העולם כשוק, העולם כקזינו

לפעמים אני מתרשם שנקודת המבט של דוברי הליברליזם הכלכלי היא של אנשים שרואים את כל העולם כשוק (שלא לומר קזינו). כלומר, הם רואים את כל העולם מנקודת מבטו של הסוחר בשוק (המשוכלל, כמובן, לא דווקא שוק ממשי). היה נדמה לי שזכרתי גם אמירה דומה של מרקס, אבל לא הצלחתי לאתר אותה.

צילום: KMJ. רשיון CC BY-SA 3.0

כשאני קורא את דוברי "הכלכלה החופשית", אני מתרשם לעיתים קרובות שהם לא ראו מעולם מפעל יצרני (וזה לא מאוד משנה אם מדובר על מפעל תעשייה או משק חקלאי מודרני, מה שהרצל כינה "בתי חרושת פתוחים").

מבחינתם של מאמיני "השוק החופשי", אין מגבלות לגמישות, ואת הכל אפשר למכור ולקנות בכל רגע לפי המחיר בשוק (שהוא, כמובן, ידוע לכולם). גם אנשים יכולים (ונדרשים) להחליף את עיסוקיהם, כמובן בהתאם ל"איתותים" שהם מקבלים ממחירי השוק המתקבלים עבור תוצר עבודתם כיזמים או כפועלים. אם משהו לא מכניס מספיק כסף, הרי שיש לעבור לייצר מוצר רווחי יותר, או לעבור למקצוע מכניס יותר. וכמובן, אם האדם לא מחליף את תחום עיסוקו, הרי שזה מעיד שמה שהוא עושה עכשיו הוא החלופה הכי טובה עבורו, שהוא עצמו בחר, שהרי אם זה לא היה כך, בהגיון החירות הטאוטולוגי שמנחה אותם, הוא היה בוחר בחלופה אחרת, טובה יותר.

אלא שמי שמוציא את הראש לרגע ממודל ה"שוק" רואה שהעולם שונה מאוד ממודל של שוק.

במציאות המעשית, המורכבת, תהליכי ייצור נמשכים זמן רב. לרוב, את המוצר עצמו מייצרים תוך כמה ימים במקרה הטוב ביותר, וכמה שבועות או חודשים בתהליכים שהם כנראה הנפוצים יותר (ואפילו שנים, למשל בתחום הבניה). אלא שבדרך כלל על מנת לייצר צריך להשקיע את ההון בתהליכים ארוכים עוד יותר: בניית מפעל והצבת מכונות, נטיעת עצים בחקלאות, צבירת ידע מקצועי והתמחות וכדומה – שיכולים להמשך שנים. השקעות הון בענפי הייצור הן לרוב ארוכות טווח, ואמורות לבסס פעולת ייצור למשך שנים קדימה. מכיוון שכך, בענפי הייצור הגמישות הרבה יותר נמוכה ממה שנדמה למי שחושב כמו סוחר בשוק. הסוחר, שיש לו מחסן, יכול לקנות ולמכור היום ביסקוויטים, ואם מחר זה ישתלם פחות, הוא יסחור בשולחנות, ומחרתיים בנעליים – הכל לפי איתותי תנודות המחירים והריווחיות בשוק (אלא שגם זה לא ממש נכון. זה מתאים אולי למודל של בורסה, אבל פחות למודל של סחר בסחורות אמיתיות, עיסוק שדורש רשת קשרים וחוזים עם יצרנים וקמעונאים, שמגבילה גם היא את הגמישות). לעומת זאת, יצרן הביסקוויטים לא יכול למכור במהירות ובקלות בתגובה לירידה ברווחיות את פס הייצור של הביסקוויטים ולקנות במקומו פס ייצור לשולחנות. בתהליך כזה הוא יפסיד חלק משמעותי מערך ההון הקיים שלו, יאבד את הידע הנצבר בתחום, ויצטרך להשקיע מחדש בהון ייצור ובידע חדשים עבור תחום הייצור החדש. זה הימור כלכלי גדול מאוד, שאם הוא בכלל יעשה, הוא לא יעשה אותו בגלל תנודתיות קלה וזמנית במחירי השוק. גם הגברת או צמצום היקף הייצור היא לא תמיד קלה ופשוטה. הרחבת פס ייצור להגדלת התפוקה דורשת השקעת זמן והון. השבתת פס ייצור לצמצום התפוקה משמעותה אובדן השקעה, ובמקרים רבים לא יהיה קל ופשוט להחזיר לפעולה פס ייצור שהושבת. אם רוצים להגדיל את כמות החלב המיוצר, צריך עוד פרות, ולגדל פרות חלב לוקח הרבה זמן. מרגע ההזרעה ועד שהפרה שתיוולד (אם לא יוולד בטעות עגל זכר) תתחיל להחלב, יעברו קצת פחות משלוש שנים. למעשה, כדי להגיע ליעילות של פרת החלב הישראלית הנוכחית – למיטב ידיעתי שיאנית התפוקה העולמית – הרפת הישראלית מושקעת כבר ביותר ממאה שנים של השבחת העדר באמצעות רביה מכוונת. אם חקלאי עוקר מטע זיתים מכיוון שגידולם לא משתלם ועובר לגידול אחר, יעברו שנים עד שהוא יוכל לחזור להפיק שמן מנטיעה חדשה במקרה שהוא יבין שמשתלם לו לחזור לגדל זיתים. וגם כאן – מדובר בהשקעה שלא תיעשה אלא אם האופק נראה מבטיח במיוחד, ורק בהנחה שהידע והמומחיות הנחוצים לגידול זיתים מסחרי לא אבדו בינתיים ליצרן. והדברים האלה נכונים, במידות שונות, לכל תחום ייצור תעשייתי שאני יכול לחשוב עליו.

הדברים נכונים במידה רבה גם עבור עובדים מיומנים. מרמה מסויימת של מיומנות (וככל שהתעשיה מתקדמת יותר, כך רמת המיומנות הנדרשת מהעובדים נוטה להיות גבוהה יותר), זמן ההכשרה שלה הופך גם הוא לממושך, בין כמה חודשים לכמה שנים. אדם לא ימהר להחליף מקצוע כאשר המשמעות היא אובדן ההשקעה בהכשרה הקודמת, ובעיקר צורך בהשקעת משאבים ניכרים בהכשרה למקצוע החדש. ולזה צריך להוסיף את המורכבות של שיקולים נוספים כמו זמינות עבודה במקצוע באזור המגורים, או זמינות מגורים בהישג יד, עבודה לבן/בת הזוג, חינוך לילדים ועוד במקרה שבו החלפת המקצוע משמעותה גם החלפת מקום המגורים (והמחירים הכלכליים והחברתיים הנלווים להחלפה כזו), וכדומה.

 

אלא שחסידי ודוברי "השוק החופשי" מתעלמים מכל המחירים של שינויים כאלה עבור היצרן והעובד – שהם מציאות אובייקטיבית – ומהיעדר הגמישות הנגזרת מהם – שגם היא מציאות אובייקטיבית.

מנקודת המבט שלהם, כל דבר הוא סחורה שמחירה גמיש והחלפתה קלה. היצרן והעובד יחליפו בקלות את תחום עיסוקם לפי איתותי המחירים של "השוק" באותה הקלות שבה הסוחר מוכר וקונה את הסחורות שבהן הוא סוחר, ואולי יותר מכך – באותה הקלות והמהירות שהסוחר בבורסה מוכר וקונה את המניות, אגרות החוב והאופציות שבהן הוא סוחר. מכל העלויות החיכוכיות של העולם האמיתי הם פשוט מתעלמים בנוחות.

באופן דומה הם מתייחסים לצרכנים. אולי גם במקרה הזה בגלל שבבורסה מחירי המניות מתפרסמים באופן רציף לכל המעוניין. אבל בעולם האמיתי, בשונה ממודל התחרות המשוכללת, לקונים (וגם למוכרים, אם כי לרוב בצורה פחותה) אין מידע מלא על המתרחש בשוק, ולבירור המידע הזה – למשל באמצעות ביצוע השוואת מחירים – ולבחירה בקניה הרצויה יש מחירים בפני עצמם. למשל, וזה משהו שקצת חידש לי, מסתבר שלא רק שברשתות השיווק המחירים משנה מסניף לסניף, אלא שהם גם משתנים בשעות שונות של היום. בסיטואציה כזו, כמובן שהצרכן לא יכול לעשות השוואת מחירים רציונלית. במובן מסויים, רשתות השיווק (ובמיוחד בסניפים הגדולים בקניוני החוצות) הן למעשה ההפך משוק: לכאורה יש מגוון מוצרים מתחרים, אבל כולם מתומחרים ונמכרים על ידי אותו מוכר. עבור הצרכן, המחיר והטרחה שבהחלטה לוותר ולנסוע לסניף של רשת אחרת (המקביל לבחירה בין דוכנים שונים שמוכרים את אותו המוצר בשוק) יהיה כנראה גדול יותר מאשר פער המחירים – שהוא בכלל לא בין המחיר של מוצר ספציפי, אלא בין המחיר של מכלול סל הקניות שלנו – עניין שקשה מאוד להשוואה.

ועל זה, נוסף יחס ערכי אל העולם הכלכלי-חברתי כאל קזינו. כלומר, אם אנשים מוערכים על פי הכנסתם (מרווח יצרני או משכר עבודה), והרווח נוצר על בסיס השקעה ארוכת טווח (בהון ייצור או בהכשרה מקצועית) בגמישות נמוכה, הרי שאנחנו מוערכים על בסיס הצלחה ב"הימור" שעשינו, כאשר בחרנו את ענף הייצור (האם להקים נגריה, או מוסך? לטעת אבוקדו או זיתים? מה יהיה רווחי יותר לאורך שנים?) או את ההכשרה המקצועית (האם השכר בהיי-טק יהיה גבוה כמו היום גם בעוד עשר או עשרים שנים? מה תהיה רמת השכר הממוצעת של עורך דין? או של רופא? ובאיזו התמחות רפואית?), על בסיס מידע חלקי מאוד (מי יכול לצפות כמה מגדלי אבוקדו או מהנדסי היי-טק או מנתחים פלסטיים יכנסו לתחרות בשני העשורים הקרובים, וכיצד זה ישפיע על רמת ההכנסה של העוסקים במקצועות האלה?). בעיני דוברי הליברליזם הכלכלי, ששוב מפעילים היגיון טאוטולוגי שבוחן את הדברים בחכמה שבדיעבד – מי שמרוויח הרבה ראוי לכך מכיוון שידע לעשות את "הבחירה הנכונה", ומי שמוצא את עצמו במצוקה, איזה בסיס יש לו להאשים אחריו על "בחירותיו השגויות" (זה בהנחה שלא מאשימים אותו סתם בעצלות וחוסר יוזמה או מרץ)? מנקודת המבט הזו, העולם, כמו הבורסה, הוא כולו קזינו אחד גדול, שבו מי שמהמר על המספר הנכון יזכה, ומי שיטעה בהימור יפסיד.

 

בסופו של דבר, מודל התחרות המשוכללת הוא מודל אוטופי שלא התקיים, לא מתקיים, ולא יכול להתקיים במציאות. מי שמנסה לגזור צעדי מדיניות על סמך ההגיון של המודל הזה, מפגין את ניתוקו או התעלמותו מהמציאות הכלכלית הממשית שבה העולם פועל. המדיניות המעשית המתבססת עליו היא אולי איוולת, אבל בפועל היא משרתת אינטרס מסויים – ככלל, את האינטרסים של אוליגופולים ומונופולים (בעיקר מתחום הסחר) ושל המגזר הפיננסי ספקולטיבי. בקזינו, למי שצריך תזכורת, ה"משחק" אינו הוגן. הבית תמיד מנצח.

ואת כל זה כתבתי לא רק כדי להצביע על התופעה, אלא גם במחשבה שהדברים יתחברו ויהיו מעין מבוא לסדרת רשימות שאני רוצה לכתוב, בעקבות קריאה בספר "התמורה הגדולה" של קרל פולני (אליו התייחסתי קצת לפני כשנה).

 

4 מחשבות על “העולם כשוק, העולם כקזינו

  1. כשעברנו לגור בסמיכות לשוק מחנה יהודה, לפני כמה שנים, אמרתי לעצמי שהנה סוף סוף אחווה שוק משוכלל. יש הרי בשוק עשרות באסטות שמוכרות ירקות ופירות. לאחר מספר שבועות הגעתי למסקנה שאני מבזבז המון זמן בדילוג מבאסטה לבאסטה כדי להשוות מחירים. מאז יש לי 2-3 באסטות קבועות פחות או יותר. מה שמחזק את טענתך ששוק משוכלל מעולם לא התקיים מחוץ למודלים הכלכליים ו/או שוק המניות.

    אהבתי

    • יפה. דוגמה טובה.
      לכאורה אפשר לשער שבסופו של דבר עצם הקרבה בין הדוכנים תייצר את התחרות למרות שהלקוחות לא משווים ובוחרים בכל פעם, אבל זה אומר שהתהליך יהיה יותר איטי ופחות מובהק מאשר במודל. וזה עוד לפני שמכניסים מורכבויות כמו הבדלי איכות בין אותו הפריט (עד כמה העגבנייה בדוכנים שונים טריה וטעימה) ואיך הם משפיעים או לא משפיעים על המחיר, את היעדר המידע ללקוח מלבד המחיר (מאיפה מגיעה העגבנייה, מתי נקטפה, אילו ריסוסים עברה), את העובדה שדוכן ירקות, בדומה לסופר, מוכר למעשה סל מוצרים (בד"כ הלקוח יבחר דוכן אחד ולא יקנה כל פריט מהדוכן המשתלם ביותר ספציפית לאותו הפריט), את חסמי הכניסה להשתתפות בשוק (מספר הדוכנים מוגבל, יש מיקומים טובים יותר, הצבת דוכן עולה כסף ודורשת קשרים ומיומנויות), את פוטנציאל התיאום בין בעלי הדוכנים, ועוד…

      אהבתי

  2. פינגבק: התמורה הגדולה: הקשר הכתיבה – הסבר המשבר | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s