הבט סביב – חורה ושאר בדואים

רשומה בעקבות ראיון מעניין במיוחד עם מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה, על דברים שאפשר לעשות לטובת הבדואים בנגב כשמישהו רוצה. כלומר כשגם מישהו מהם רוצה.

לפני כמה שבועות אברי גלעד פרסם פוסט בפייסבוק בנוגע למצב בנגב, שבו הביע את זעזועו מרשמיו מסיור בנגב, וקרא לאכיפה אחידה של החוק הישראלי אזרחי ישראל הבדואים והיהודים, קריאה שכמובן הובילה להאשמתו בגזענות. להאשמות האלה ענה גלעד בפוסט נוסף ביום שלמחרת, אותו הוא פתח בהצהרת תמיכה בהשקעה מסיבית בחינוך, בריאות ותשתיות ביישובי הבדואים, וסיים באמירה:

תחת החשש מגזענות אנחנו נותנים לפראי אדם לפגוע קודם כל בחברה שלהם, בנשים המדוכאות, בילדים המוזנחים, בעניים והנזקקים, ואחר כך בנו כחברה שבגלל רגשי אשמה על עצם קיומנו כאן מוכנים לתת כל מחיר שרק יהיה שקט. במזרח התיכון כשאתה מוכן לעשות הכל כדי שיהיה שקט, לא יהיה שקט לעולם. נדיבות מצד אחד וסמכותיות חסרת פשרות מצד שני הן הדרך היחידה.

אבל דיברנו מספיק על איש התקשורת האשכנזי הלבן התל-אביבי, וכנראה אפילו ציוני ר"ל.

בואו ניתן את זכות הדיבור לנציג הבדואים, ראש מועצת חורה מוחמד אלנבארי, כי הדברים מאלפים. ההדגשות בציטוטים הן שלי:

"התקשרתי אל פיני בדש, ראש המועצה של עומר. אמרתי לו "קוראים לי מוחמד אלנבארי, נבחרתי, אני רוצה לעבוד ואני לא יודע איך. בוא נשים את הדעות הפוליטיות בצד ותלמד אותי מה עושים"

על התרבות הפוליטית:

"היינו קבוצה של אנשים שהחלטנו לשנות את המצב ביישוב. לפני שנבחרתי כל הפוליטיקה כאן הייתה שבטית. יש בחורה שלושה שבטים, ומי שניהל את המקום עשה את זה מתוך אינטרס שבטי צר, והתושבים לא הרגישו שייכים לכלום. באתי לעשות שינוי. רציתי להכניס פוליטיקה נקייה, והדבר הראשון שהיה חשוב לי זה שאני אדע שנבחרתי באמת. עד אז ראשי קבוצות היו לוקחים לאנשים את תעודות הזהות ומצביעים במקומם.

"הלכתי למפקד המשטרה באזור ואמרתי לו שאני רוצה זיהוי של כל הנשים שנכנסות לקלפי. הוא הזמין שוטרות שבדקו אחת אחת, וזו הפעם הראשונה שהייתה כאן הצבעה אמיתית".

[…]

זה היה מקום עם רמת שירות נמוכה מאוד. לא היה שקל בקופה. רק שני אחוזים מהתושבים שילמו ארנונה. אני היום, אחרי תשע שנים, עם 86 אחוזי גבייה ועם 99 אחוזים מהעסקים שמשלמים".

איך עושים את זה?
"משרד הפנים, שניהל את היישוב במשך שנים, לא גבה שקל. בהתחלה ניסיתי לעשות את זה עם חברת גבייה, והיא הצליחה לגבות עוד 400 אלף ולהעלות את אחוז המשלמים בעוד שני אחוזים. כלום. החלטתי שאני מטפל בזה לבד. הוצאתי אותם מכאן, הקמתי צוות גבייה של 13 אנשים וחילקנו בינינו את היישוב. כל אחד קיבל רשימה, וזה כולל אותי, והתחלנו לדבר עם אנשים בגובה העיניים.

"טלפנתי לאנשים בשכונה שלי ואמרתי: "בוא תעשה טובה ותשלם, שלא נצטרך להגיע לאכיפה". לא הייתה כאן בכלל תרבות תשלום. כדי שלא תהיה חשדנות כלפיי, התחלתי קודם כל מהשבט שלי. מהשכנים שלי. תפסתי רכבים של כל מי שלא שילם. תפסתי חשבונות בנק. כל מהלך כזה התחלתי קודם כל אצל המשפחה שלי.
[…] במקביל התחלתי להעלות את רמת השירות, ואנשים התחילו לשלם".

"כשהגענו לנקודת איזון של 50 אחוז ששילמו, התחיל שיח ציבורי מעניין. "למה אני משלם ואתה לא. מה אני פראייר שלך?", אנשים ראו שהמועצה לא משחקת. כשהיה צריך הבאתי גם משטרה. לא ויתרתי. פתאום קרה משהו שלא היה פה מעולם. לפני כמה שנים היית שואל מישהו מאיפה הוא, הוא היה אומר לך: "אני משבט זה וזה", הוא שכח שהוא מחורה.

"מאז שכולם התחילו לשלם ולהרגיש שייכים הם זוכרים איפה הם גרים. אותו איש שעד אתמול לא שילם ולא היה אכפת לו מכלום מרים טלפון עכשיו למועצה ואומר שתאורת הרחוב דולקת ביום וזה חבל כי זה בזבוז כסף. הוא שם כסף, אז אכפת לו. אנשים פעם חיו בזבל, אבל לא ביקשו כלום. היום יש להם רמת חיים טובה והם דורשים. וזה טוב. […]

"עד לא מזמן מי שרצה לדבר עם ראש המועצה היה חייב לעבור דרך ראש השבט שלו. זה נגמר. אם נשתמש במונח מהתחום המקצועי שממנו באתי, עשיתי ביקוע של המנהיגות השבטית".

על ההנהגה הבדואית, היחסים עם הממשלה ועם ארגונים פוליטיים:

היה פער אדיר בין הממשלה לבדואים. אתה הולך למשרדי ממשלה ואומרים לך "שמע, אי אפשר להזיז שום דבר באוכלוסייה הבדואית. אתה מרים פרויקטים, הם הולכים לטמיון". ואני אומר לך שיש בדברים האלה מידה לא קטנה של צדק.

מצד שני, אתה הולך לבדואי והוא אומר לך "שמע, המדינה דפקה אותנו, אי אפשר לעבוד איתה", וגם הוא צודק. המדינה תרמה רבות כדי שהבדואי ירגיש ככה. השיח בין שני הצדדים הוא שיח דומה אבל הפוך.

"התחושות הללו הביאו לכך שהמנהיגות הבדואית התמקדה בצד הרגשי. בכל הופעה של מנהיג בדואי אתה שומע רק על הבעיות. "אין לנו, לא עשיתם לנו, לא נתתם לנו". רגשית זה משחרר למנהיג. מעשית זה לא מוביל לשום מקום. מסתובבים כאן גם הרבה ארגונים פוליטיים שמלבים את האש. אתה לא יודע כמה הבדואי סובל מזה שיש אנשים עם כוונות טובות ולא טובות שתוקעים אותו בבוץ ומסבירים לו כמה רע לו. הם מנציחים את הבעיה, כשאנחנו רוצים איכות חיים.

"הגיע הזמן שפעם אחת, במקום לבזבז כסף על מחקרים וכנסים, שישקיעו את הכסף בפוקוס של פתרונות. אם נמשיך לשבת ולהגיד "המדינה דפקה אותנו", אפשר יהיה לשבת ככה לעולמים".

[…]

"אני זוכר שכשפרשתי את האני מאמין שלי בפני מנהלת המחוז במשרד החינוך היא שאלה אותי: "אתה בטוח שאתה ראש רשות?", היא תמיד שמעה רק ראשי רשויות שדורשים או צועקים. אמרתי לה: "לא אבקש לעולם שתמני מישהו לתפקיד כלשהו. אבל אם יתמנה מישהו לא מוכשר, את תשלמי את המחיר".
[…]
משרד החינוך ראה כי טוב והתחיל להשקיע בחורה. הושקעו פה למעלה מעשרה מיליון שקל בתוכניות יחודיות. כשהתחילו את תוכנית דוברת, זה התחיל בחורה. אופק חדש התחיל בחורה. מפעל ההזנה התחיל בחורה. כששיתוף הפעולה גבוה ורמת הביצוע גבוהה, כל מי שעובד על תוכנית ורוצה להצליח איתה מחפש מקומות כאלה".

מענייני החינוך:

כשנכנסתי לתפקיד מצאתי מערכת גני ילדים שמתופעלת על ידי עמותות פרטיות", מסביר אלנבארי, "כולם רצו לעשות עלינו כסף, ואת המחיר שילם הילד. זרקתי מכאן את כל העמותות. היום יש לנו 51 גני ילדים, כולם מופעלים ישירות על ידי המועצה. אנחנו היישוב הבדואי היחידי שפועל כך. אני לא אשכח איך פעם מישהו שלח לי הצעה לקחת לתפעול גני ילדים בחורה ובתחתית המסמך, למטה, אני רואה חותמת "חשמלאי מוסמך". תחשוב לבד איזה ילדים יוצאים מדבר כזה

[…]

"יש בנות שבכיתה ח' או ט' מפסיקות ללמוד כי מבחינה דתית הן לא יכולות ללמוד עם בנים ואין להן שום מסגרת נפרדת".

"לפני שבע שנים הקמתי להן בתיאום עם משרד החינוך תוכנית מיוחדת וחלק מהן כבר סיימו בינתיים תואר ראשון. אני מדבר איתך על בנות שחלקן החזרנו מהבית אחרי שכבר ישבו בלי ללמוד שלוש שנים. צריך להבין שהאלטרנטיבה לזה עד היום הייתה שהבחורה תתחתן בגיל צעיר ומכיוון שאין לה השכלה היא תשב בבית והנה קיבלת עוד משפחה עם איכות חיים נמוכה".

עוד על המבנה השבטי ואכיפת החוק:

לזכותו של ד"ר אלנבארי ייאמר שהוא לא בורח גם מהבעיות ויש כאלה לא מעטות. ראש וראשונה לאלה היא האלימות. "המבנה השבטי הוא מאוד בעייתי", הוא מסביר. "הקמנו יישובים על בסיס שבטי. יש לי שכונות שהילד מקבל בהן חינוך מגיל שנה, אחר כך גנים, בית ספר יסודי ותיכון, הכל באותה שכונה והוא לא פוגש אף אחד מהשבט השכן. זה הופך את היישוב למקוטב.

[…]

"הרוח השבטית הייתה יותר חזקה מההחלטה של השיח [להמנע מנקמת דם. אבשלום]. לשיח אין היום כוח כמו שהיה לו בעבר. הצעירים וחמומי המוח הם שמחליטים. אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות חל שינוי גם בזה. היום אנשים שיש להם מה להפסיד נרתעים מלהיות מעורבים. מי שיש לו משרה ופנסיה ואשתו עובדת והילדים בחוגים, אתה חושב שהוא הולך לעשות בעיות? ככל שרמת החיים תעלה פחות אנשים יהיו מעורבים בשטויות האלה.

"הצלחנו עד עכשיו לקחת את האנשים האלה, אני אקרא להם "המסודרים", ולהוציא אותם מהמעגל ובדרך כלל גם אף אחד לא יפגע בהם כל עוד הם לא ישתמשו בשבטיות שלהם. אני צופה שבעוד דור יהיה עוד שינוי. הנשק הוא שמלבה את האלימות הרגילה. פעם לבדואי היה נבוט. אז אם הייתה קטטה מישהו קיבל מכה. היום זה האקדח.

"לפני 10 או 15 שנה מי שטיפל בענייני הנשק אצלנו היה השב"כ. גורם מרתיע, לא חשוב איך. אז לא החזיקו נשק. אחר כך זה עבר לטיפול המשטרה, והמשטרה לא עושה כלום עם זה. תופסת אותך עם נשק, לוקחת עדות ואתה הולך הביתה. אתה מבין? פעם אחד כזה היה נשאר במתקני השב"כ חודשיים ולא ידענו איפה הוא. היום, אם אני רוכש גם השכן שלי רוכש והשכן שלו רוכש. זה שוק שלם של עבריינים. ואתה ידע מתי הוא מתעורר? כשיש אלימות או מתח בין השבטים, כל הסוחרים מהמשולש מתחילים להסתובב כאן. כל מי שרוצה נשק יכול לקנות".

***

הדברים ממחישים שוב את האמת שחייבים לזכור: תנאי חיים מודרניים הם תוצר של מבנה חברתי מודרני, ואי-אפשר לקיים אותם בצורה ברת-קיימא בחברה מסורתית. כדי שהאזרחים הבדואים (וחברי קבוצות מסורתיות אחרות, כדוגמת הציבור החרדי וחלק ניכר מהציבור הערבי) יוכל להינות מתנאי חיים שאנחנו מגדירים כבסיסיים, אין מנוס מ"שבירת" המבנה המסורתי השמרני-מגזרי, על אליטות הכוח והכלכלה שהוא משרת תוך דיכוי חברי קבוצת האוכלוסיה שלו. אין הכוונה להכריח את כולם לאכול גפילט-פיש ולשמוע מוזיקה קלאסית. אבל את פירמידת השליטה של תלות ב"מנהיגים" מגזריים חייבים לבטל ולהחליף בחופש בחירה דמוקרטי. הצעד הזה דורש רצון מבפנים, אבל גם סיוע של השלטון, ולו רק באכיפה נחושה של החוק, שבלעדיה לא יהיו לא תכנון, לא סדר ציבורי, לא זכויות לנשים, לא השכלה ולא חופש בחירה דמוקרטי בסיסי. מחוייבותה הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא להבטיח להם את הדברים האלה, ולא להפקיר אותם לשליטת אליטות מסורתיות תחת ההצטדקות של "שימור המסורת" שלהם. רק בצורה כזו יוכלו אוכלוסיות כאלה לשפר את תנאי החיים שלהן, ורק בצורה כזו יוכלו אנשי קבוצות האוכלוסיות האחרות להפסיק לראות בהם "איום". לצערי, גם בתחום הזה החברה הישראלית משלמת את המחירים הכבדים של מדיניות ההזנחה, ההפקרה והתנערות הממשלה מאחריותה לאזרחיה. הבדואים, כמו קבוצות אחרות בישראל, זקוקים לסמכותיות השלטון לא פחות מאשר לנדיבותו.