ערבים, יהודים וורדים בגליל

הטריגר לרשומה הזו הן כמובן הכותרות על ההתרחשות האחרונה בכפר ורדים, בה ראש המועצה הודיע שיפעל לעצירת שיווק דירות נוספות (ולא ביטול המכרז שהסתיים), לאחר שמשפחות ערביות זכו בחצי מהמגרשים החדשים. השיח הציבורי שהתעורר בעניין היה רווי כמובן בדמגוגיה ודיסאינפורמציה, בעיקר בקווי הטיעון של "פויה! גזענות!" ו"איפה אתם רוצים שהערבים יגורו אם אין להם איפה לבנות?" וגם "תראו איך השמאלנים האלה שמטיפיל לנו על דו-קיום לא מוכנים לגור בעצמם עם ערבים" וכו' וכו'.

הרשומה הזו מציעה מבט ממוקד על סוגיית שיווק הדירות בכפר ורדים, והרחבת מבט אל שאלת המגורים של יהודים וערבים בגליל ובכלל.

ובכן, בואו נתחיל מכפר ורדים: מדובר על ישוב קהילתי (aka שכונת וילות) שבו גרים כ-5,500 תושבים, שכוללים לפי הפרסומים האחרונים גם כ-50 משפחות ערביות שכבר מתגוררות ביישוב. לפי הנתונים הסטטיסטיים שאני מצאתי, חישבתי שגרים בו רשמית מעט יותר מ-200 לא יהודים, מתוכם כ-130 "אחרים" (לרוב הכוונה לעולי ברה"מ שאינם נחשבים ליהודים מבחינה הלכתית) והשאר כנראה מוסלמים או נוצרים. בכל מקרה, תוכנית המתאר החדשה של כפר ורדים, שבמסגרתה שווק אותו מכרז של 120 מגרשים שבעקבות תוצאותיו התעוררה הסערה, כוללת תוספת של לא פחות מ-1825 יחידות דיור חדשות, כלומר יותר מהכפלת הישוב, שגם כיום הוא גדול בהרבה מהמגבלה החוקית שמאפשרת הפעלת ועדת קבלה. כלומר – אין בו ועדת קבלה, וכל מי שרוצה יכול (אם יש לו מספיק כסף כמובן) לקנות/לשכור בו בית.

נכון ל-2013, צפיפות המגורים בכפר ורדים היתה 3,684 נפשות לקמ"ר בנוי למגורים. וכמה במעלות-תרשיחא השכנה, שממנה כנראה הגיעו רוב רוכשי הבתים הערבים החדשים? 8,242 נפשות לקמ"ר בנוי למגורים. אבל כאן צריך לזכור שני דברים חשובים – מעלות-תרשיחא היה יישוב עירוני ולא קהילתי, והערבים גרים בה בעיקר בתרשיחא, שהיא רק חלק מהעיר. מה צפיפות המגורים בתרשיחא עצמה? בגלל האיחוד עם מעלות קשה לחשב ולהגיע לנתון מדוייק. לפי השרטוט שלי בעזרת אתר המפות הממשלתי, השטח הבנוי של תרשיחא מגיע לכ-0.91 קמ"ר, ואם נניח שגרים בו כל תושביה הערבים של מעלות-תרשיחא – כ-4360 לפי החישוב שלי, נגיע לצפיפות של כ-4800 נפש לקמ"ר רבוע. אכן יותר צפוף, אבל לא בסדרי גודל, וצריך לקחת בחשבון שהייתי שמרני בחישוב שלי וייתכן שהצפיפות בתרשיחא נמוכה מהנתון שאליו הגעתי.

יש עוד השוואות מעניינות שאפשר לעשות לגבי צפיפות המגורים בגליל. למשל: מי יותר צפופה, סח'נין הערבית או כרמיאל המייהדת? בסקר שעשיתי בקרב חברי בפייסבוק, התוצאות התחלקו כמעט שווה בשווה, עם יתרון קל לסח'נין (27-25). אבל לפי הנתונים, צפיפות המגורים בכרמיאל היא 11,010 נפשות לקמ"ר בנוי למגורים, ובסח'נין 8,809 נפשות לקמ"ר מגורים בנוי בלבד. כלומר, אם סח'נין תגיע לצפיפות האוכלוסיה של כרמיאל היא תוכל לגדול ב-25% במספר הנפשות, ללא תוספת שטח לבניה.

לפני כמה חודשים ניסיתי לבדוק מה פערי הצפיפות האמיתיים של נצרת עילית לעומת נצרת, עליה תמיד סיפרו לי שיש בה אוכלוסיה כפולה על חצי מהשטח. אבל גיליתי שפער הצפיפות הוא לא ארבע לאחד, אלא שנצרת צפופה יותר מנצרת עילית, בחישוב מוטה לטובת נצרת, פי 1.31 בלבד. עכשיו מצאתי גם את הנתונים הרשמיים, לפיהם צפיפות האוכלוסיה לשטח בנוי למגורים בנצרת עילית הוא 11,311 נפשות לקמ"ר, הנתון המקביל בנצרת הוא 12,039 נפשות לקמ"ר, כלומר פער של 6% בלבד, שמתקזז כנראה אם לוקחים בחשבון שחלק מהאוכלוסיה הערבית בנצרת עילית לא שינתה את כתובת המגורים הרשמית, ונספרת כתושבי נצרת.

בשפרעם, עיר של כ-40,000 תושבים, צפיפות האוכלוסיה לשטח בנוי למגורים היא 7,663 נפש לקמ"ר. בקריית אתא שמעבר לכביש, עיר של כ-55,500 תושבים, צפיפות האוכלוסיה לשטח בנוי למגורים היא 9,907 נפש לקמ"ר.

מה לומדים מזה? שהבעיה של היישובים הערביים בגליל היא פחות צפיפות, ויותר מחסור בבניה. נתונים אלה גם חושפים את הבעייתיות של העמדה הדורשת את פתרון בעיות המגורים של היישובים הערבים בתוספת שטחים חדשים לבניה. הרבה מבעיות המגורים במגזר הערבי יכלו להיפתר בעזרת תכנון מחדש, השלמת בניה מתוכננת ופינוי בינוי לטובת בניה רוויה. אלה תהליכים שקרו בעבר ביישובים יהודים כפריים שהפכו לעירוניים (למשל הפיכת מושבות העליה הראשונה, שגם הן נבנו על קרקע פרטית, ליישובים עירוניים באמצעות מנגנון "השוק" – בעלי בתים קטנים העדיפו למכור אותם לקבלנים שיבנו במקומם בנייני דירות ולקחת את התמורה למקום אחר), אבל לא קורים (או מתרחשים מאוד באיטיות) בחברה הערבית בישראל. אפשר לקרוא על זה למשל בכתבה המעניינת הזו (שדרך אגב, פותחת בתלונה על הצפיפות ביפיע, בלי לשים לב שמגדל-העמק השכנה צפופה יותר, וגם נצרת עילית שאליה עבר לכמה שנים ראש המועצה המרואיין, אבל לעיתונות הישראלית אין אנרגיה לבדוק עובדות…).

לפי מחמוד תייסיר, מנהל החברה הכלכלית של אום-אל-פאחם [ההדגשות מכאן והלאה הן שלי]

"הבנייה בשכונות החדשות היא של שמונה יחידות דיור לדונם, גם בקומות וגם בבנייה מדורגת. עד היום לא ניסינו את הבנייה הרוויה, כי המנטליות שלנו מעדיפה בנייה צמודת קרקע שבה ארבע־חמש משפחות גרות יחד. עם זאת, התרחבה התופעה של מגורים עם אנשים שאתה לא מכיר. יש זוגות צעירים ששוכרים קומה בבית כלשהו. אני מקווה שהשנה נגיע לקידום של בנייה רוויה. הזוגות הצעירים והמשכילים מבינים שצריך לעבור לבנייה כזאת. אנחנו מכינים תוכניות לבנייה רוויה בשכונה חדשה שנמצאת במסלול ותמ"ל (הוועדה לתוכניות מועדפות לדיור) וכוללת 4,000 דירות – 50% מהתוכנית היא על קרקע מדינה, שחלק גדול ממנה נשווק במסלול של מחיר למשתכן"

ובהמשך הכתבה:

מהשכונה החדשה של אום אל פחם אנו צופים על הפקק הנצחי למטה ברחוב הראשי של העיר בת 52 אלף התושבים. חלק מתושבי השכונה החדשה, לפי תייסיר, מגיעים מבתים ישנים במרכז שאינם ראויים עוד למגורים. עם זאת, על המושג פינוי־בינוי עדיין לא שמעו במגזר.

"חלק מהבתים שפונו עומדים ריקים. צריך לבצע פינוי־בינוי, אבל אין פה יזמים שיעשו זאת. כדי שזה יקרה צריך תמיכה".

לפי עו"ד קייס נסאר, שמתמחה בדיני תכנון ובנייה, ומייעץ לרשויות ערביות

כל בעל קרקע פרטית חושב איך לפתח אותה עבור הבנים והנכדים שלו, ולכן אין שוק דיור. אין מצב שבו פלוני בונה מגדלי מגורים ומשווק אותם.

גם במצב שבו אדם בכפר יאסיף, למשל, שרצה לבנות על הקרקע שלו בניין בן חמש קומות עם עשר יחידות דיור, יתקשר לקבל ליווי בנקאי, הוא יגלה שהריביות על הלוואות לרכישת קרקע במגזר הערבי גבוהות מאוד, כי יש לו הרבה שותפים ובעלי זכויות בקרקע – והבנק רוצה להבטיח את הכסף שלו. הבנק מגלם את זה בריבית גבוהה. זו הסיבה שבגללה במגזר הערבי לא מחבקים את הבנייה הרוויה. אם יש לי קרקע פרטית ואני צריך שתי יחידות דיור לשני הילדים שלי – אין לי פיתוי לבנות שמונה קומות.

ויש כמובן עוד בעיה שהכתבה מזכירה:

בסיס ההבדלים בין תכנון הבנייה במגזר הערבי לזה היהודי טמון בהבדלים במבנה הבעלות על הקרקע. 93% משטחה של ישראל מוגדר קרקעות מדינה, ורק 7% הם קרקעות פרטיות. חצי מהקרקעות הפרטיות נמצא בידי ערבים. מצד שני, כמות קרקעות המדינה שבתחומי הרשויות הערביות נמוכה מאוד, וגם כשיש כאלה – הן מרוחקות ממרכזי היישובים.

וכך, ההתבססות על קרקעות פרטיות לבנייה למגורים בחברה הערבית מקשה על תכנון הבנייה. המשמעות היא שאם רוצים לבנות שכונות מגורים גדולות בבנייה רוויה ולהפסיק עם הבנייה של בתים פרטיים, יש צורך בתוכניות איחוד וחלוקה, שבהן מאחדים מגרשים פרטיים ומחלקים את הדירות שייבנו עליהם בין בעלי הקרקע. בעוד שבמגזר היהודי הקרקע היא מטבע עובר לסוחר, בקרב הערבים הרעיון של החלפת הקרקע שלך בדירות בפרויקט או בקרקע אחרת לא מתקבל בקלות.

לפי אייל קנץ, סמנכ"ל פרויקטים וקשרי ממשל בארגון אינג'אז, שמטרתו קידום הרשויות הערביות

עוד בעיה היא שאתה בא לבעל קרקע פרטית ואומר לו שהוא צריך להקדיש 40% מהשטח שלו לצורכי ציבור, וקשה לו לקבל את זה. התוצאה של המבנה התרבותי הזה היא שהערבים מעדיפים לשמור על הקרקע שלהם לשימושים עתידיים. אתה יכול להיכנס ליישוב שתוכנית המתאר שלו מתוכננת מאוד, אבל אין לך אפשרות להכריח את בעל הקרקע הפרטית לשווק אותה. הוא אומר, 'שווה לי להמשיך להחזיק בנכס'

לתפישתי, כסוציאליסט החושב שבעלות פרטית על הקרקע היא דבר שאין בו הצדקה או תועלת חברתית, היה נכון להלאים את כלל האדמות הפרטיות בישראל (ללא הבדל דת, גזע ומין), מה שהיה פותר חלק ניכר מבעיות היישובים הערביים. אבל המתח הלאומי ואינטרסים של בעלי האדמות הפרטיות מונעים כמובן מהלך מועיל שכזה.

במצב הזה, אחת התוצאות של מצוקת התכנון והשלטון המקומי ביישובי המגזר הערבי היא שאנשי המעמד הגבוה והבינוני-גבוה החדשים במגזר הערבי לא ממתינים לתהליך של תכנון מחדש של היישובים הערבים ומבקשים פתרונות מגורים ביישובים שבהם רמת החיים גבוהה יותר (ולאו דווקא ממניע של רצון בחיים ביישוב מעורב, דו-לאומי), כמו למשל כפר ורדים, שאני מניח שרק משפחות ערביות בעלות אמצעים יכלו לזכות במכרז למגרש מגורים בו. הבעיה היא שהתוצאה העקיפה של התופעה הזו (בדומה לתופעה של הגירת אוכלוסיה חזקה מיישובים עירוניים יהודים אל ישובים קהילתיים ושכונות הרחבה) היא יציאת האוכלוסיה החזקה שיש לה אינטרס בתהליכי השינוי ביישובים הערבים ואת הכלים החברתיים לקדם אותם, מה שמשאיר את היישובים האלה מאחור עם הבעיות שלהם. ברשומה קודמת כינתי את התופעה "בגידת האליטות".

***

ובמבט על – התייחסות לשאלת היישובים הערבים והיהודים בגליל (ובכלל במדינת ישראל) לא יכולה להתעלם כמובן מהמימד הלאומי. לגבי הגליל, הסיטואציה בו היא כזו:

הרוב הערבי המשמעותי בגליל המרכזי הוא התוצאה המצטברת של "מצב הפתיחה" של 1948, בו כמעט לא היו יישובים יהודים באזור והמלחמה באותה השנה, תוצאות תהליכי "ייהוד הגליל" בעשורים קודמים, ותוצאות תהליך הזנחת הפריפריה של העשורים האחרונים. אחת מהדרכים שבהן המצב הנוכחי של הרוב הדמוגרפי הערבי הברור בא לידי ביטוי היא תהליך ה"התערבות" של יישובים שהוקמו כישובים יהודים (אין למיטב ידיעתי תהליך מקביל בכיוון ההפוך), שקורה לא מתוך רצון מודע של מי מהצדדים, אלא בעיקר כתוצאה של היעדר התקדמות ביישובים הערביים (ויציאת אוכלוסיה מישובים יהודים). ההתייחסות לתופעה הזו, שמתחלקת בעיקר לגישה של חשש מהשתלטות ערבית וגישה שרואה ברכה בדו-קיום, נשענת כמובן על הנחות המוצא לגבי הרצוי, לא פחות מאשר על העובדות בשטח. אז הנה אני מבקש להציע את הנחות המוצא שלי, ומתוכן לנסות לנסח מה אני חושב לגבי הרצוי:

א. לא היה שום דבר קדוש בנקודת של תוכנית החלוקה של נובמבר 1947, או בקווי הפסקת האש של 1949. הם היו בסה"כ נקודה ברצף זמן ארוך של נסיונות התיישבות יהודית-ציונית בארץ ישראל. אם היתה הצדקה להתיישבות יהודית בגליל (ובשאר חלקי המדינה) לפני קום המדינה, גם בלי הסכמה פוליטית מוצהרת של האוכלוסיה הערבית (עד כמה שזו יכלה בכלל לבטא הסכמה או אי-הסכמה בהתחשב באי-היצוג הפוליטי שלה לאורך כל התקופה), יש הצדקה לכך גם כיום, במסגרת הכלים שמאפשר החוק הישראלי.

ב. ככל שפועלות בארץ שתי תנועות לאומיות, חלוקת הארץ המהותית ביניהן מתקיימת לא לפי ההסדר הפוליטי, אלא לפי החברה הנבנית בשטח. אם בשטח מסויים יהיה לאורך זמן רוב יהודי/ערבי משמעותי, הוא שייקבע מהי המציאות הלאומית שתתקיים בשטח, וראוי שכל הסכם קבע עתידי בין הקבוצות ייתחשב בדמוגרפיה הקונקרטית בשטח כאשר ניגשים לחלוקת הארץ בין המדינות הריבוניות של שני הלאומים. הגיון החלוקה, עד כמה שיש בו הגיון, אמור לכוון לכך שהביטוי לריבונות הלאומית של כל אחד מהעמים מתקיים במדינת הלאום שלו, והמיעוט שנותר במדינת הלאום השני נהנה מזכויות אזרחיות שוות, אבל לא מזכויות לאומיות-קולקטיביות.

ג. מאלה נובע שהשאיפה ל"ייהוד הגליל" – כלומר, להתיישבות של יהודים בגליל – היא לגיטימית בעיני לא פחות מאשר השאיפה לשמור עליו "ערבי" (או "פלסטיני", אם כי נראה שרוב הערבים בישראל לא מגדירים את עצמם ככאלה, למגינת ליבם של הפוסט קולוניאליסטים באקדמיה) – כלומר למנוע התיישבות של יהודים בגליל – ולכן לגיטימי בעיני שממשלה ישראלית ששואפת לשמור את הגליל בריבונותה גם לעתיד תנהיג מדיניות שתשפיע על המאזן הדמוגרפי באזור, במטרה להביא אותו למצב דומה לממוצע הארצי.

ד. שימור היישובים הערבים כיישובים נבדלים מבחינה לאומית מחזק את שימור הזהות הלאומית הערבית, אבל מעכב את התפתחותם מבחינה כלכלית-חברתית ואת השתלבותם המלאה בחברה בישראל. אני חושב שבמצב רצוי של מיעוט (וגם מיעוט לאומי) בתוך מדינת לאום דמוקרטית – ולא, אני לא חושב שיש סתירה מובנית בין הצדדים, למעשה להפך –  סגרגציה ישובית (וכלכלית-חברתית, שנתמכת בסגרגציה הישובית) היא מאפיין לא רצוי, שתורם בעיקר לניכור לחברת הרוב וטיפוח פוטנציאל לאירידנטה – תביעת סיפוח למדינת הלאום של המיעוט. בנוסף, הסגרגציה היישובית תומכת בסגרגציה כלכלית-חברתית, שגם היא מקשה על השתלבות בחברת הרוב והגעה לשיוויון.

במצב הרצוי בעיני של שילוב המיעוט הערבי בחברה הישראלית, הערבים יחיו בכל יישוב ויישוב, בדומה לאחוז הכללי באוכלוסיה. ילדיהם לא ילמדו במערכת חינוך נבדלת אלא במערכת החינוך הכללית (שתתחשב בקיומם של מיעוטים בתכני החינוך שלה), ואת טיפוח השפה והזהות הלאומית שלהם הם יעשו "בזמנם הפנוי", במערכות החינוך הבלתי-פורמלית והמשלימות (בדומה ל"סאנדיי סקול" היהודי והפעילות הציונית בחינוך היהודי הבלתי-פורמלי בארה"ב).

ה. מכל אלה נובע שאני חושב שמה שקרה בכפר ורדים, אם יש בו פוטנציאל בעייתי, הוא לא בגלל שעירוב האוכלוסיות כשלעצמו לא רצוי בעיני, אלא בגלל שהעירוב שקורה בפועל, כמו שהוא קורה היום, הוא תוצאה של תופעות שליליות ותוצאותיו לא רצויות בעיני.

אני הייתי רוצה לראות את ממשלת ישראל פועלת במדיניות אחרת לגמרי, שמטפחת את הפריפריה ומפנה אליה אוכלוסיה חדשה מאזור המרכז במטרה להשוות את המצב הדמוגרפי בפריפריה למצב הארצי; משקיעה במציאת פיתרונות שיאיצו את תהליכי התכנון מחדש והשיפור של יישובי המגזר הערבי; רואה באופן חיובי ומעודדת את תהליך האינטרגציה של האוכלוסיה הערבית בישובים בהם יש רוב יהודי, במטרה שהוא יהיה תהליך של אינטגרציה ולא של יצירת יישובים דו-לאומיים עם פיצול פנימי (למשל, שתי מערכות חינוך נבדלות, שכונות נבדלות וכו'), ולא יהיה מוגבל רק לפריפריה. אין סיבה שהיישובים העירוניים במרכז לא יקלטו גם הם את הריבוי הטבעי של יישובי המגזר הערבי כפי שקלטו בעשורים האחרונים את צעירי היישובים היהודים בפריפריה.

כל זה כחלק ממהלך כללי של טיפוח כלכלי-חברתי ושילוב מלא של האזרחים הערבים בחברה הישראלית, לא כמיעוט לאומי מנוכר ולעומתי, אלא כאזרחים שווי זכויות וחובות.

***

כרגיל, קל להגיד מה רצוי, קשה להגיע לעמדות השפעה שיאפשרו לקדם את הביצוע…

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “ערבים, יהודים וורדים בגליל

  1. לא מדאיג אותך שמדינת ישראל תאבד כמדינה יהודית?
    האזרחים הערבים מבחירה הם מיעוט לאומי מנוכר. אתה יכול לראות בחיפה שהתושבים היהודים אינם מעונינים לגור בקירבתם, אתה גם יכול לראות שבשכונות אליהם הם חדרו יש תרבות דיור מאד לא נעימה, מספיק שמיעוט מהמשפחות יקיים את ההרגלים של חוסר התחשבות והשקעה בשכונה. אפילו הערבים הנוצרים מתרחקים ושומרים מרחק מהמוסלמים. הרשימה המשותפת חוזרת ומדגישה שכוונתה לפרק את מדינת היהודים ולהפוך אותה למדינת כל תושביה. איך זה מסתדר עם הדעות הציוניות שלך ואהבת המולדת? אם תאפשר להם לגור בכפר ורדים הצביון של המקום ישתנהף האווירה תשתנה, כשהמקום הוקם היתה כוונה מסויימת ורצון לאוירה מסוג מסויים. האם לבני אדם אין זכות להיות חברים במועדון שנותן להם את מה שלטעמם? לחיות לא תחת איום, בבטחון, ללא מתח, בהנאה.
    "אין סיבה שהיישובים העירוניים במרכז לא יקלטו גם הם את הריבוי הטבעי של יישובי המגזר הערבי כפי שקלטו בעשורים האחרונים את צעירי היישובים היהודים בפריפריה."
    אני מוצא את המשפט הזה מזעזע, self-destructive מנוגד לכל המטרה של הקמת מדינת היהודים.
    קראתי לאחרונה שהאתר עבודהעברית נקנס בבית המשפט על גזענות בכך שהוא מעודד העסקת עבודה יהודית.
    טרוף.

    • מדאיג אותי. רבים מהערבים בוחרים בלהיות מיעוט לאומי מנוכר. אחרים מבקשים להשתלב בחברה הישראלית, כי הם מבינים שיצא להם מזה הרבה טוב. שתי המגמות האלה פועלות במקביל בחברה הערבית בישראל.
      אתה מציע הגיון של הפרדה. זה הגיון שמחזק ומשמר את המצב והתודעה של מיעוט מנוכר עד עויין. הוא גם מגדיל מאוד את פוטנציאל האירידנטה שלהם – כלומר תביעת סיפוח למדינה הפלסטינית כאשר תקום. אני לא בטוח שאבכה אם זה יקרה בואדי ערה ובמשולש, אני חושב שזה פוטנציאל בעייתי מאוד בגליל ובנגב.
      אני חושב שפיזור אוכלוסיה שבו אזרחים ערבים יהיו כחמישית מכל יישוב, שכונה ועיר יאיץ מאוד את ההשתלבות שלהם בחברה הישראלית, יפחית מאוד את הניכור ההדדי, ויפתור את פחדי ה"השתלטות" של ערבים על יישובים מעורבים.
      מההתרשמות שלי מהחיים בעיר מעורבת ומתערבת, הקושי הוא לא בחיים בשכנות לאוכלוסיה מוסלמית, אלא בשכנות לאוכלוסיה עניה. ככל שמדובר באנשים שאורח החיים שלהם הוא של מעמד ביניים ומעלה, אני לא חושב ששכנותם מבריחה אוכלוסיה יהודית.

  2. א. כקפיטליסטית אדוקה, הרעיון להלאים את כל הקרקעות הפרטיות במדינה – מעורר בי חלחלה. (אבל אין כנראה שום סוכוי שבויכוח ביני לבין סוציאליסט אדוק – אחד מאיתנו ישנה ולו אחד מעיקרי האמונה שלו 😊).
    לפיכך, עני הייתי מנסה למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם הצורך בפרונקטים רבים של פינוי בינוי, ומעבר לבניה רוויה, במגזר הערבי. לדוגמא הטלת ארנונה כפולה על דירות / בנינים / מגרשים שאינם מאוכלסים יותר משישה חודשים (בדומה לתקנת הארנונה על "דירות רפאים"), הגדלת כוח הרשויות לכפות פינוי – בינוי על בעלי בתיים "סרבנים", כאשר 51% וומעלה מבעלי הבתים במתחם מגורים מסוים מעונינים בשינוי, ואפילו להפקיע קרקעות תמורת פיצויים נאותים (כפי שנעשה כאשר יש צורך לסלול כביש או מסילת רכבת לטובת כלל הציבור).
    נראה לי שתנאי הכרחי להצלחה בנושאים אלו הוא איחוד מספר רב ככל הניתן של רשויות מקומיות סמוכות לרשות מוניציפלית אחת. צעד שנמצא בסמכותו של משרד הפנים.
    במצב הקיים – כל ראש עירייה / רשות המקומית מפחד לפעול פן יכעיס מדי את אחת החמולות שבישובו. חמולה שבה כנראה תלויה היבחרותו העתידית. לאחר איחוד של מספר ישובים – כוחה של כל חמולה בודדת יקטן, ולשיקולי טובת הכלל תהיה כנראה עוצמה גדולה יותר.

    ב. יש הרבה יתרונות לרעיון איחוד כל זרמי החינוך, כוללל היהודים והערבים, לזרם חינוך ממלכתי אחד. אבל אני מניחה שלו הייתי מתגוררת בגוש 4, שבו כ 70% מהאוכלוסיה ערבית ורק כ 30% יהודית, לא הייתי מעוניינת לשלוח את ילדי לבית הספר הממלכתי הסמוך. בית ספר שבו קיים סיכוי סביר שבכיתה של 30 ילדים יהיו 21 ילדים ערבים ורק 9 ילדים יהודים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבית ספר תיכון. לו היו בסביבת מקוםם מגורי בתי ספר פרטיים, שרוב תלמידיהם יהודים, ברמה גבוהה, ובמחיר בו הייתי יכולה לעמוד – הייתי כנראה שולחת את ילדי אליהם. (בדומה לנעשה בבתי הספר הפרטים הנוצריים בארץ, בעלי הרמה הגבוהה, שדואגים לכך שאחוז הלא נוצרים שבהם יהיה מוגבל).
    אם לא – הייתי כנראה נדחפת לעבור דירה מהצפון למרכז הארץ. אני מניחה שאיני היהודיה / נוצרית / מוסלמית / דרוזית היחידה שהייתה פועלת בהתאם למערכת ערכים ושיקולים זו.
    המדינה אולי יכולה לנסות לכפות אינטגרציה של מערכות החינוך, גם על מי שאינם מעוניינים ביותר מדי ממנה, רק על אוכלוסיות חלשות יחסית. אוכלוסיות חזקות יותר יצליחו לחמוק ממנה או שיונעו לברוח מהאזור או אפילו מהמדינה. נראה לי שלא זו כוונתך.

    ג. מאוד חשוב בעיני שלמדינת ישראל לא יהיה רק מרכז אחד, אלא לפחות שלושה וחצי מרכזים: בבאר שבע, בגוש דן, ובצפון הארץ. (והחצי – בירושלים).
    מסיבות שונות, נראה לי שניתן היה לפתח את כרמיאל להיות לב המרכז הצפוני. היא קרובה דיה לנמל חיפה, לנהריה, למעלות תרשיחה, ולכל הקריות במפרץ חיפה. היא אפילו אינה רחוקה מדי עבור תושבי חיפה, יוקנעם ונצרת.
    שני תנאים החשובים להקמת מרכז ארצי כבר מומשו – אוכלוסייה לא חלשה מדי + העובדה שכרמיאל כבר חוברה לרשת הרכבות הארצית.
    אבל, מדובר בפרויקט של מיליארדים, בקנה מדינה ארצי. כשעיקרו חייב להיות בניית מוקדי תעסוקה חזקים ומגוונים (בניני המגורים אמורים להגיע בעקבות התעסוקה, ולא לפניה, אחרת תחזור על עצמה הטרגדיה של עיירות הפיתוח).
    במקום השני – בניית בתי ספר איכותיים ואוניברסיטאות שימשכו לכרמיאל הרבה אוכלוסיות חזקות. [במובן זה, פתיחת בית הספר לרפואה דווקא בצפת, במקום בכרמיאל, היא פיספוס. אך פיספוס שדי קל לתקנו].

    • א. לא נשאר הרבה מה להלאים. משהו כמו 7%, חצי מהם של ערבים. אני חושב שהתמריצים שאת מציעה לא רלוונטיים למצב בציבור הערבי, ובמפת הבעלות הפרטית על האדמות ביישובים שלו (למשל, אחת הבעיות היא פיצול חלקות גדול מאוד, ורישום טאבו לא מעודכן, לא מעט כדי לחמוק מתשלום מס). ההצעה לגבי איחוד רשויות היא מעניינת, אבל היא יכולה פשוט להעלות את המאבק מרמת החמולה לרמת היישוב, והיא תמיד נתקלת בהתנגדות עזה בשטח. היו כבר נסיונות כאלה שבוטלו.
      ב. כמו שציינת, העניין הוא לא דווקא ההרכב הלאומי של בתי הספר, אלא ההרכב הסוציו-אקונומי שלהם. החשש מלימודים בכיתות מעורבות הוא גם חשש מהעוני של האוכלוסיה הערבית, אולי לא פחות מאשר החשש מהזהות שלה. בכל מקרה, אני לא מציע אינטגרציה של מערכות החינוך כשלב ראשון בתמונת המצב הנוכחית, אלא אינטגרציה של האוכלוסיה, ומערכת חינוך אחת בסיטואציה שבה הערבים הם מיעוט ביישוב יהודי.
      ג. אני מאוד בעד. זה דורש כמובן מדיניות ממשלתית נמרצת. לי כמובן אין בעיה עם זה, אבל אם את כקפיטליסטית אדוקה מוכנה לכך, קדימה. בתכנון המקורי, נצרת עילית היתה אמורה להיות המרכז הזה. אבל אני אתפשר גם על כרמיאל (במובנים מסויימים היא מתאימה יותר.

  3. אבשלום – איך היית מציע להפנות לפריפריה אוכלוסייה חדשה מאזור המרכז? שאלת תם, זה עניין שכבר התדיינתי בו עם אחרים בעבר ולא השתכנעתי שלמישהו יש דרך טובה לעשות את זה (גם כתבתי על זה קצת בעבר[1], ובעיקר קישרתי ליואב לרמן שכתב על זה טוב יותר).

    קמיליה – הייתי מגדיר גם את עצמי כקפיטליסט אדוק, אבל אני חייב להודות שבעלות על אדמה, שלדעתי עונה בקלות על ההגדרות של מונופול טבעי, היא נושא בעייתי בהקשר הזה. אני מקווה שבעתיד יהיה לי זמן לחזור לפרויקט אדם סמית שלי, ואולי לפתח על זה דיונים נרחבים יותר.
    ולגבי בתי ספר ואוניברסיטאות למשיכת "הרבה אוכלוסיות חזקות" לכרמיאל – איך זה מסתדר לבאר־שבע עד עכשיו? אני שואל ברצינות. כשלמדתי אני שם תואר ראשון התפיסה הנפוצה הייתה שההשפעה של האוניברסיטה על העיר שואפת לאפס, וכל מי שמגיע לשם מהמרכז נשאר בבועה האוניברסיטאית לכמה שנים וחוזר מיד למרכז. זו בהחלט הייתה החוויה שלי ושל כל מי שהכרתי שם.

    [1] https://stuffshaireads.wordpress.com/2017/03/18/אדם-סמית-ופיזור-אוכלוסייה/

    • הפניה אוכלוסיה מהמרכז לפריפריה היא אכן מהלך מורכב, ודורש פתרונות מורכבים והרבה התמדה. אני יכול לסמן כמה קווים כלליים:
      א. שימוש בכלי התכנון של המדינה – כל הבניה במדינת ישראל מתנהלת במגבלות תוכניות מתאר, מהרמה הארצית עד לרמת השיפוע של גג הבית. לכן המדינה יכולה לקבוע איפה יהיה היצע דיור ואיפה לא. סביר שזה יעלה את המחיר של דיור במרכז, אבל התוצאה תהיה התוצאה המבוקשת – "דחיקה" של מי שלא יוכל להרשות לעצמו אל הפריפריה. בנוסף – יש היום מחסור גדול מאוד בדיור ציבורי. הפתרון הוא בניה ממשלתית נרחבת, שגם תרחיב את מעגל הזכאים לכיוון מעמד הביניים (ככה זה בסוציאל דמוקרטיות) ולא רק המסכנים שבמסכנים. את הבניה הזאת אפשר לנתב אל הפריפריה.
      הבעיה היא שמגורים באופן כללי קשורים מאוד בזמינות עבודה, ולכן כדאי
      ב. להשתמש ביכולות התכנון ובכלל בהחלטות הריבוניות של המדינה על מנת ליצור מרכזי תעסוקה בפריפריה. זה אומר גם הקצאות שטחים לתעשיה ומסחר, גם שינוי מבנה ההשקעות בתשתיות התחבורה. כיום הן נועדו מפותחות במטרה לאפשר לגור בפריפריה ולנסוע לעבוד במרכז. צריך לשנות את הדגש על שיפור הנגישות של עסקים אל השווקים שלהם – נניח רכבות משא ולא נתיבים לרכבים פרטיים. הדוגמא של הרכבת לכרמיאל היא טובה – היא נבנתה מאוד באיחוד, ואני מניח שמיועדת יותר בשביל שאנשים יסעו לעבוד בחיפה מאשר בשביל להקל על תובלה של מפעלים בכרמיאל. באופן כללי, חלק גדול ממצוקת הפריפריה נובע ממהלך החישוף שעברה התעשייה הישראלית (באוצר ובעיתונות קוראים לזה בטעות "חשיפה"). עבור הרוב המוחלט של התעשייה, ההיי-טק לא מהווה תחלופה רלוונטית להרס התעשיה. מדינת ישראל צריכה מדיניות שמשקמת את המגזר התעשייתי ומפתחת תעשיות מתקדמות (שיודעות לשלם משכורות מכובדות כבר היום).
      ג. בנוסף – מוסדות לאומיים וממשלתיים, ורמת השירות הציבורי: מה שצה"ל עושה עם העברת הבסיסים לנגב, צריך לעשות עם מוסדות נוספים. גם מוסדות השכלה ובריאות (אחד מהתמריצים השליליים ביותר כיום לחיים בפריפריה), אבל גם גופי ממשל שכיום נוח להם להיות בת"א וירושלים, אבל הממשלה יכולה להחליט שעדיף שהם יהיו בכרמיאל, ומי שלא נוח לו לנסוע כל פעם לכרמיאל (כמו שלנו לא נוח לנסוע כל פעם לת"א/ירושלים), שיעבור לגליל. בנוסף – מנגנוני תמריצים נוספים – משכורות גבוהות יותר למורים/רופאים ושאר עובדי ציבור בפריפריה, ובכלל השקעה דיפרנציאלית שתבטיח שירותים ציבוריים *טובים יותר* בפריפריה מאשר במרכז. השקעה דיפרנציאלית במערכים רפואיים, במוסדות חינוך, בתרבות ובכלל בשירותים מוניציפליים – שתהיה מוטת פריפריה.
      ד. במקביל – השקעה במודרניזציה ופיתוח של המגזר הערבי, ושילובו בהנאה מפירות פיתוח הפריפריה. הרבה יותר נעים לחיות ליד שכנים ערבים ממעמד הביניים, אם ערכים "בורגנים" של מעמד הביניים, מאשר ליד שכנים ערבים עניים ושמרנים.
      ה. עניין אחרון – לצד ובנוסף לכל התמריצים הכלכליים והמטריאליסטיים (שלא בטוח שיספיקו כדי ליצור תמריץ חומרי מספיק חזק בשביל לעבור מהמרכז לפריפריה) – יש גם מימד של תגמול ערכי. החברה הישראלית (בסיוע כלי השלטון) צריכה לייצר יחס ציבורי אל פיתוח הפריפריה כאל משימה לאומית, שיצדיק את ההעדפה בהקצאת המשאבים, וגם ייתן לתושבים דבר להתגאות בו, תודעה שהם עושים דבר בעל ערך, ולא שהם גרים בפריפריה רק כי הם לא היו מספיק מוצלחים בשביל לברוח כמו שעשו האחרים. בהקשר הזה, אני חושב ומקווה שמדינת ישראל תתמודד מתישהו בשנים הבאות עם האתגר של הגירה (מרצון ושלא מרצון) של כמה עשרות אלפי מתנחלים מאזור ההר של יהודה ושומרון אל שטח מדינת ישראל. האנשים האלה יהיו תלויים במידה רבה במדינה בהשגת פיתרון מגורים חלופי (כמו שהם תלויים בה היום לקיומם במקום שבו הם גרים). אני חושב שזה יהיה גם לגיטמי וגם חכם לנתב אותם ממה שנפסיק להתייחס אליו כאל משימה לאומית אל מה שנחזור להתייחס אליו כאל משימה לאומית.

      האם ההצלחה מובטחת? לא. האם היא אפשרית? אני מאמין שכן. האם המחיר של אי-עשיה והשלמה עם הסטיכיה של "מדינת מישור החוף" עלול להתברר כמחיר שלא נוכל לעמוד בו? אני חושש שבטווח הרחוק כן.

      • אתה שואל האם ההצלחה מובטחת ועונה שלא. הבעיה העיקרית היא לא האם ההצלחה מובטחת אלא האם הצעתך תגרום נזקים אתה מציג שווה לנסות מקסימום לא נצליח לא הפסדנו. למשל כתבת :"אבל התוצאה תהיה התוצאה המבוקשת – "דחיקה" של מי שלא יוכל להרשות לעצמו אל הפריפריה" ובכן יכולה להיות גם תוצאה אחרת אלא שנדחקים מהמרכז לא ידחקו לפריפריה אלא לקנדה וקלפורניה – וכמעט על אחד מכיר מישהו שנדחק לשם. דחיקת השוליים של מעמד הביניים היא דבר מסוכן מאוד. תוכניות הבניה הממשלתית עלולות ליצור סמלס. העלאת מיסים כבדה וכוד.

  4. אתה לא מתיחס לנושא הפוליטי הרגיש שיתכן מאד וזו זכותם של היהודים שלא לרצות שהאופי של האיזור היהודי בו הם גרים ישתנה, לרעה מבחינתם, אם ערבים יעברו לגור בשכנותם. אתה כלל לא דן בכך שבפועל יהודים אינם עוברים לגור באיזורים ערבים, שיתכן והמטרה של חוסר השקעה באיזורים מסוימים נועדה ליצור הרגשת מצוקה שתגרום להגירה של הצעירים הערבים למדינות אחרות או שבעתיד יהיו חלופי אוכלוסין.
    אתה מקבל את זה כמובן מאליו שתושבי ההאחזויות יעברו (מרצון ושלא מרצון) לשטחי הקו הירוק אך כלל לא עולה בדעתך שיתכן שתושבי נצרת הערבים או חיפה יעברו (מרצון ושלא מרצון) אל מחוץ למדינה היהודית.

    לא הבנתי מדוע חיפה אינה יכולה להיות מרכז איזורי. זה נראה לי מובן מאליו ומתקבל על הדעת. זו עיר נמל על דרך ראשית ובמקום שתצמח ותפרח היא רק מתדרדרת מבחינת אטרקטיביות לציבור היהודי מהמעמד הבינוני וכמעט ולא נעשה מבחינת פתוח כלום כדי לשנות את המצב. היא עיר לסטודנטים שעוזבים לאחר כמה שנים, רוסים מהמעמד הנמוך וערבים חסרי אמצעים.

    בישראל כל המאמצים שנעשו לפתח מרכזים אטרקטיבים רחוקים מתל אביב או ירושליים כשלו. כמעט ולא ניתן להקים יש מאיין בלי תחבורה מהירה למרכז ובאר שבע היא אמנם דוגמה טובה. אולי רכבת ישירה מהירה מאד לתל אביב תעזור לפתוח מרכז, זו השקעה רבה להעביר רכבת מהירה מכרמיאל או נצרת עילית לתל אביב, קל יותר מחיפה.

    • אני לא חושב שליהודים עומדת הזכות למנוע באופן מוחלט מעבר של ערבים לגור בשכנותם, או שהאופי אמור להשתנות בצורה משמעותית אם יגור בקרבם מיעוט של כ-20% ערבים (אם מתמודדים גם עם העניין המעמדי, שהוא גורם מרתיע לא פחות). בכל מקרה, אני חושב שסגרגציה היא רעיון רע, ושהמחשבה שתת-השקעה באזורים ערביים תוביל להגירה למדינות אחרות או לחילופי אוכלוסין היא רעיון לא מעשי, שבמידה רבה כשל בהסתכלות היסטורית.
      אני לא רואה מציאות שתושבי נצרת או חיפה הערבים יעברו אל מחוץ למדינה היהודית מרצון במספרים משמעותיים. מעבר שלא מרצון לא יתחרש כל עוד אנחנו מתנהלים בכללי המשחק הקיימים, ואם הם משתנים, הכל משתנה. אני כן מצפה ממי שהם שיבחר לא לעבור למדינה הפלסטינית העתידית להכיר בכך שבבחירה הזו הוא גם מוותר על ההגדרה העצמית הלאומית שלו במקום מגוריו, וחושב שסיפוח בהסכמה של יישובים צמודי גבול למדינה הפלסטינית יכול להיות מהלך הוגן.

      חיפה אמורה להיות מרכז אזורי (וגם היתה כזו במידה רבה, אבל סובלת ממדיניות הזנחת הפריפריה ודיכוי הכלכלה בעשורים האחרונים). אבל חיפה היא במישור החוף ולא בגליל.

      הרכבת מכרמיאל לחיפה הושלמה. מנצרת עילית היא מתוכננת שנים. אבל רכבת יכולה לעבוד לשני כיוונים שונים. נכון לעכשיו היא מתוכננת להוביל תושבים מנצרת וכרמיאל לעבוד בחיפה. בבאר שבע היא מסייעת גם למי שעובד/לומד בבאר שבע לגור במרכז. השאלה היא איך הרכבת תורמת לביזור הכלכלה והמגורים, ולא לריכוז שלהם.

  5. במציאות זה לא יגמר ב 20% ערבים, כשמדובר באיזורים עניים התושבים היהודים ישארו, אין להם יכולת ללכת, באיזורים עשירים יותר היהודים יעזבו והם לא יעזבו לשכונות ערביות הם יעזבו למעלה ההר בחיפה וכפר ורדים יתחסל כפי שהוא כיום. במציאות אין יהודים שעוברים לשכונות ערביות והשימוש שלך במילה סגרגציה נועד להציג את הטענה ההפוכה לשלך כמכוער.
    אתה מדבר על לאום שיש לו מפלגה שמיצגת אותו בכנסת והרצון שלה הוא שהיהודים יעזבו את המדינה או יהיו בה מיעוט. המפלגה הזו לא היתה השלישית בגודלה לולי היו מצביעים לה השכנים לידך בנצרת.
    התהליך שאתה מתאר דומה לתהליך של השתלטות השחורים על שכונות לבנים במישיגן ואילינוי ולוס אנגלס. זו לא תהיה אינטגרציה כמו שאתה חולם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s