על סדר היום: תרופות, חקלאות, ארה"ב

שלושה נושאים על סדר היום: מימון התרופות, עתיד החקלאות, והפריימריז בארה"ב. (ובסוף המלצת קריאה)

א. חבר ושותף סיפר לי לפני איזה זמן על משפחה בקריית טבעון, עם ילד חולה סרטן. התרופות עולות עשרות אלפי שקלים בחודש (שלושים אלף, שישים אלף, ברמה הזאת זה כבר לא ממש משנה). עושים גיוס תרומות, כל הקהילה נרתמת. מן הסתם משתמשים בחסכונות. הסיטואציות האלה הן חורבן כלכלי בלתי נמנע. מה לא תעשה בשביל להאריך את החיים של הילד? קודם כל, תשתמש בכל החסכונות. אח"כ בחסכונות של המשפחה המורחבת. תמשכן את הבית. אח"כ את הבתים של המשפחה המורחבת. תגייס תרומות מכל מי שאתה מכיר. תקח הלוואות מכל מי שאפשר. לכמה זמן זה יספיק? [כהערת אגב, מתברר שבתחום גיוס התרומות האלה, מכיוון שכנראה אסור לגייס תרומות סתם לחשבון פרטי, פותחים קרן נאמנות, אותה מנהל מן הסתם עו"ד, שמתפרנס מלנהל אותה, והוא לא תמיד ממהר לשחרר מכספי הקרן לטובת הטיפול, אם אפשר למצוא דרכים פרוצדורליות לעכב את העניין].

התרופות הן נורא יקרות, למרות שעלול הייצור שלהן היא שבריר ממחירן. למה? כי המודל הוא שהחברה לוקחת את הסיכון שבהשקעה בפיתוח תרופה, והדרך לכסות את ההשקעה היא שיש לה פרק זמן של 7-12 שנים שבו היא מחזיקה בפטנט על ייצור התרופה, וגובה עליה מחיר מקסימלי. כמה הוא יהיה גבוה? כמה שאנשים מוכנים לשלם בשביל להאריך את חיי הילד שלהם. החברות גם יעדיפו לפתח תרופות שמיועדות לקהל שיהיה מסוגל לשלם עליהן, אבל גם זה כבר עניין אחר.

מה עושים? אני חושב שצריך לשנות את המודל הזה. איך? המוקש הוא איך מייצרים את ההשקעה בפיתוח התרופות.

אפשרות אחת היא שהממשלה תשקיע בעצמה, לבד או בשותפות עם חברות פרטיות. אפשרות אחרת היא שהמדינה תקבע רגולציה למתח הרווחים שניתן לעשות על תרופה אחת לאורך תקופת הפטנט: זה יכול להיות ההשקעה+50% רווח. אולי +100% רווח. צריך להבין איך מחשבים גם את ההשקעה במחקר שלא מבשיל לתרופה שניתן לשווק, בלי ליצור תמריץ לניפוח עלוית המחקר. בכל מקרה, אני חושב שצריך לבדוק, האם יש מקרים בהם משתלם למדינה לרכוש את זכויות השימוש בפטנט ולייצר את התרופה במחיר עלות, במקום לממן רכישת תרופות במחירי מונופול.

ב. החקלאות בישראל היא נושא רחב וגדול, אבל כאן יש לי נקודה קצרה יחסית: החקלאות בישראל נבנתה לפי שני מודלים עיקריים: חקלאות משותפת בקנה מידה גדול יחסית (בקיבוצים), והתארגנות קואופרטיבית של משקים משפחתיים קטנים (במושבים). בגלל האופי המיוחד של הגידול החקלאי, בענפי חקלאות מסויימים יש צורך בהרבה ידיים עובדות במשך זמנים קצובים. כדי להמנע מהעסקה נצלנית, בקיבוצים ניסו להתמודד עם התקופות האלה באמצעות גיוס חברי קיבוץ מענפים אחרים וילדים לעבודה תקופות האלה, וגם בהעסקה של קבוצות מתנדבים מתנועות הנוער. במושבים ניסו בעיקר לתכנן משק מגוון שלא יוצר תקופות כאלה (וכשהיו תקופות כאלה גייסו את כל המשפחה). כשלא מנסים למנוע העסקה נצלנית, המציאות היא העסקה נצלנית של עובדים זולים, לרוב ערבים (מישראל או מהשטחים) או זרים.

בכל מקרה, ממשלות ישראל האחרונות מנהלות מדיניות מתמשכת של הורדת התמורה לחקלאים. הן מתרצות את זה בנימוק של "הפחתת יוקר המחייה", אבל לא דואגות למנוע מחברות השיווק לשמור על יוקר המחיה ברמתו הגבוהה ולהנות מהרווח של רכישת תוצרת מוזלת ומכירתה במחיר הקודם. כדי להוריד את התמורה, הן מפרקות את מערכות הסדרת הייצור, ועכשיו מדיניות כחלון היא לפתוח את המשק לייבוא תוצרת חקלאית זולה (היא זולה בגלל היעדר פיקוח על איכות שימנע נוכחות של חיידקים מסוכנים בביצים ושאר צרות, או בגלל סבסוד ממשלתי של החקלאים בחו"ל, או בגלל שניהם), שממנו יהנו שוב חברות השיווק.

בשורה התחתונה, העניין הוא כזה: אם רוצים להימנע מתעסוקה נצלנית, צריך להפוך את החקלאות שוב ל"משימה לאומית", בה ירצו לעסוק צעירים מוכשרים, ולעזרתה יהיו מוכנים להתגייס בעונות הבוערות בני-נוער וצעירים אחרים.

ככלל, הפיתוחים הטכנולוגיים בחקלאות (והיכולת להעסיק כוח עבודה זול ומנוצל), מכתיבים מציאות שבה רק יחידות ייצור הולכות וגדולות יכולות לשרוד מבחינה כלכלית. למעשה, יחידות הגידול האלה הן לא רק גדולות יותר מהמשק המושבי (המציאות במושבים היא שמשקים בודדים בכל מושב הולכים ומרכזים את מכסות הייצור של משקים רבים שמפסיקים לגדול), אלא גם של המשק הקיבוצי (הקיבוצים מאחדים בשותפות את הטיפול בענפים של מספר קיבוצים קרובים, לעיתים קרובות בניהול של חברה חיצונית).

למרות איומי החקלאים, החקלאות הישראלית לא עומדת בפני חיסול. יש כאן משאבים, ידע וכוח אדם שמבטיחים את המשך הפעולה של חקלאות בישראל. השאלה היא איזה מין חקלאות. החקלאות הישראלית לא ניצבת יותר בפני הבחירה שבין משק שיתופי גדול לבין קואופרציה של משקים קטנים, אלא בין צורות שונות של משק גדול מאוד: הוא יכול להיות שיתופי/קואופרטיבי, בבעלות עובדיו ומכוון לרווחתם, או שהוא יהיה משק נצלני גדול בבעלות הון פרטי שחותר למיקסום רווח (דרך אגב, משקים כאלה יהיו מסוכנים יותר גם מבחינת זיהום ובריאות הציבור). כמו כל המפעל הציוני, שהחקלאות עמדה בליבו, אנחנו צריכים לבחור מה אנחנו בונים כאן: חברה דמוקרטית-שיוויונית שפועלת למען חירותם ורווחתם של חבריה באמצעות שליטתם באמצעי הייצור, או מפעל קולוניאליזם נצלני, מבוסס עבודה זרה.

ג. מחר הפריימריז לבחירת המועמדים לנשיאות של המפלגות בארה"ב יכנסו להילוך גבוהה עם בחירות מקדימות במספר רב של מדינות. במפלגה הדמוקרטית הן אולי אפילו יוכרעו, אם הילרי קלינטון תנצח בהפרש גדול. בכל מקרה, אנחנו עדיין בשלב מוקדם של שיח שילך ויתעצם, לגבי השאלה מי מהמועמדים יהיה "טוב לישראל". אומרים על קלינטון שהיא ידידה גדולה, ובעלה היה בהחלט שותף פוליטי של מפלגת העבודה בתקופת כהונתו. סנדרס, יהודי בעצמו, לא מתייחס במהלך הקמפיין ליהדותו (או לתקופת התנדבותו בקיבוץ בארץ, כנראה בשער העמקים), ולא ליחסים עם ישראל – הוא מתמקד בשאלות פנים. רוביו וקרוז הם כנראה תומכי ישראל מושבעים, או לפחות כל עוד מקביליהם בליכוד (שהופך בצעדים מהירים לגרסה הישראלית של המפלגה הרפובליקאית פינת "מסיבת התה") נמצאים בשלטון. בנוגע לעמדות של טראמפ, אף אחד לא יודע כלום.

אבל בכל מקרה, הדיון הזה, שכפי שציינתי, ילך ויתעצם ככל שתתקדם מערכת הבחירות לנשיאות, מזכיר לי טור שביעי של אלתרמן משנות ה-50 של המאה שעברה, שנקרא "הנימה המיוחדת":

הגוי אזרח הסטייטס, לרגל הבחירות,

את סיסמותיו בוחר פשוטות ומישירות,

בלי לטפס הרבה על הקירות.

 

באם דעתו, נניח, כמפלגת טַפְט היא,

מצהיר הוא "אי לייק אַיְק, לאמור את איק אהבתי.

 

ואם הדמוקרטים טובו ביניו,

מהו אומר? את עַדְלַי סטיונסון אוהב.

 

זה דרך גוי. איתו על פרשת דרכים

עומד גם היהודי בין יתר אזרחים.

 

והוא, כשאר, מחליט, בעת הרת גורל,

אם במושל לתמוך

ואם בגנרל.

 

עושה הוא זאת בכתב ועל גלי האתר,

ואין בכך הבדל

בינו ובין היתר.

 

ובכל זאת, אם נקשיב, נתפוס נימה דקה

של שוני

בסיסמה ובקו ההנמקה.

 

נימה נוגה, נימה שיש בה איזה הד

של משהו יתום

ומשהו בודד…

 

אין היהודי מכריז, דרך משל, כשאר

שהוא אוהב את איק. לא זהו העיקר.

עיקר הנמקתו ושורש סיסמתו

הם (אם נשים לב)

שאיק אוהב אותו.

 

ואם החלטתו בו לא גמלה עדיין

ובין מועמדיו עוד הוא בסך חותר,

אין הוא שואל את מי אוהב הוא בין השניים,

כי אם

מי משניהם אוהב אותו יותר.

[…]

אז אנחנו אמנם לא אזרחי ארה"ב, ועדיין לא הפכנו למדינה ה-51 שלה, אבל קשה שלא לשים לב לנימה הזו בשיח הישראלי, שבוחן את הפוליטיקה האמריקאית לפי מי יהיה "טוב לישראל". זוהי הסתכלות מאוד לא פוליטית, כי השאלה היא לא מי יהיה טוב לישראל, אלא לאיזה מין ישראל יהיה טוב כל מועמד. הנימה הזו בשיחה מבטאת את יחסי התלות שפיתחה ישראל ביחסיה עם ארה"ב (שחלקה לפחות הוא לא מחוייב המציאות, וגם מזיק לענייניה של ישראל ולעצמאותה). גם בארה"ב, ככל שהיהודים יותר מתעניינים בישראל, בין אם מנקודת מבט ביקורתית או אנטי-ביקורתית, כך הם יותר מבטאים את הנימה הזו. מעניין יהיה לראות האם נימה כזו תופיע בקרב האזרחים היהודים בארה"ב במערכת הבחירות גם שלא בהקשר ה"ציוני" של יחסי ישראל-ארה"ב.

ד. המלצת קריאה שנשמרת אצלי משלהי 2015 – יאניס ורופקיס על העימות בין הקפיטליזם לדמוקרטיה.

 

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על סדר היום: תרופות, חקלאות, ארה"ב

  1. בנוגע לא': לפני מספר שנים עלתה הצעה בהודו לאפשר ייצור של תרופות שעדיין תחת פטנט אבל חברת האם הפסיקה לייצר אותן או גובה עליהן מחיר שלא יאפשר להודים להשתמש בהן
    לא עקבתי מה עלה בגורל ההצעה, אבל יהיה מעניין לדחוף הצעות כאלה במדינות עניות יחסית – מתוך תקווה להשפיע לטובה על שוק התרופות העולמי (אני מניח שאם המשפחה בטבעון הייתה שומעת שבהודו הם יכולים לקבל תרופה זהה במחיר שפוי הם היו הולכים להודו או קונים משם)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s