאקיס?

בין השאר הוא הציע מעבר לאנרגיות מתחדשות ולא מזהמות, מיסוי על זיהום, הגבלת הצמיחה הפיזית (נקודה שאני לא בטוח שאני מסכים איתה, אבל זה דורש עיון), צמצום תעשיית הבשר, מס חברות כלל עולמי אפקטיבי של 25%, ארגון עולמי לשיתוף פעולה סביבתי, ו"מסלקת מטבע בינלאומית, מהסוג שג'ון מיינרד קיינס הציע בזמן ועידת ברטון וודס ב־1944, שתכלול גם מגבלות מתוכננות היטב על תנועת הון" – מה שימנע בעיות של הגירת עבודה לא רצויה ואבטלה.

כל זה מעניין, אבל אני מצאתי כמעניין יותר את ההצעות שלו לגבי מבנה החברה העתידית. כל ההדגשות בציטוטים הן שלי. כבסיס, וארופאקיס שולל את הרעיון של תכנון כלכלי ריכוזי:

כדי שאנשים יהיו מעוניינים בה, חברה כזו תדרוש שווקים למוצרים ולשירותים, משום שהחלופה – שיטת קיצוב בנוסח סובייטי, שנותנת כוח שרירותי בידיהם של הבירוקרטים הנאלחים ביותר – היא נוראית מכדי לתאר במילים.

אבל לעומת זאת, הוא מציע להוציא ממנגנון השוק כמה גורמים מרכזיים. הראשון הוא כוח העבודה:

יש שוק אחד שסוציאליזם של שוק לא יכול להרשות לעצמו לכלול: שוק העבודה. מדוע? משום שמרגע שלזמן העבודה יש מחיר, מנגנון השוק דוחף אותו מטה באופן בלתי נמנע, תוך שהוא הופך כל היבט של העבודה לסחורה.

וכיצד הוא מציע לבטל את שוק העבודה? באמצעות חיבור מחדש בין העבודה להון שהיא מפעילה (מגמה בכיוון זה הצעתי בהצעת "חוק ההחברה" שלי):

האם יכולה כלכלה מתקדמת לפעול בלא שווקי עבודה? כמובן שהיא יכולה. חשבו למשל על העיקרון של עובד אחד-מנייה אחת-קול אחד. דמיינו שנתקן את חוקי החברות כך שנהפוך כל עובד שכיר לשותף שווה (הגם שמתוגמל באופן לא־שווה), באמצעות מתן מנייה אחת, לא־סחירה, לאדם אחד עם קול אחד. הרעיון רדיקלי ובלתי מתקבל על הדעת כיום, כשם שזכות הצבעה לנשים הייתה במאה ה-19.

אם ניתן לעובדים/שותפים את הזכות להצביע באסיפות הכלליות של החברות (רעיון שהוצע בידי האנרכו־סינדיקליסטים הראשונים), ההבחנה בין שכר לבין רווחים תתבטל, והדמוקרטיה תיכנס, סוף סוף, גם למקום העבודה. […] בנוסף לדמוקרטיזציה של החברות, מהלך מסוג זה יוביל גם לסופם של שווקי המניות, ויסלק את הצורך בחובות עתק למימון מיזוגים ורכישות.

הרעיון "הרדיקלי ובלתי מתקבל על הדעת כיום" הזה שמציע וארופאקיס הוא במילים פשוטות "קואופרציה". לא רעיון חדש, אבל בהחלט רעיון טוב. אני חושב שמעניין לשים לב גם להיבט של ביטול שוק המניות – כלומר חלק משמעותי מהספקולציה הפיננסית המזיקה עד מאוד. וזה מוביל אותנו אל המשך ההתייחסות אל המגזר הפיננסי:

כבר כיום, כמה מהבנקים המרכזיים מהרהרים באפשרות של מתן חשבון בנק בחינם לכל אזרח בגיר. אם רעיון זה יתממש בחברה שאין בה שווקי מניות, למה שמישהו ירצה חשבון בבנק פרטי? מרגע שתיעלם תופעת מינוף החוב, הקשורה בשווקי מניות ובבנקאות פרטית, כך תיעלם גם הבנקאות המסחרית. גולדמן זקס ודומיהם ייכחדו – בלי שנצטרך אפילו להוציא אותם מחוץ לחוק.

כפתור ופרח. וארופאקיס מציע להכניס את הבנקים המרכזיים – שמתפקדים כיום כ"רשת הביטחון" של הבנקים הפרטיים – כשחקנים ציבוריים לשוק הבנקאות, וכך "לחסל" את הבנקאות הפיננסית. ממש כאילו היה הרצל הנואם אל הרוטשילדים בשלהי המאה ה-19. ובלי הבנקאות הפרטית שמייצרת (או בולמת ייצור) כסף בהתאם לאינטרסים שלה בדמות מתן אשראי, תיוותר השליטה על ייצור הכסף בידי הבנק המרכזי, הציבורי.

נניח שניקח רעיון זה צעד אחד קדימה, ונציע כי הבנק המרכזי יעמיד לזכות כל חשבון כזה מענק חודשי קבוע (דיבידנד אוניברסלי בסיסי). מכיוון שכולם ישתמשו בחשבון הבנק שלהם בבנק המרכזי כדי לבצע תשלומים בתוך גבולות המדינה, הרי שרוב הכסף שיודפס בידי הבנק המרכזי יעבור ממקום למקום בתוך ספר החשבונות הראשי שלו. בנוסף, הבנק המרכזי יוכל להעניק לכל התינוקות הנולדים קרן נאמנות, שתשמש אותם כשיגדלו.

באופן הזה, האנשים יהנו משני סוגי הכנסה: הדיבידנדים שמתקבלים בחשבון הבנק המרכזי שלהם, והכנסות מעבודה בחברה תאגידית-סינדיקליסטית. אף אחת משתי ההכנסות לא תהיה חייבת במס – כלומר, סופו של מס הכנסה ושל מע"מ. במקום זאת, הממשלה בחברה מטיפוס כזה תמומן באמצעות שלושה סוגי מס: מס בגובה 5% על כל הפדיון של החברות התאגידיות-סינדיקליסטיות, מס פחמן, והכנסות מהחכרת אדמות (ששייכות כולן לקהילה בכללותה) למטרות פרטיות, מוגבלות בזמן.

וכדי שלא נפספס, וארופאקיס מסיים את דבריו בביטול של "שוק" נוסף – שוק האדמות. בהצעה שלו, כל האדמות הן רכוש הציבור, והן מוכחרות לשימוש למטרות פרטיות למשך פרקי זמן מוגבלים, עבור תשלום. ממש מנגנון חוזי 49 השנים של קק"ל ורמ"י.

אז אם לסכם – החזון הפוסט-קפיטליסטי של וארופאקיס נשען על כלכלת שוק שהוציאה מתוכה וביטלה את קיומם של שלושה שווקים: שוק כוח העבודה, שוק הכספים ושוק האדמות. כמו שכבר רמזתי – אלה לא רעיונות חדשים, אלא רעיונות שריחפו בעולם המחשבה של ביקורת הקפיטליזם כבר בשלהי המאה ה-19, והרצל, למשל, ביסס עליהם את המבנה הכלכלי-חברתי של "החברה החדשה" ב"אלטנוילנד".

אבל בקריאה הראשונה ההצעות האלה הזכירו לי בעיקר את הכלכלן היהודי קרל פולני, שלמרות שמו המטעה היה ממוצע הונגרי וחי בעיקר בוינה, לפני שהיגר עם עליית הנאציזם לאנגליה ומשם לארה"ב.

קרל פולני

בספרו "הטרנספורציה הגדולה" הוא טוען שעבודה, כסף ואדמה אינם סחורות, ולכן לא ניתן לנהל את השימוש בהן באמצעות מנגנון השוק* [גם כאן, כל ההדגשות הן שלי]:

"באמצעות מושג הסחורה ערוך המכניזם של השוק כלפי האלמנטים השונים של החיים היצרניים. סחורות מוגדרות כאן באופן אמפירי כאובייקטים המיוצרים על מנת למכרם בשוק, ואילו השוק מוגדר אמפירית כמגעים פעילים בין קונים ומוכרים… עבודה, אדמה – בעליל אינם סחורות. הנחת היסוד שכל דבר הנמכר או נקנה חייב להיות מיוצר למכירה היא בהחלט בלתי נכונה ביחס לאלמנטים הללו… עבודה היא רק שם אחר לפעילות אנושית הצמודה לחיים עצמם, ובתור שכזאת היא (העבודה) אינה מיוצרת למכירה אלא למטרות אחרות שונות לגמרי. כמו־כן אי אפשר לנתק פעילות זו של החיים מגילויי חיים אחרים, אין לאחסנה או לגייסה. אדמה היא רק שם אחר לטבע שאינו מיוצר על ידי האדם (ובוודאי שאינו מיוצר, אם כך, כסחורה). הממון הממשי אינו אלא תו של כוח קנייה, אשר ברגיל אינו מיוצר כלל, אלא מתהווה במכניזם הבנקאי או הפיננסי של המדינה. אף לא אחד מאלה (עבודה, אדמה, ממון) אינו מיוצר למכירה ותיאורם כסחורות הוא פיקטיבי מעיקרו." […]

"כלכלת שוק חייבת להקיף את כל האלמנטים של הייצור כולל עבודה, אדמה וממון. אולם עבודה ואדמה אינם אלא בני־אדם מהם מורכבת כל חברה, והסביבה הטבעית בה מתקיימת כל חברה. לכלול אותם במכניזם של השוק, משמעו לשעבד את קיום החברה עצמה לחוקי השוק." […]

"הענקת מעמד בלבדי למכניזם השוק בקביעת גורל בני־אדם וסביבתם הטבעית, ואף בקביעת הכמות והשימוש בכוח הקנייה, הייתה מביאה להרס החברה, זאת משום שאין לטלטל את ה'סחורה כביכול' הקרויה 'כוח עבודה', אין להשתמש בה ללא הבחנה, או אפילו להניחה ללא שימוש, בלא שהדבר ישפיע על היחיד האנושי שנתמזל מזלו להיות הנושא של סחורה מיוחדת במינה זו. בהשתמשה בכוח העבודה האנושי, משתמשת שיטה זו (השוק המווסת עצמו) כבדרך אגב גם ביישות הפיזיולוגית והמוסרית – 'אדם' – הצמודה לתג זה. משנשללה מהם הגנת מוסדות התרבות, היו בני האדם נכחדים מחמת הפקרה חברתית. הם היו מתים כקורבנות של אנדרלמוסיה חברתית הרת־אסון, מחמת הפקרות, סטיות, פשע ורעב. הטבע יפורק לגורמיו, סביבות המגורים והנופים ייגעלו, הנהרות יזדהמו, הבטחון הצבאי יזועזע, והיכולת לייצר מזון וחומרי גלם תאבד." […]

"אין ספק ששווקים לעבודה, אדמה וממון הם חיוניים לכלכלת שוק. אולם שום חברה לא הייתה יכולה לעמוד בתוצאותיה של שיטה כזו, הבנויה על פיקציות גסות, אפילו במשך פרק זמן קצר ביותר, אלא אם כן הסובסטנציה האנושית והטבעית שלה, ואף הארגון העסקי שלה, היו מוגנים מפני מטחנה שטנית זו."

אם כך, אני חושב שאפשר לסכם שיסודות החברה הפוסט-קפיטליסטית ידועים ומוכרים כבר זמן רב, וניתן היה לזהות אותם כמעט במקביל לעליית הקפיטליזם עצמו. הסוציאליזם מראשיתו המרקסית לא התכוון לבטל את הקפיטליזם בבחינת חזרה לאחור, אלא להצמיח מתוכו שלב מתקדם יותר, שמסגל לעצמו את הישגי הקפיטליזם – בראש ובראשונה השפע החומרי חסר התקדים – תוך נטרול הכשלים שלו – חוסר יציבות מבנית המוליך למשברים כלכליים וחברתיים, הצבר הון בידי מעטים באופן שמעקר מתוכן את שיוויון הזכויות הליברלי ואת ריבונות האדם על חייו, והיעדר כלים מרסנים לריסון "המרוץ לתחתית" של ניצול משאבי הטבע באופן שמחריב אותם.

  • המושג של פולני לגבי "שוק חופשי" הוא "השוק המווסת את עצמו" – כלומר, שוק שפועל ללא התערבות חיצונית.

3 מחשבות על “בחזרה לפולני: האלט-נוי-פוסט-קפיטליזם של וארופאקיס

  1. פינגבק: בלאגן מאורגן – הסיטואציה הפוליטית במבט רחב | עמדת תצפית

  2. פינגבק: העולם כשוק, העולם כקזינו | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s