ב-6.7.1999 החל ברק את כהונתו (הקצרה) כראש הממשלה, ומיהר לקדם את התהליך המדיני במזרח התיכון. כעבור שבוע הוא נפגש עם הנשיא קלינטון, והסביר לו למה הוא ממהר. כשקוראים את הדברים, צריך לקחת בחשבון שאנחנו מקבלים אותם ממקור שני שאינו נטול אינטרסים, ושגם כשברק עצמו מסביר את מהלכיו הוא לאו דווקא מציג את ההסבר האמיתי. ובכל זאת, הדברים מעניינים.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
כך מתאר רוס את הפגישה הראשונה בין ברק כראש ממשלה לקלינטון, ב-15.7.1999 [עמ' 498. ההדגשה שלי]:
Barak had also asked the President about longer-term threats, and when the President had spoken about the nexus of criminals, terrorists, and weapons of mass destruction, Barak used this to explain why he was in a hurry to do a permanent deal. He feared that once Iran or Iraq had nuclear weapons, Israelis would go into shell out of fear, and his capacity to make concessions to Israel's neighbors would disappear. Barak believed he did not have more than a year or two to transform the region – which suited the President, whose term had seventeen months remaining.
כמו שאמרתי, אפשר בהחלט לפקפק באמינות ההסבר, הן מצד ברק עצמו, והן לגבי האופן שבו מציג אותם רוס. עם זאת, מעניין להשוות אותם לדברים שאמר רבין בקיץ 1993 בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי, בנוגע לאיום שניצב מול ישראל, והמסקנה שנובעת ממנו:
"זה אסלאם פונדמנטליסטי שלא מתעלם מהרצון של קיום לאומיות ערבית נפרדת לעמים השונים. זה אסלאם איראני חכם שבסודן ישלטו סודנים בתיאום עם האיראנים, במצרים משטר אסלאם פנדמנטליסטי מצרי[,] באלג'יריה אסלאם פונדמנטליסטי אלג'ירי[,] כולם קשורים אידיאולוגית לאיראן. […] בתוך הפלסטנים בשטחים, בלבנון חיזבאללה, עם [מ]שותף לכולם נגד המשטרים בעיניהם המתונים. במדיניות חוץ נגד עצם ההכרה והקיום של ישראל, נגד כל מו"מ עם ישראל.
[…]
בטווח הרחוק, איראן גרעינית, עם שיגור טילים לא לפני שבע-חמש עשרה שנה וגם זה ניתן למניעה. יש לנו מחד, איזה פסק זמן זמני שהאיום הוא יותר איום של גורמי אסלאם פונדמנטליסטי […] גם הסכנה הטרוריסטית המיידית, אני אומר לכם יש להם תשית טרור היום בכל העולם.
בטווח הרחוק, אם לא נתגבר על חלק מהבעיות[…] אני אומר לכם[,] זאת הבעיה שמולה צריך להתמודד היום. […]
לכן, מחד פסק זמן עם סיכוי, גם לפתור את הבעיה במעגל הצר. צריך לזכור[,] מו"מ לשלום[,] אם לא יפול העולם הערבי, רק עם הטבעת הכי קרובה אלינו, יש מאחוריה עוד. […] השאלה היא אם נשכיל לנצל את פסק הזמן, אני לא יודע כמה, שנה-שנתיים-חמש[,] אין יכולת להגדיר את זה במדוייק, האם נעצור תהליכים מסויימים שמעודדים את האיום לטווח הרחוק עם המוגבלות בהווה או בטווח הקצר או לא."
גם רבין וגם ברק מתייחסים לצורך לנצל את חלון הזמן שלפני התגרענות של איראן על מנת להגיע להסדרים מדיניים עם הפלסטינים ועם מדינות ערב השכנות (במקרה של ברק, היה מדובר על סוריה ולבנון. לרבין היתה גם את ירדן). ההגיון של רבין אומר שפתרון הסכסוך עם השכנים הקרובים ינטרל את האיום שבהתגרענות איראנית (כי הוא ישלול ממנה את העילה לעימות מול ישראל). ההגיון של ברק אומר שאל מול איום אירני, הציבור הישראלי כבר לא יהיה מוכן לקחת את הסיכון שבויתורים הנחוצים עבור הסכמים עם השכנים.
מנקודת המבט של היום, מעניין להשוות את התפישות האלה לעומת ההגיון של התהליך המדיני שמוביל ממשל טראמפ וההתפתחויות האחרונות שיצר בדמות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין. התהליך הנוכחי נשען על הגיון אחר לחלוטין: האיום האיראני כמפתח להסכמים מדיניים מול מדיניות ערב מ"המעגל השני", שאינן שכנות לישראל, תוך התעלמות מסוריה (שהתפוררה והפכה לזירת לחימה בין הכוחות האזוריים והעולמיים) ו"דילוג" מעל הפלסטינים. כאן ההגיון אומר שהנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב היא זו שתנטרל את מנוף הלחץ שבידי הפלסטינים, מה שיפחית את חשיבות הסכסוך הישראל-פלסטיני ובעתיד אולי יוביל את ההנהגה הפלסטנית לפשרות הנחוצות כדי להגיע להסכם עם ישראל.
עמדת תצפית 