על סדר היום: אתגרי הבניה למגורים של ערבים-אזרחי-ישראל

התכוונתי להפנות המלצת קריאה לכתבה אחת ששמרתי לי, אבל לא מצאתי בה משהו שהיה נדמה לי שהופיע בה. כשחיפשתי אם הוא מופיע בכתבה אחרת לא מצאתי, אבל מצאתי משהו מעניין נוסף. אז שתי המלצות קריאה של כתבות שנוגעות לבניה למגורים אצל הערבים-אזרחי ישראל, תרבותם וזהותם. 

באזור המשולש, בגלל הריבוי הטבעי המהיר והמוביליות הנמוכה של המגורים, היישובים הערבים עוברים תהליכי עיור מהירים, שמתעצבים בהשפעת מסורות תרבותיות, בעיות אמון וחוסר תכנון מספיק. לגבי באקה אל גרביה מסופר בכתבה (הדגשות שלי כאן ובהמשך):

מי שנוסע על כביש 574, החוצה את היישוב, יכול להתרשם שיש ביישוב הרבה וילות ענק מוקפות בבוסתנים, אך לאבו מוך חשוב להדגיש שמרבית הקרקעות פרטיות, בשונה ממה שקורה במרבית המדינה, ורק בודדים מחזיקים שטחי קרקע גדולים. לדבריו, רק ל-30% מתושבי באקה יש קרקע. כשאני מנסה להבין מה זה אומר, הוא אומר שהשאר גרים על שטח השייך למשפחה. "אני למשל, כשהתחתנתי, חיפשתי אדמה וקניתי. השטח שלי הוא בגודל 600 מ"ר ונחשב קטן. יש אנשים שלמשפחות שלהם יש 50 דונם ויש אנשים שאין להם איפה לבנות. יש אנשים שאין להם כסף לקנות ולבנות".

אדריכל העיר, עלי נאטור, מספר שהעירייה עושה ניסיונות רציניים לשכנע בעלי קרקעות פרטיים לשתף פעולה ליוזמות איחוד וחלוקה לצורך קידום בנייה רוויה והשארת שטחי ציבור, אבל זה לא פשוט: "הנושא הוא בעיקר תרבותי. אנשים לא רואים ערך כלכלי בוויתור על שטח לטובת אחוזי בנייה. ניסיון החיים שלנו לימד אותנו שלא מוותרים על אדמה".

וכמובן שגם הממסד ו"המצב" לא מקלים על הקשיים (לא בטוח שבאופן חסר-הצדקה, אבל בכל זאת מקשים):

כדוגמא הוא מביא את התוכנית של שכונת אלנמלאת, שאושרה לאחרונה להפקדה. התוכנית מתייחסת לקרקעות בבעלות פרטית, בחלק המזרחי של באקה, ליד גדר ההפרדה. התוכנית מציעה הקמה של מבנים בני ארבע קומות ואפילו שצ"פ. לדברי נאטור, אחרי כל המאמצים האדירים שהושקעו בשכנוע בעלי הקרקעות להסכים לשתף פעולה באיחוד וחלוקה ובהירתמות ליוזמה של בנייה רוויה משותפת, בא פתאום משרד הבטחון ודרש הקמה של גדר נוספת, במרחק 50 מטר מגדר ההפרדה, שגוזלת את השטח הציבורי של התוכנית.

היעדר התכנון והיעדר האכיפה יוצרים בינתיים פגיעה באיכות החיים:

את איברהים מוואסי, חקלאי ומנהל אגודת המים הקואופרטיבית אל-סעאדה, שבעבר כיהן כסגן ראש העיר באקה, אני פוגש בביתו הנאה שמוקף בגינה גדולה. מוואסי מסביר לי שהאדמה של כל השכונה, 60 דונם, היתה שייכת לסבא של הסבא שלו שהוריש אותה לצאצאיו. לדבריו, הסיטואציה הנוכחית בעייתית מאוד. הוא מספר על מישהו שהקים בחצר ביתו עסק לשטיפת כלי רכב, בן אח שהקים מתחת לבית מפעל לחיתוך אבן שיש וקרוב משפחה, שלא היה מוכן להפריש שטח מחצרו בשביל דרך גישה. "אני לא יכול להגיד כלום לשכן שלי, שיש לו עסק שמפריע לי. אני לא מעז. לאיפה הוא ילך?

"אצלנו בונים ואח"כ מתכננים. בשביל לשלוט על הבנייה צריך לאכוף את החוקים. הסמכויות על הבנייה הן בידי ראש העיר, בצער אני אומר. אנחנו לא שייכים למדינת ישראל. המדינה מסתכלת עלינו ולא מפעילה את חוקי האכיפה. המשטרה לא עושה כלום".

לשני הדוברים העיקריים בכתבה ברור שהדברים האלה ואופי התפתחות היישובים משפיעים על דמותה של החברה הערבית בישראל ומושפעים ממנה:

מוואסי מספר שהתוצאה היא שרבים מהצעירים עוזבים: "השמועה אומרת ש-20% מתושבי חריש הם ערבים. הדור הצעיר עובר לשם, כי הם רוצים רמת חיים אחרת, לצאת מהלחץ. אני אומר שצריך לחנך את הצעירים כאן לבנות לגובה. השינוי בתרבות הדיור זה כמו דמוקרטיה, זה תהליך".

ראש העיר, מורסי אבו מוך, אופטימי יותר. הוא תולה יהבו בתוכנית המתאר המקודמת (ראו מסגרת) ומאמין שקורה שינוי: "אין ספק שהחברה הערבית בתקופת מעבר. יש יותר השכלה גבוהה, מעמד הנשים השתנה, ויותר ויותר אנשים מעורבים בחברה הישראלית ועובדים בתל אביב. יש רופאים, מרצים, עורכי דין, שעברו לגור בנצרת וחיפה. הם טוענים שהחיים שם יותר מודרניים. אני מקווה שיחזרו. אנחנו בכיוון של להיות עיר מודרנית. התהליך לא קל, אבל אנחנו יודעים בוודאות מה אנחנו רוצים".

בסופו של דבר, אני רואה כאן מגמות חיוביות – מתוארת כאן "הצבעה ברגליים" בכיוון של השתלבות בחברה הישראלית, שמביאה גם ציפיות לתכנון יישובים באיכות גבוה, ציפייה שככל שתגבר תקל על ביצוע המהלכים שנחוצים למימושה. בנוסף, גם המעבר של צעירים לערים הגדולות הוא צעד חיובי בעיני. אין סיבה מהותית שמצדיקה בהכרח את הגדילה של כל יישוב לפי הריבוי הטבעי של תושביו, ובוודאי לא במקרים של ריבוי טבעי גבוה במגזר כפרי (לשעבר) כמו במגזר הערבי. באופן כללי, אני חושב שמוביליות גיאוגרפית תעשה לחברה הערבית בישראל בעיקר טוב, ושמצב שבו בכל ישוב בארץ יהיה מיעוט של כ-20% תושבים ערבים יהיה טוב בהרבה מאשר מצב של ישובים הומוגניים של יהודים ושל ערבים.

לקריאה נוספת על נושא הבניה ביישובים הערבים, אני ממליץ על דברים שכתבתי כבר כאן וכאן. על תהליכים חברתיים ואפשרות ההשתלבות בחברה הישראלית כתבתי כאן וכאן, ובאופן כללי אפשר לקרוא עוד דברים שכתבתי על הערבים-אזרחי-ישראל כאן.

***

כמו שציינתי, במהלך חיפושים אחרי משהו שהיה נדמה לי שזכרתי שראיתי, נתקלתי בכתבה אחרת שעוסקת בתוכניות הבניה להגדלת היישובים אבו-גוש, עין-נקובא ועין-ראפה שבדרך לירושלים. כמו ששמתם לב, אני בוחר באופן עקבי להתייחס לערבים שחיים בתחומי מדינת ישראל כאל ערבים-אזרחי-ישראל ולא כאל פלסטינים. הסיבה היא שהיותם ערבים (כלומר, אנשים ששפתם ותרבותם ערבית) והיותם אזרחי ישראל הן שתי עובדות אובייקטיביות. זיהויים כפלסטינים זו סוגיה סובייקטיבית, שמניבה תשובות מפתיעות אולי כששואלים אותם. בכל מקרה, מסתבר שתוכניות הבניה האלה נתקלות בהתנגדות ניכרת בתוך הכפרים, מכיוון שחלק מיחידות הדיור מיועדות לאוכלוסיה שלא מתוך היישובים האלה, מה שגורם להם לחשש גדול משינוי באופיים. איזה שינוי? מסתברר שהם חוששים מאוד משינויים שיהפכו את צביון היישובים ליותר פלסטיני:

מדוע זה כל כך בעייתי מבחינתך?
"לפני 15 שנה התחילו אנשים לעבור ממזרח ירושלים אל הכפר שלנו. הכפר הזה היה הכי נאמן במדינה. מעולם לא נזרקה פה אבן אחת. לא ירייה אחת, לא מחבל אחד. אין אצלנו דברים כאלה. טוב לנו איך שאנחנו, חיים בשקט ובשלווה. מאז שהגיעו לכאן זרים, דברים מתחילים להשתנות. כשנרצח מוחמד אבו-חדיר והיה 'תג מחיר' באבו-גוש, באו לפה אנשים ממזרח ירושלים ורצו להסית. התושבים הראשונים שהם ניסו לשכנע היו מהמשפחות שעברו לכאן ממזרח ירושלים, ומה הם אמרו להם אחרי התפילה במסגד? שצריך לסגור את כביש מספר אחת. אנחנו לא מכירים אותם בכלל ואין לנו שליטה עליהם".
החיכוך בין כפר שרובו ככולו מעוניין להשתלב במדינה לתושבים חדשים שהאוריינטציה שלהם היא אנטי-ישראלית, יוצר מחלוקות ומריבות בתוך עין-נקובא. "יש לנו בכפר הרבה אנשים שהיו בצבא ובמשטרה. רבים מאיתנו עובדי מדינה", מספר עוודאללה, "בכל שנה היו לנו צעירים שמתגייסים לצה"ל. לא הרבה, אבל היו. בשנים האחרונות אין מתגייסים. למה? התחילו להתנכל פה לחיילים".

מה זה להתנכל?
"עוקצים אותם ברחוב, מדברים איתם לא יפה. ואלה אותם אנשים שבאים מבחוץ. הם עושים לנו סמטוחה שלמה. פעם הייתי יכול כנציג הכפר וכמי שמגיע מהמשפחה הגדולה ביותר, לבוא ולטפל בבעיה. אנשים היו שומעים וסוגרים עניין. היום אין שליטה על אף אחד".אחד האירועים שהצליחו להכעיס את עוודאללה ואנשיו היה הניסיון של כמה אנשים לציין את יום הנכבה בעין-נקובא. "מעולם לא ציינו פה את יום הנכבה או יום האדמה. אלה דברים שהתחילו לאחרונה. ניסו לעשות פה אירוע כזה, ואני באופן אישי ניסיתי למנוע את זה. באו אנשים – שוב, מבחוץ – ואמרו לי 'סליחה, זה יום הנכבה ואתה לא תמנע מאיתנו לציין את זה'. […]מקרה אחר שהכעיס אותו היה כשילדים מאותן משפחות יידו אבנים על חיילי צה"ל שקיימו אימונים ברחובות הכפר. "יש אדם מהכפר הפלסטיני קטאנה שהתחתן עם ערבייה-ישראלית. אחרי שהתחתנו הוא קנה אדמות באבו-גוש ובעין-נקובא. מאותו בית נזרקה האבן על החיילים. הוא פלסטיני ואנחנו ישראלים".ופלסטינים וישראלים לא יכולים לחיות ביחד. 
"התושבים הזרים רואים בנו יהודים. ככה הם גם קוראים לנו. 'אתם יהודים, אתם לא ערבים', הם אומרים. אני לא רואה בזה שום בעיה, אגב. אנחנו חיים עם יהודים ותמיד ידענו לחיות בדו-קיום. אבל לאלו שבאים מבחוץ יש מנטליות אחרת. לא ניתן לאנשים האלה לשנות לנו את הכפר".

[…]

"יש לי בני משפחה שהם עובדי מדינה. אחת מהן עובדת כאחות בבית חולים, והיא לא יכולה להסתובב במדים של בית החולים בשועפאט. למה? כי הראייה היא שהמדינה היא גוף זר. לא מזמן ערכתי בכפר סיור עם אנשים מיחידת 669 של חיל האוויר. פתאום קיבלתי תגובות מהאנשים האלה שזה לא מקובל. מעולם לא היו אצלנו אמירות קיצוניות כאלה".

ומה הפתרון שהם מציעים?

לא תאמינו! הם רוצים להקים ועדת קבלה!

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על סדר היום: אתגרי הבניה למגורים של ערבים-אזרחי-ישראל

  1. פינגבק: למה הערבים מקבלים פחות משכנתאות? | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s