הערבים אזרחי ישראל בין החמולה לאליטה

על אתגר המנהיגות הפנימית של הערבים אזרחי ישראל, שצריכים למצוא את הדרך בין שתי צורות של בעיות הנהגה.

בחודש ינואר הצטרפתי לסיור בכפר דיר אל אסד, שכמה צילומים ממנו פרסמתי כבר כאן. במהלך הסיור נפגשנו עם כמה פעילים מתושבי הכפר, שהסתמנו כקבוצת אופוזציה למועצה המקומית של הכפר, הגם שבינתיים הסתייגו מכניסה לפוליטיקה הרשמית. באחד המפגשים עלתה הסוגיה של מחסור בקרקע לבניה בכפר, ומישהו ממשתתפי הסיור הזכיר את הבעיה של היעדר תוכניות מתאר מאושרות במגזר הערבי, דבר שמונע בניה חוקית. כאן השיב הפעיל תשובה שהפתיעה אותי. הוא אמר (לא מתחייב שהציטוט מדוייק מילה במילה): "למה תוכניות המתאר לא מאושרות? כי המועצה המקומית מגישה תוכנית מתאר שהעיקר בה שלא יגעו באדמות של המשפחות של חברי המועצה".

להבנתי, החברה של הערבים אזרחי ישראל (וברמות מסויימות גם החברה של היהודים אזרחי ישראל בישובים "חלשים") סובלת משני ביטויים שונים של תופעת "בגידת האליטות":

ביטוי אחד הוא מה שהעלה הפעיל בשיחה – שלטון מקומי שמנוהל כמאבק אינטרסים ושליטה בין החמולות המקומיות, כלומר שלטון מיקרו-מגזרי, שמונע ע"י האינטרסים המיידיים של החמולה שזכתה בבחירות האחרונות, תוך התעלמות מהאינטרס הכללי של תושבי היישוב. על הבעיה הזו אפשר לקרוא בכמה מאמרים בספר המעניין הזה. כך תוכניות מתאר מתעכבות, תקציבים ומשרות מועברים למקורבים ולא מנוצלים באופן אפקטיבי, בחירות מוכרעות לפי קרבה משפחתית במקום לפי כישורים, ומי שלא משתייך למשפחה "הנכונה" נפגע.

ביטוי שני הוא התופעה של הגירה פנימית, ולמעשה "בריחה" של אוכלוסיה "חזקה", משכילה ומבוססת כלכלית, אל יישובים אחרים, בחיפוש אחר איכות חיים טובה יותר. דוגמאות לכך אפשר למצוא למשל בחלק משמעותי של הגירת אוכלוסיה מבוססת מנצרת ומהכפרים השכנים אל נצרת עילית, ובזכיה של אזרחים ערבים בכל המכרזים בשכונה חדשה בעפולה. לרוב מסתכלים על התופעה הזו בפרספקטיבה של התגובה הגזענית יותר או פחות של האוכלוסיה היהודית ביישובים האלה, אבל אני חושב שצריך לבחון אותה גם בפספקטיבה הפנימית של החברה הערבית בישראל: מדובר באליטה שמתוך אימוץ הנורמות האינדיבידואליסטיות מחפשת שיפור ברמת החיים שלה, אבל משאירה מאחור את שכניה העניים. כך נוצרת תופעה של יישובים מעורבים שלא מרצון: התושבים היהודים לא מחפשים דו-קיום אלא מעוניינים להמשיך לחיות בסביבה יהודית, והתושבים הערבים החדשים לא מעוניינים בדו-קיום אלא באיכות חיים גבוהה.

קבוצת הפעילים שפגשנו בדיר אל-אסד, כמו גם ראש המועצה המקומית חורה, מייצגים מודל מנהיגות אחר, שלהבנתי יכול להיות אחד המפתחות החשובים לשיפור מצבם של הערבים אזרחי ישראל – הנהגה מקומית שמשתחררת מעל המחוייבות החמולתית, אבל לא מתרגמת את זה להתפרקות אינדיבידואליסטית מאחריות לחברה שלה אלא מונעת מתוך מוטיבציה "לוקל-פטריוטית" (רכיב זהות בולט מאוד מהיכרותי עם ערבים אזרחי-ישראל) לפעולה עניינית ותכליתית לשיפור המצב ביישוב.

בין המנהיגות השמרנית של האליטות החמולתיות הותיקות לבין הבריחה מאחריות של הבורגנות האינדיבידואליסטית, עתידה של החברה הערבית בישראל תלוי במידה רבה בהופעתה של "אליטה משרתת", שתהפוך לשכבת הנהגה מקומית שתצעיד את היישובים הערבים קדימה.

***

ונקודה נוספת בהקשר קרוב. בתחילת החודש ביקרה צמרת משרד האוצר בסכנין. הממונה על  התקציבים אמר, לאחר שהודה בפערים שהצטברו בעקבות הקצאות התקציבים הלא שיוויוניות, את הדברים הבאים:

"יש לראשי הרשויות אחריות ליזום. הם לא יכולים רק לשבת ולחכות שיעזרו להם. כמו שראשי רשויות יהודיות מידפקים על דלתות משרדי הממשלה הרלוונטיים ומכירים כל בעל תפקיד רלוונטי להם בתחומי החינוך, התחבורה, המעונות, אזורי התעסוקה וכדומה – כך גם על ראשי הרשויות הערביות לפעול".

הדברים האלה מדגישים שוב את הצורך בהנהגה מקומית אפקטיבית במגזר הערבי. ראש המועצה ברהט, בראיון שאליו הפנתי למעלה, מעיד שכשיש פעולה אפקטיבית מול משרדי הממשלה, הם מוכנים להרתם לפעולה. המצב הזה מדגיש שוב עד כמה הרסני יכול להיות שיח הקיפוח שמנהלת הנהגת הערבים אזרחי ישראל, בסיוע כמה ארגוני שמאל בעלי כוונות טובות. שיח הקיפוח יוצר משבר אמון, ומשבר האמון לא מעודד עבודה מול זרועות הממשלה, ולא מעודד השתתפות פעילה במערכת הפוליטית. במודל האידיאלי של הדמוקרטיה, השלטון פועל לטובת האינטרס הכללי, ללא שיקולים אלקטורליים. במודל המציאותי של הדמוקרטיה, השלטון מושפע מאוד ממחוייבות לקבוצות לחץ מאורגנות של אזרחים פעילים, שיודעים להניע אותו לפעולה בהתאם לאינטרס שלהם. ככל שהאזרח הערבי בישראל פחות מאורגן ברמה הפוליטית, ונציגיו מתגדרים בפינה של פוליטיקה מחאתית שמסתייגת משותפות בשלטון מתוך הנחה שהוא מדכא ולא מעוניין לסייע (ונשענת על ומקדמת רטוריקה ונראטיב אנטי-ציוני שלא מאפשרת שותפות בשלטון), כך הוא מאבד את יכולת ההשפעה על זרועות השלטון, הנחוצה על מנת לקבל משאבים בדמוקרטיה הריאלית.

הדוגמה הבוטה ביותר היא ירושלים: יש בה כ-300,000 תושבים ערבים, ומתוכם הצביעו בבחירות המוניציפליות האחרונות פחות מ-200 איש בלבד, בהשפעת הרטוריקה של "התנגדות לכיבוש". התוצאה המעשית היא שאין במערכת המוניציפלית בירושלים אף נבחר ציבור שמחוייב לאלקטורט של תושבי מזרח העיר, ולכן אין בה אף בעל עמדה שלטונית שמופעל עליו לחץ ממשי לשפר את מצב ההזנחה הפושעת של השכונות הערביות. וכל זה במצב שבו השתתפות "נורמלית" של תושבי העיר הערבים היתה יכולה לקבוע, פשוטו כמשמעו, את זהותו של ראש העיר, ואולי אפילו להעמיד בראש העיר תושב ערבי.

על מנת לצמצם את הפערים ולהגביר את השיוויון המהותי של הערבים אזרחי ישראל ושילובם בחברה הישראלית, יש צורך בהשתתפות מלאה שלהם במערכת הפוליטית המקומית והארצית, מתוך אתוס של שותפות. אתוס השותפות הזה דורש לכל הפחות לרכך, אם לא לנטוש, את אתוס השותפות במאבק הלאומי הפלסטיני (מה שלא סותר את התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה כחלק מפיתרון של שתי מדינות לשני עמים). הערבים אזרחי ישראל יוכלו להגיע לעמדה שווה בחברה הישראלית רק מתוך השלמה אמיתית עם אופיה כחברה ישראלית, כלומר כחברה שרובה מורכב מיהודים החיים במדינת הלאום של העם היהודי, ומיעוטה ערבים השותפים בה כאזרחים שווי זכויות.

***

רשומות קודמות העוסקות בערבים אזרחי ישראל ניתן למצוא כאן.