בלאגן מאורגן – הסיטואציה הפוליטית במבט רחב

"שמע כל אמת יוצאת לאור
עם פצצת זמן מרשרשת
מי שיכול לספור כל חור
שוכח את הרשת"
נסיון לארגן – קודם כל לעצמי – בכמה נקודות את ההמולה הפוליטית שבה אנחנו חיים בחודשים האחרונים. הכלים: הרחבת מבט, התמקדות במגמות ולא בנקודות, באירועים ולא בשיח.

הנחת המוצא שלי היא שבעיקר מנקודת המבט של נתניהו, רוב מה שאנחנו חווים זה לא מחדל אלא מדיניות, לא באג אלא הפיצ'ר.

ואם נסתכל מהנקודה הזו:

א. מיהו נתניהו?

צריך לשאול מה המדיניות הגדולה של נתניהו, וכדי להבין את זה צריך למקם אותו פוליטית, ולראות מה קורה בשנות כהונתו בקנה מידה גדול.

ומה שאנחנו רואים הוא שבזירה "המדינית" (כלומר הביטחונית), נתניהו מתחזק איומים גדולים על אש קטנה. הוא לא נכנס למשברים (ותקופת השלטון שלו היא טובה מאוד מבחינת כמות האבדות לחברה הישראלית, שהיא נמוכה מאוד), אבל הוא גם לא פותר בעיות, אלא מחזיק את השיגרה של מתיחות ואלימות על אש קטנה, בזמן שהשקט היחסי הזה מאפשר לאיומים הפוטנציאליים להתעצם. (ולמי ששואל איך זה מסתדר עם ההסכמים האחרונים עם מדינות המפרץ, אני אפנה להצעה שלי [סעיף ה', וסעיף ג'] שהם נכפו על נתניהו בניגוד לרצונו) הסיטואציה הזו, של עימות לא משברי בצל איום עתידי משמעותי, היא סביבה נוחה לכל מה שיתואר בהמשך.

מה שאנחנו רואים בזירה הפנימית, כלומר הכלכלית-חברתית, הוא המשך השתלטות של ההון הפרטי – ישראלי וזר – על המשאבים הכלכליים היסודיים של מדינת ישראל. הפקת הגז, ייצור החשמל, התפלת המים, נמלי הים, המגזר הפיננסי הריכוזי – כולם תחומים שאין בהם תחרות כלכלית אמיתית, יש בהם רווחיות מובטחת למעשה, והם היסוד לכל פעילות כלכלית ותמחור שלה (אנרגיה, תובלה, אשראי) – כולם משומרים בידיים פרטיות או מועברים לידיים פרטיות. ובמקביל, מדיניות של צמצום המעורבות הציבורית שחיקת המגזר הציבורי והפיכתו למקור לעשיית רווחים פרטיים (מישהו אמר צוללות? וסחר בנשק בכלל, והפרטה בעוד יותר רחב…), לצד הגנה על האינטרסים של אותו הון ששולט על משאבי היסוד. לצד זאת, מטופחת כאן כלכלה שבה הייצור המקומי והתעסוקה האיכותית שהוא מייצר נשחק לטובת הייבוא, ופרט למגזר אחד של מו"פ טכנולוגי עבור חברות ענק זרות – שבו מיעוט יחסי של עובדים מאפשר (בינתיים, ועד ותק מסויים) רמות שכר גבוהות מאוד, שאר המגזרים שוקעים לכלכלה של אספקת שירותים עבור אותו מגזר מוגבל וקיום על בסיס "זילות המחייה" – משכורת נמוכה ולא יציבה שמאפשרת להתקיים מצריכה של מוצרים זולים באיכות נמוכה.

ומבחינת המיקום הפוליטי – זה בדיוק נתניהו, שבמקרה הזה הוא פרסוניפיקציה של הקפיטליזם. וקפיטליזם, כדאי להזכיר, הוא לא הפנטזיה הליברטריאנית של שווקים משוכללים ומינימום התערבות. לא סתם הליברטריאנים – מעבר לתלישות הרעיונית והסוציולוגית של האוטופיזם הזה – לא מוצאים את מקומם בליכוד, ומכנים את נתניהו בולשביק (לא שאפשר באמת ללמוד מזה הרבה. כל מה שהוא לא אוטופיה של אנרכו-קפיטליזם הוא מבחינתם בולשביקי).

הקפיטליזם הוא ממש לא החזון הליברטריאני של תחרות חופשית (והוגנת…) מרובת משתתפים שמטרתה אספקה אופטימלית של היצע לביקוש. הקפיטליזם הוא תחרות פנימית בתוך ההון הפרטי (ובעיקר ההון הפיננסי) במטרה להגביר את הצבר הון – כלומר, את תהליך ריכוז ההון בשליטה פרטית של פחות ופחות אנשים. קפיטליזם הוא לא תהליך של תחרות אלא של קרטליזציה, דיכוי תחרות ויצירת מונופולים. ולכן הגורמים הפעילים לא מתחרים באופן הוגן אלא מדכאים את התחרות, ומשתמשים במערכת הפוליטית כדי לסייע להם בדיכוי התחרות הזו – כולל בבלימת המגמה ההפוכה, של ביזור השליטה בהון, שאותה נהוג לכנות "סוציאל-דמוקרטיה", כלומר שליטה חברתית בהון. הקפיטליזם לא דוגל באי-התערבות של הממשלה, אלא בהתערבות לטובת ההון הפרטי הגדול.

 

ב. מכללי משחק למשטר נאמנות

ברמה הסוציולוגית-פוליטית (ואני נשען כאן על שתי הבחנות של גוטווין), נתניהו של שנות ה-90 היה ממובילי המגמה של פירוק החברה הישראלית ל"מגזרים": הערבים, שהיו מגזר כבר קודם, אבל יש להם מגמה של השתלבות שמי שרוצה לשמור אותם כמגזר צריך להתמודד איתה והמפלגות הערביות תורמות לא מעט להתמודדות הזו); החרדים הליטאים; החרדים הספרדים החדשים (ש"ס); הציונות הדתית מוכוונת ההתנחלויות, העולים מרוסיה – כל אלה ציבורים שהתארגנו סביב מערכות של קבלת הטבות מגזריות על חשבון צמצום מערכת הרווחה האוניברסלית (שנתניהו היה מגדולי מצמצמיה). בעשור האחרון, הסיפור המגזרי עובר פאזה לשלב ישיר יותר – עם הפרסונליזציה של הפולטיקה, ההטבות מותנות לא רק בשיוך המגזרי, אלא גם בנאמנות לשלטון נתניהו, או לגורם המגזרי שתומך בו.

יותר מדי אנשים ב"שמאל" הליברלי חגגו את "נאום השבטים" של ריבלין כביטוי ל"פלורליזם" תרבותי, שהשתחרר מ"כור ההיתוך" שניסה ליצור פה איזו הגמוניה. מה שהם פספסו בעיוורונם הוא שחזון השבטים הוא חזון של ויתור על קיומו של מיינסטרים כלשהו. פירוק האזרחות המשותפת והחלפתה במערכת של חברות סגורות (מה שהופך את חבריהן לתלויים בהנהגתן ה"שבטית", שבד"כ זהה או מקורבת ותלויה בבעלי ההון מקרב אותו המגזר), שמתחרות זו בזו על הגישה למשאבים, מבלי מכנה משותף ומבלי יכולת לפעול למען אינטרס משותף, או אפילו להתחשב באמת בקבוצות האחרות. ההתמודדות עם משבר הקורונה, שדורש שיתוף פעולה וסולידריות ברמת החברה כולה, מדגיש את כשלי "מודל השבטים" והחברה הממוגזרת, במיוחד אצל מגזרים שמטפחים אתוס של הסתגרות וחוסר אמון כלפי החברה שבחוץ ועויינות כלפי מגזרים אחרים, והדוגמה המובהקת לכך היא החרדים. כהערת אגב, מעניין לראות שהמגזר שמתיימר להגמוניה חדשה ולא להסתגרות, "הציונות הדתית", לא סובל מתופעות דומות.

המבנה הדמוקרטי של "בלמים ואיזונים" לא נוח לאורך זמן לקפיטליזם, בין השאר בגלל שזכות ההצבעה האוניברסלית היא פוטנציאל להתארגנות אפקטיבית של מי שמעוניינים בביזור השליטה בהון (סוציאל-דמוקרטים). ולכן המגמה של דמוקרטיה בחברה קפיטליסטית הוא של ריקונה מתוכן. זה קורה גם במגמות של טיפוח אינדיבידואליזם אגרסיבי ושמירה על בורות הציבור (באדיבות תעשיות התקשורת והבידור), וגם באמצעות שחיקה במנגנונים הדמוקרטיים עצמם. במקרה של נתניהו, המגמה הארוכה היא רפורמה שלטונית שמעצבת את המשטר בישראל יותר ויותר כמשטר נשיאותי.

במערכת פרלמנטרית, הממשלה כפופה לכנסת, ומורכבת מקואליציה של גורמים שונים, כשראש הממשלה, לפחות על פניו, הוא "ראשון בין שווים", והממשלה מקבלת החלטות מתוקף רוב בתוכה. במשטר נשיאותי, הנשיא נבחר ישירות, והממשלה היא כלי ביצועי שלו (בדומה לשלטון מונרכי, פרט לכך שהמונרך לא נבחר לתפקיד). לאורך הכהונה הארוכה של נתניהו, הוא מחזק מגמות של פרסונליזציה של שלטונו (שהופנו קודם כל כלפי מפלגתו שלו, שהיא האיום הראשוני על כוחו), לצד נטרול כוחה של הכנסת ושינוי אופיה של עבודת הממשלה. אלה תהליכים שהקצינו מאוד במשבר האחרון.

משטר נשיאותי הרבה יותר נוח לתמרון בידי המערכת הקפיטליסטית, כי הכוח השלטוני בו מרוכז יותר, ולכן קל יותר להשפעה ותלוי יותר בגיבוי ומימון מאשר במשטר שבו הכוח מבוזר ומאוזן באמצעות בלמים ואיזונים, ונובע מייצוג של גוף בוחרים רחב ומאורגן.

ג. "ממשבר למשבר כוחנו גובר"

בשנים האחרונות הוביל נתניהו תהליך ארוך של "קיצוץ ראשים" של כל מי שהסתמנו כחלופה סבירה למנהיגות בליכוד, והחליף אותם במאגר אנשים שהכישור העיקרי שלהם הוא נאמנות אישית לנתניהו. לצד זאת, הוא דאג שלא למנות, לאורך תקופות זמן ארוכות, ראשים קבועים לזרועות שלטוניות חשובות בתחום שונים. בהיעדר ראשים קבועים, זרועות אלה מנוהלות על ידי ממלאי מקום, שניתן להבטיח להם מינוי לראשות או להעביר אותם מתפקידם (ולו באמצעות מינוי ראש קבוע אחר), ומאחוריהם ולצידם שורה של בכירים שממתינים ושואפים לסיכוי למינוי כראש. הסיטואציה הזו מפרקת את העצמאות של אותן זרועות שלטוניות, ומכפיפה את בכיריהן לנאמנות ישירה לנתניהו או עקיפה לנאמניו של נתניהו.

במקביל, הוא דאג להוביל מהלך של השתלטות על הזירה התקשורתית, באמצעים שונים, שעיקרם ערעור יציבות ועצמאות כלי התקשורת, ודילול היכולות ה"עיתונאיות" שלהם: הכניסה של "ישראל היום" כעיתון הנפוץ ביותר בידי פטרונו אדלסון (שהשתלט גם על "מקור ראשון") ושבירת מודל ההכנסה ממודעות של המתחרים; השימוש בהפרות הרגולטוריות של זכייני השידור בטלוויזיה כמנוף לאיום בסגירתם; הסגירה והפתיחה של תאגיד השידור הציבורי; טיפוח ערוצי שידור שעיקרם הפצת תעמולה ימנית ודברור של נתניהו (ערוץ עשרים מפר תנאי הרשיון. רדיו "גלי ישראל", אינטרנט וכו'), דחיפה לשיבוץ נאמניו ויועצי התקשורת שלו כ"עיתונאים" במערכות החדשות שלא מזוהות פוליטית בגלוי; סיבוך המו"ל של ידיעות אחרונות במשפט שוחד שבו גורלו תלוי בגורל נתניהו (שנאמר "כולם מדברים על ביבי – אף אחד לא מדבר על נוני").

ולצד זאת ולא פחות חשוב – שלושת מערכות הבחירות הרצופות יצרו תקופה ארוכה מאוד שבה נתניהו עמד בראש ממשלת מעבר, בה יכל לפטר ולמנות שרים כאוות נפשו ושיקוליו הפוליטיים המיידיים (והוא בהחלט עשה את זה).

והיבט שלישי לעניין זה וגם לא פחות חשוב – אי העברת תקציב המדינה במשך כל התקופה הזו ולהבא. בהיעדר תקציב מדינה, כל גוף שנדרש לתוספת תקציב תלוי בפתרונות ייחודיים, זמניים, מאולתרים, שההחלטה עליהם צריכה להתקבל בצמרת – כלומר אצל נתניהו.

הקמת ממשלת האחדות, לפחות מבחינת "חוסן לישראל", נועדה לעצור את הסיטואציה הזו (שהיתה נמשכת לעוד מספר חודשים לפחות אם היו הולכים לבחירות רביעיות) ולהחזיר את המערכת לתפקוד. אלא שכל הסימנים מראים שלנתניהו אין עניין בזה. את ממשלת ה"אחדות", הוא בנה בגודל שלא מאפשר לה לתפקד אלא מרכז את הסמכויות שלה בידי "קבינטים" מצומצמים, שחלקם כלל לא מכונסים, וממדר את "ראש הממשלה החלופי" שמעמדו היה אמור להיו שווה לשלו. ליתר הביטחון, גם קיום ישיבות ממשלה סדירות הפך לאחרונה להמלצה בלבד, ואפילו הממשלה לא מתכנסת באופן קבוע. בניגוד להסכם, קווי היסוד שלה הם אות מתה עוד מלפני שנכתבו, מינויי ראשי זרועות השלטון הבכירים עדיין לא מתקדמים, וגם את התקציב לא נראה שהוא מתכוון להעביר, וחלק קריטי במגמות הדחייה של אישור התקציב הוא כנראה נסיון לנצל את אחד הקאט'צים, כדי לשמור בידיו את ההכרעה מתי ללכת לבחירות נוספות ולחזור למצב הנוח מבחינתו של ממשלת מעבר בראשותו. בהתחשב בכך, אני בספק אם יש עוד מישהו שחושב שנתניהו מתכוון לקיים את הרוטציה (אם היה מי שבאמת האמין בכך מראש…).

כהערה צדדית – ברמה האישית, מודל שלטון הנאמנות הזה הוא נקודת תורפה של נתניהו, במובן שהוא "הימור על כל הקופה". ברגע שנתניהו יזוז בדרך כזו או אחרת מהעמדה שצריך להיות נאמן לה, הוא הולך לאבד הרבה מאוד, כמעט את הכל.

 

ד. זה לא מחדל – זו מדיניות

לתמונה הזו אפשר להכניס את הקורונה. אני לא חושב שנתניהו יצר את הקורונה, או שהקורונה היא פיקציה או "שפעת עם יחסי ציבורי". הקורונה היא משבר, וכמו שאומרת הקלישאה, "כל משבר הוא הזדמנות". הוא יכול להיות הזדמנות לגיבוש סולדיריות וחיזוק סוציאל-דמוקרטיה, והוא יכול להיות הזדמנות לפירוק סולידריות וחיזוק שלטון ההון. השאלה היא מה עושה איתו ההנהגה. ושוב, במקרה של נתניהו המדיניות של ההנהגה נראית ברורה: "כאוס" מכוון.

אפשר להתחיל ממה ברור שלא נעשה: אין היערכות להתמודדות אמיתית עם הקורונה: לא במערכת הבריאות, לא במערכת החינוך, ולא במערכת הכלכלית. אין תוכנית אפקטיבית של סיוע לעסקים שנסגרים בצווי חירום. אין תוכנית אפקטיבית של הפעלת מערכת החינוך תוך צמצום הדבקה. אין תוכנית אפקטיבית לתגבור הצוותים הרפואיים. אין תוכנית אפקטיבית להחזרת מובטלים לתעסוקה. ומה שהכי ברור – לא מנצלים את "ההפוגות" של הסגרים כדי לבצע היערכות כזו. אין תכנון אלא מבצעים "שליפות", וההחלטות תמיד מתקבלות, כשיטה, ברגע האחרון וללא זמן להיערכות לביצוע. אין דיפרנציאליות בהגבלות לפי מצב התחלואה – אלא דיפרנציאליות באכיפת ההגבלות האוניברסליות בהתאם לתמיכה הפוליטית, מה שמגביר את החיכוך וחוסר האמון בין המשטרה לאזרחים.

ואני חושב שצריך להבין שכל אלה אינם מחדל, אלא הם ליבת המדיניות – העמקת, הרחבת והארכת המשבר הכלכלי הרבה מעבר למה שמחייבת ההתמודדות עם הקורונה בפני עצמה, לצד יצירת כאוס, חוסר אמון, פילוג (באמצעות הצבת ציבורים זה מול זה ועידוד אלימות פוליטית), היעדר "כללי משחק" מוגדרים שאפשר לפעול לפיהם, וביסוס תלות בפתרונות שההחלטה עליהם בידי נתניהו ונאמניו.

 

ה. ממשבר למשבר כוחנו גובר – חלק שני

איך הסיטואציה המשברית הזו קשורה למהלך המדיניות שציירתי בפתיחת הדברים כתיאור המגמה הפוליטית של נתניהו? בשביל זה צריך להבין את התמונה הגדולה של הכלכלה בכלל, ושל הכלכלה הקפיטליסטית.

סיטואציה של משבר נתפשת כנזק לכולם. אבל לכל הפחות בטווח הבינוני והארוך, היא גם רווחית לחלק. המשבר מביא לקריסה של "שחקנים מסויימים", אבל לאורך זמן הוואקום מתמלא. במי הוא מתמלא? במי ש"שרדו" את המשבר. הם קונים את המתחרים שלהם במחיר קריסה, או משעבדים אותם לחוב בתמורה לאשראי. זה בדיוק תהליך של הצבר וריכוז הון.

את הכלכלה יש כלים לנהל בשני אופנים שונים:

האחד הוא מערכת עקבית של צמיחה יציבה. זו מערכת שעל מנת לקיים אותה נדרשים כלים (בינלאומיים ולאומיים) של איזון, אבל היא מאפשרת תכנון לטווח רחוק, השקעות בפיתוח, ורווח לפעילים בה: הן בעלי ההון שמייצרים את ההיצע, והן העובדים שמהווים את הביקוש. בסיטואציה של צמיחה יציבה, לעובדים יש גם את הכוח והביטחון להתארגן ולהגדיל את חלקם בעוגה הכלכלית ההולכת וגדלה, ואת השפעתם על השליטה בהכוונת המערכת הכלכלית, כלומר ביזור ההון והשלטון. בטווח הארוך, זו מגמה שמוליכה לסוציאל דמוקרטיה.

השני – והוא הנפוץ בקפיטליזם כי הוא למעשה הקפיטליזם עצמו – מערכת עקבית תנודתיות:  תקופות צמיחה ומשברים לסירוגין. את הצמיחה מעודדים לרוב באמצעות "בועות" של אשראי והשקעות, שמכינות את הקרקע למשבר הבא. בזמן המשבר הגורמים החזקים גורפים לידיהם במחירים זולים את נכסיהם של החלשים יותר, ומרכזים בידיהם הון נוסף לקראת תקופת הצמיחה הבאה. ככל שנותנים למשבר להתנהל ללא התערבות, כך האפקט הזה מתעצם. המשבר הכלכלי הוא לא באג במערכת הקפיטליסטית. הוא אחד ממרכיביה היסודיים.

במקרה שלנו, המשבר שמזמנת הקורונה מתעצם כשהוא פוגש את מדיניות ה-אי התמודדות האפקטיבית. התוצאה שלו תהיה, סביר להניח, ריכוז הון מוגבר. הגדולים והחזקים יגדלו ויתחזקו, על חשבון מי שיקרסו וייאלצו לפנות את מקומם.

 

ה. משפט ומחאה

אנחנו נמצאים בתקופת שיא של מחאה נגד נתניהו, ואני חושב שיש כאן מקום לשאלה, לאור התיאור שהצעתי של שליטת נתניהו בסיטואציה הפוליטית ובתקשורת, מהי הסיטואציה הממשית. וכאן אני רוצה להציע מבט קצת חתרני. אנחנו מתייחסים למשבר כאל התוצאה מהתנהלות האינטרסנטית של נתניהו כתוצאה מהאיום המשפטי על המשך כהונתו (וחירותו). אבל יכול להיות שאנחנו צריכים להסתכל על המשבר כעל הדרך שבה נתניהו מתחזק ובונה את שלטונו, כאשר מצבו המשפטי הוא בעיקר התירוץ לכך:

א. העיסוק בשחיתות האישית של נתניהו – "טובות הנאה", גלידות, שמפניות, חמגשיות – ובהתנהלות הפוליטית שלו – שקרים, פלגנות – נוח מאוד לנתניהו. הוא מהווה הסחת דעת משני דברים "מסוכנים" הרבה לנתניהו הרבה יותר, שהם המדיניות שהוא מוביל:

  1. סוגיות היסוד של השליטה באותם משאבים כלכליים: הגז הטבעי, הנמלים, בז"ן, ים-המלח, הבנקים וכדומה – ובאמצעותם בשאר החברה.
  2. מדיניות העצמת המשבר של "הכאוס המאורגן" ואי ההיערכות לתפקוד במהלך משבר הקורונה, שבמרכזם שיתוק מכוון של חלקים נרחבים מהמשק – כלומר הרחבת, העמקת והארכת המשבר הכלכלי.
  3. ריקון הדמוקרטיה הפרלמנטרית מתוכן והמרתה למשטר נשיאותי באמצעות מצב מתמשך של ממשלת מעבר, היעדר תקציב מדינה והפרה יסודית של ההסכם הקואליציוני.

שני היבטים אלה, מלבד היותם ליבת המדיניות של נתניהו ולא צדדיה השוליים, הם היבטים שהשפעתם וההתמודדות איתם רלוונטיים לכלל החברה הישראלית ויש לכלל האזרחים (פרט לכמה בעלי הון) אינטרס משותף בהם – אינטרס שחותך את ההפרדות המגזריות.

ב. במובן הזה – מנדלבליט, שהגיע לתפקידו בגלל שהיה מקורבו של נתניהו, ממשיך להיות נאמנו של נתניהו, ולא פועל בעימות איתו. המעורבות של מנדלבליט עצמו בכמה פרשיות בעיתיות היא נכס עבור נתניהו (וייתכן שאחת הסיבות ש"בזכותן" מונה לתפקיד.

באמצעים של הימנעות והשהייה של חקירות והשהיות וסלחנות בהגשת כתבי אישום (ככל האפשר במגבלות הפעולה של גורמים אחרים במשטרה ובפרקליטות), מנדלבליט ניתב את המשפטים של נתניהו  (ואת תשומת הלב הציבורית) מהסוגיות הכבדות אל הסוגיות שיותר קל לנתניהו להתמודד איתן ולערער עליהן, כמו קבלת מתנות ממקורבים ויחס מועדף מכלי תקשורת. זאת תוך שהוא כורך בגורל נתניהו גם את גורלם האישי של השולטים בכלי תקשורת משניים (כמו אלוביץ באתר וואלה, אם נשים בצד את בזק) ומרכזיים ביותר (כי "כולם מדברים על ביבי – אף אחד לא מדבר על נוני" שעומד בראש קבוצת התקשורת הגדולה ביותר שלא בשליטת נתניה). בו בזמן, הוא חומק מלעמת את נתניהו מול סוגיות של ניגוד עניינים שהיו אמורות לשתק חלק ניכר מיכולתו למעורבות פוליטית (למשל במינוי בכירים) ומלהכריע בשאלת הכשירות שלו לכהן כראש ממשלה במהלך משפט (סוגיית הנבצרות) גם כשברור שמבחינת נתניהו הכל כפוף לשיקוליו האישיים. התמשכות המשפט והערעור שיבוא בעקבותיו יהוו הצדקה ארוכת שנים ל"התנהלות חירום" וביצור שלטון מצד נתניהו.

ג. נראה שלצד השליטה בתקשורת ובסדר היום התקשורתי שמקשים על העברת מוקד השיח לנושאים המשמעותיים, מתנגדיו הקולניים של נתניהו מהמחנה הליברלי הם קלים מאוד למניפולציה ותפעול בידיו.

ראשית – מבחינת המיקוד לסוגיות השחיתות, כאילו שהחלפת נתניהו בפוליטיקאי מקדם קפיטליזם אחר שלא מקבל טובות הנאה אישיות (אם דבר כזה קיים בכלל) תשפר את המצב. הם זועמים על ה"מחדל" במקום לזהות אותו כמדיניות. מבקשים לתקן את הבאג במקום להבין שהוא פיצ'ר.

שנית – מבחינת טלטול המיקוד והעיסוק שוב ושוב אל הפרובוקציה והספין התורניים שיוצאים מסביבת נתניהו בזירה הפוליטית או המשפחתית. מצד אחד, אין ספק שמסלול הקריירה והרקע האישי של חלק מהמעורבים משחק תפקיד בעניין, ומצד שני, אני נוטה לחשוב שלפחות חלק משמעותי מההתבטאויות הן פרובוקציות מתוכננות שבסוף היום יושב צוות התקשורת של נתניהו ומתמוגג מהצלחתו לשאוב אליהן את תשומת הלב והזעם של מתנגדי נתניהו, ובכך לבחור את סדר היום הנוח לו.

שלישית – ניצול הרגישות (הנוטה להגזמות) של הציבור הליברלי ובעיקר של הפעילים מתוכו למה שאפשר לצייר כרמזים לפגיעה בדמוקרטיה (שככל שפרשנותם מועצמת, כך מתנגדיהם מצטיירים בעיני עצמם כגיבורים יותר), לאלימות משטרתית ולביקורת עצמית חסלנית, בעיקר בסוגיות של פוליטיקת זהויות (וכן, אני מדבר על התגובת הדה-לגיטימציה ההיסטרית בעקבות פרסום ההתבטאות המיותרת של השכל, שמשכה הרבה יותר תשומת לב מאשר ביטול ההזמנה של אליצור לדבר באירוע של "אין מצב" בגלל עמדתו בסוגיית ילדי תימן, ומאשר הדחיקה של שדמי מה"קריים מיניסטר" בגלל שהדביקו לו דימוי של תמיכה באלימות, וזה עלול לפגוע בדימוי הציבורי בעיני אחרים).

ואולי בעיית היסוד שמאגדת את שלושת אלה היא חוסר ההבנה של התמונה הגדולה גם מצד מי שמסוגלים לזהות רשימה שלמה של בעיות בהתנהלות נתניהו – שנאמר "מי שיכול לספור כל חור שוכח את הרשת". ולצד זאת – העובדה שיותר מדי אנשים שלא מרוצים מנתניהו לא אוהבים את הסגנון שלו, אבל בעומק מסכימים עם האידיאולוגיה שמאחורי הפעולה שלו: אמונה שהמערכת הקפיטליסטית היא פתרון שיש בו תקלות שצריך לתקן ולא הבעיה בפני עצמה, ו"ליברליזם" שמתוך הסלידה ממסגרות משותפות וממחוייבות לאחרים תומך במגמות "פלורליסטיות" שמשמעותן פירוק המכנה המשותף שעליו אפשר לבנות חברה ליברלית. כלומר – רבים מהמתנגדים לנתניהו תומכים ברעיונות שהוא מקדם, אבל לא אוהבים את הפרצוף שמייצג אותן כרגע, את הפרסוניפיקציה שלהם בדמות נתניהו. אז הם מבקשים להחליף אותו בפרצוף יפה יותר עם ידיים נקיות. נניח, יאיר לפיד או גדעון סער.

 

ו. אז מה כן?

  1. קודם כל, לזהות את עומק הבעיה ואת מקורותיה.
  2. שנית, להכיר בכך שאין פתרון קסם "כאן ועכשיו", ושלבנות קשה יותר מלפרק.
  3. ללמוד להכיר את היסודות של החלופה, כדי לזהות מה יכול להיות חלופה ומה מחליף רק את הציפוי.
  4. לא לשחק לידיים של נתניהו. לא מבחינת סדר היום, ולא מבחינת הסוגיה המרכזית שעליה לא לגמרי מדברים – קביעת מועד הבחירות. בהיעדר קואליציה חלופית, יציאה של כחול לבן מהממשלה פירושה הקמת ממשלת ימין-חרדים צרה (ואולי אפילו ממשלת מיעוט), או הליכה לבחירות. ולכן צריך לשקול היטב האם בחירות רצויות בנקודת הזמן הרלוונטית, כשלוקחים בחשבון: את היכולת לקיים אותן במצב הקורונה; את השינוי הצפוי בהרכב הכנסת שתבחר בבחירות; את העובדה שהליכה לבחירות מבטיחה קודם כל תקופה של כחצי שנה של שיתוק פוליטי תחת ממשלת מעבר בראשות נתניהו, ורק אחריה, אולי, שינוי.
  5. להתמקד בסדר היום ובנושאים שנתניהו היה רוצה שלא נעסוק בו: המדיניות הכלכלית-חברתית שמוביל נתניהו במהלך משבר הקורנה בפרט ולאורך הקריירה הפוליטית שלו בכלל.
  6. להערך בהתאם לנקודות הקודמות באופן שיאפשר להשפיע על קביעת מועד הבחירות הבאות למועד שבו הנסיבות הפוליטיות נוחות (ולא להשאיר את הבחירה לנתניהו), ולבנות כוח לקראת המועד הזה, שחותר לאגד את מי שנפגעים מהמדיניות של נתניהו.
  7. לבנות חברה, אמון ושיתוף פעולה בסביבה שבה חיים.

 

ובבניין ציון ננוחם

10 מחשבות על “בלאגן מאורגן – הסיטואציה הפוליטית במבט רחב

  1. תודה, אבשלום.
    מאמר מעולה. מייאש טורד מנוחה מפחיד כמו האיש שעליו הוא נכתב.
    אז איש אחד יוצר את כל ההיסטוריה שלנו? כיצד זה קורה?
    האם זה קשור למאפיינים שלנו כעם או שזה משהו שקרה וקורה בקרב העמים כולם?

    אהבתי

    • לשאלה הראשונה – לא. כמו שכתבתי, אני חושב שנתניהו הוא פרסוניפיקציה של כוח פוליטי-כלכלי ממשי. כשהוא יסיים, הכוח הזה ימצא שליח אחר. יכול להיות שמבחינת כמה מימדים אישיותיים הוא יהיה יותר נחמד ונעים, ויוביל שיח פחות מפלג, אבל במהות הוא ימשיך לקדם את אותם האינטרסים. בעבר, למשל, כבר אמרתי שאני חושש מכך שלפיד יחליף את נתניהו, כי מבחינה פוליטית אני לא חושב שיש הרבה הבדל ביניהם, ומשאר הבחינות לפיד יוכל לשרוד יותר זמן.

      לשאלה השניה – מבט סביב מראה לנו שאנחנו כמובן לא לבד בעולם, אלא מושפעים ממגמות דומות במדינות אחרות. מה גם שחלק עצום מהמימון של הימין הפוליטי בישראל מגיע מבעלי הון מחו"ל, בעיקר יהודים מארה"ב.

      אהבתי

  2. תודה על הניתוח אבשלום. אני מסכים עם רובו, אבל אני לא חושב שאתה צודק כשאתה קובע שנתניהו משתמש במשפט כדי לקדם את מדיניותו ולא להיפך. לי ברור שנתניהו חושש על חירותו והוא מוכן להקריב אותנו כדי להתחמק ממשפט וכלא.

    אשר למנדלבליט, אני מסכים שהוא מסמס את החקירות יותר מדי זמן, אבל אין לי ספק שיש בינו לבין נתניהו שבר אמיתי.

    לעניין פרישת כחול לבן מהממשלה, לפי תיקוני החקיקה שאפשרו את הקמת הממשלה, כחול לבן יכולה להצביע בעד חוק לפיזור הכנסת מבלי להתפטר מהממשלה ומבלי שנתניהו יכול לפטר אותם מהממשלה.

    עניין אחרון, האם אתה רואה איזו דמות מנהיגותית סו״ד באופק שתוכל להעלות בטווח זמן הנראה לעין לגודל האתגר?

    אהבתי

    • אני חושב שנתניהו חושש לחירותו ומוכן "להקריב" אותנו בשבילה – אלא שאני חושב שמה שהוא עושה ב"להחריב" אותנו זה חלק מהמדיניות הרגילה שלו, אולי בצורה מועצמת. ואם זה בצורה מועצמת, אפשר לראות בזה גם כ"ניצול ההזדמנות" שיוצר לו ההליך המשפטי – כביכול אם יפסיקו לרדוף אותו הוא יפסיק "להקריב אותנו".

      לגבי מנדלבליט – אני מניח שהוא עושה מה שהוא יכול במסגרת מגבלות הכוח שלו: אם יפעל במלוא הכוח נגד נתניהו – נתניהו ידאג לחשוף את כל מה שיש לו עליו ו"יסכל" אותו. מצד שני, אם היה מנסה להוציא את נתניהו ממש בלא כלום, בלי חקירה ובלי כתבי אישום בכלל, הוא היה נתקל במגבלות הכוח מהצד השני – גורמים במשטרה ובפרקליטות היו מציגים אותו כ"מנקה אורוות" של נתניהו באופן שלבג"צ לא היה נותר מנוס מלבטל את שיקול דעתו ואולי להדיח את מנדלבליט.

      אשמח לראות את נוסח החוק המדובר. להבנתי את ההסכם הקואליציוני, אם אחד מגורמי ממשלת האחדות מביא לפירוק הממשלה, הצד השני נשאר בראש ממשלת המעבר. אפשר לטעון שהסכם קואליציוני לא מחייב מהרגע שהוא מופר (כלומר, לא שווה את הנייר שעליו הוא נחתם), ואני מניח שיש בזה מידה של צדק, אבל אם זו הסיטואציה – ברור שאם הכנסת תפוזר ביוזמת כחול לבן כשנתניהו עדיין ראש הממשלה – שום דבר לא יגרום לו לותר על המעמד של ראש ממשלת המעבר, ומהעמדה הזו הוא יוכל להבנתי לפטר בלי בעיות את שרי כחול לבן.

      קשה להגיד. פעם חשבתי שמיכאל ביטון יוכל לצמוח לכיוון כזה. במובן מסויים אני חושב שמה שחסר לזה הוא יותר פלטפורמה סוציאל דמוקרטית מאשר תיקון בעיות בהתנהלות של ביטון עד כה, וזו אולי גם התשובה באופן כללי – היעדרן של מסגרות כלכליות-חברתיות סוציאל-דמוקרטיות בקנה מידה משמעותי הוא מצב שבו אין מצע שעליו יכול לצמוח מנהיג כזה.
      זו מלכודת שצריך להבין איך אפשר לפרוץ אותה, ולכן שאלת המפתח מבחינתי אולי היא איך מצליחים ליצור מחדש קואופרטיבים גדולים שהחברות בהם "משתלמת" ולא רק "אידיאולוגית", ואיך מרחיבים באופן משמעותי את העבודה המאורגנת הדמוקרטית ואת הדמוקרטיה בעבודה המאורגנת. וברקע צריכה להיות גם הבנה של המציאות המאקרו-כלכלית, ויצירת שיתופי פעולה עם התעשיה הייצרנית הישראלית (והעולמית).

      אהבתי

  3. אוהבת את הכתבה- ואת ההסתכלות במבט מקיף.
    המצב של יחסי הון- שלטון, מוכר למי שעוסק בתחום הסביבתי, שבו רואים לאורך שנים רבות כיצד הפגיעה בסביבה וניצול משאבים על ידי בעלי ממון, לא מקוממת את מי שבשילטון, ולכן ברור שיש שם קשר של אינטרס אישי, גם אם לא גלוי לעין כול.
    זה לא חדש, ובוודאי לא רק אצלנו. בעלי כוח ניצלו לאורך הדורות את החלשים.
    התשובה היא התחזקות של השכבות הנפגעות, אבל לרוב מדובר באוכלוסיות מוחלשות, ולא סתם נאמר "מוחלשות". יש לבעלי הכוח עניין בחולשה הזו.
    משברים כלכליים מפילים עוד אנשים למצבי חולשה.
    עצוב.
    כול מי שיודע להוביל אחרים אל עשיה משותפת ומחזקת, בכול אמצעי שהוא- הוא שותף למאבק לשינוי פני הדברים.
    ברור לי גם שלא ביבי הבעייה אלא השיטה.
    תודה על הכתבה.
    העבודה היא ליצור אלטרנטיבה, ולפני זה להשקיע זמן ומחשבה, ללמוד מה יכולות להיות החלופות.

    אהבתי

  4. פינגבק: משבר המיניסטריון: כולם מדברים על בחירות, אף אחד לא מדבר על תקציב | עמדת תצפית

  5. פינגבק: ספקולציה חפוזה בימי משבר פוליטי | עמדת תצפית

  6. פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"ב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s