מגמות בדיור ובפוליטיקה של הערבים אזרחי ישראל

כתבה מעניינת מגלובס שהתפרסמה לפני שבועיים מצביעה על מגמה מעניינת במגורים של הערבים-אזרחי-ישראל, שמשתקפת ובו זמנית לא משתקפת בזירת הייצוג הפוליטי שלהם.

הכתבה עוסקת במעבר של ערבים-אזרחי-ישראל למגורים בעיר חריש, שלא נועדה להיות עיר מעורבת, אבל נראה שהיא תהיה כזו. לדברי קבלן ערבי שבונה בעיר (הדגשה בקו תחתון, כאן ולהבא, היא שלי):

בחריש זכיתי בשני מתחמים, 77 דירות ועוד 77 יחידות עם מסחר. את הפרויקט הראשון התחלתי ב-2014 ומסרתי אותו ב-2017. את הפרויקט השני התחלתי ב-2016 ומסרתי לדיירים ב-2018. בפרויקט הראשון נכנסו בסה"כ שמונה דיירים ערבים – ובפרויקט השני מחצית מבעלי הדירות הם ערבים".

מה מאפיין את האוכלוסייה הערבית שעוברת לחריש?

"הם רוצים לצאת מהצפיפות בכפר ולגור במקומות שיש בהם שירותים של המגזר היהודי. הם רוצים רמת חיים. לאנשים יש כסף וזו גם השקעה טובה: מי שקנה ב-850 אלף שקל, יכול למכור היום ב-1.1 מיליון שקל. רוב האנשים שקנו אצלי הם משכילים: בפרויקט השני שלי יש 12 רופאים. אני כקבלן ערבי במדינת ישראל גאה שאנשים אלה קנו בחריש – זו השגרירות של החברה הערבית.

וכששואלים תושבים ערבים בעיר, הם אומרים:

אבושהב מעידה שערבים רבים מגיעים לעיר החדשה: "הם רוצים לעזוב את הכפרים כי יש שם בלגן. כל יום יש ירי, אלימות. הם אומרים 'די, אנחנו רוצים לגור בשקט'".

[…]

חוסאם נועמאן, העוסק בשיווק, שוכר את הדירה מלוטפי: "אני מאום אל פחם, שם אין פרויקטים כמו זה שבחריש. בכפר אתה חייב לקנות חלקת אדמה וזה עולה הרבה כסף. […] נועמאן אינו רואה עניין מיוחד בעובדה שהוא ערבי וגר בחריש: "זה לא מעניין אף אחד. כל אחד והחיים שלו". לדבריו, יותר ויותר ערבים יעברו לחריש: "יש לנו בעיות בחברה הערבית. לרכוש אדמה ולבנות בית זה מסובך. פה זה מסובסד ואפשר גם לקבל משכנתה".

מדברי התושבים, עולה שמדובר במעמד ביניים ערבי צומח, שלא יכול להרשות לעצמו לקנות או לבנות בית בישובים הערבים, אבל יכול להרשות לעצמו לקנות דירות בשכונות החדשות בערי הפריפריה, ומעוניין להתרחק מחסרונות של המגורים ביישובי המגזר הערבי – עוני, פשיעה, אלימות ומנהל ציבורי כושל.

לפי פרופ' ראסם חמייסי מאוניברסיטת חיפה:

לשמחתי, אין לנו סממנים של אפרטהייד בנושא של מגורים. שתי הקהילות מעדיפות להתגורר בנפרד, אבל צעירים ממעמד הביניים, שיש להם מחסור בדיור ביישובי המוצא שלהם, מחפשים הזדמנויות גם ביישובים שהוגדרו פעם כמיועדים לאוכלוסייה היהודית. ההבדלים בדפוסי ההתנהגות קטנים וכתוצאה מזה אין זרות בנושא של מגורים. לדעתי, זו תופעה טבעית"

להערכתי לא צפוי קושי ממשי בשכנות ובמגורים המעורבים של מעמד בינוני יהודי וערבי בשכונות עירוניות כאלה, ואם יעלה אתגר, הוא יעלה בתחום החינוכי. כל עוד מערכת החינוך מופרדת לזרם ממלכתי יהודי וזרם ממלכתי ערבי, התושבים הערבים בחריש וביישובים אחרים שלא מוגדרים כחלק מהמגזר הערבי יצטרכו לבחור האם לשלוח את ילדיהם לבית ספר ממלכתי-יהודי (בעברית) או לבית ספר ערבי בישוב הערבי הסמוך (מה שגם יעודד אותם לא להחליף את כתובת המגורים הרשמית), שסביר להניח שאיכות החינוך בו פחותה. בקשה לפתיחת בית ספר ממלכתי ערבי בעיר כמו חריש עלול לעורר התנגדות, מכיוון שהוא מבטא את הגדרתה כעיר מעורבת, למרות שאני חושב שאין סיבה טובה להתנגד שבאותה העיר יפעלו בתי ספר ממלכתיים יהודיים וערביים.

התופעה הזו מעניינת לטעמי בשני היבטים: מצד אחד – היא ביטוי נוסף לתופעה שכיניתי בעבר "בגידת האליטות", שמשמרת את המצוקה ביישובי המגזר הערבי ובישובים במעמד סוציו-אקונומי נמוך בכלל. מצד שני, היא ביטוי של בחירה של אוכלוסיה ערבית להשתלב בחברה עירונית מודרנית, אינדיבידואלית-בורגנית לא מסורתית, ובכך לחרוג מהגבולות הסגורים של המגזר, ולהגביר את ההשתלבות בחברה ובכלכלה של כלל מדינת ישראל. בחזון מרחיק לכת יותר של השתלבות, יש הגיון ביצירת זרם חינוך שמותאם לערים מעורבות, של בתי ספר ממלכתיים מעורבים שילמדו בעברית (כי היא שפת הרוב ושפת הכלכלה) אבל יתנו מקום נכבד גם לערבית, ולתרבויות הלאומיות של שני העמים, בהתאם להרכב התלמידים.

ולבחירה הזו יש גם היבט פוליטי מעניין – היציאה מיישובי המגזר הערבי לסביבה עירונית בכלל ומעורבת בפרט, מחלישה את הפיקוח החברתי הפנימי בכל מיני היבטים, וגם בהיבט הפוליטי. את אחוזי ההשתתפות בבחירות ואת התמיכה במפלגות הערביות וברשימה המשותפת אנחנו יודעים למדוד ביישובים הערביים. אין לנו דרך למדוד אותם בשכונות עירוניות מעורבות, שבהן ציבור יהודי וערבי מצביע באותן הקלפיות.

ומכאן לתמונה הפוליטית האקטואלית, וכיצד היא משקפת מגמות בחברה הערבית. בעבר כתבתי שמצב החברה הערבית הוא שיקוף שקול הכוחות בין שלוש מגמות שונות: פלסטיניזציה והסתגרות מגזרית; התחזקות הזהות הדתית; והשתלבות בחברה הישראלית. והתופעה הזו היא מתעתעת, מכיוון שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה קורה כאשר רטוריקה לאומית (או לאומנית) פלסטינית מובילה מפלגות שנכנסות יותר ויותר לזירה הפוליטית הישראלית.

תוצאות הבחירות האחרונות ומה שהתרחש בימים שלאחריהן משקפות את המגמות האלה. עליית אחוזי ההצבעה במגזר הערבי וחיזוק כוחה של הרשימה המשותפת מצביעות על המגמה של רצון לקחת חלק פעיל בחברה הישראלית, אל מול האפשרות של התבדלות והסתגרות מפניה. המגמה הזו מתחזקת מקבלת ביטוי מחוזק בהחלטת המשותפת בפעם השניה להמליץ על גנץ – להזכירכם, רמטכ"ל בראש ממשלת רמטכ"לים, שפתחה את הקמפיין בהבלטת הישגיו במבצע צוק איתן – והפעם גם עם האצבעות של חברי בל"ד (שאני מניח שלא היו נלהבים לכך גם הפעם). לזה צריך להוסיף את השיח עם כחול לבן על האפשרות לתמוך מבחוץ בממשלה – דבר שלא קרה מאז ממשלת רבין השניה. לצד זה, בתוך הרשימה המשותפת אנחנו רואים בימים האחרונים צעדים שתוצאתם (שמן הסתם אמורה להיות ברורה למי שעשו אותם, ומכאן מכוונת) היא העמקת הקושי על שיתוף פעולה של הרשימה המשותפת עם מפלגות קואליצית מרכז: ראיון של היבא יזבק (בל"ד) על פירוק המדינה הציונית; ראיון של יו"ר רע"ם, מנצור עבאס (לפעיל תא הגאווה בליכוד! לא פחות…) על יחסו ללהטב"ים; ופוסט עלילת-דם בנוגע ליחס צה"ל לפלסטינים בהקשר של הקורונה מצד עאידא תומא-סלימאן (חד"ש). כלומר – אני מבין שהמחלוקת בין מגמת ההשתלבות ומגמת ההשתלבות חותכת בתוך המפלגות הערביות השונות.

הנקודה האופטימית, לטעמי, היא שנראה שכוחה של מגמת ההשתלבות גדול, והוא מצליח "לכופף" את המנגדים ומכריח אותם להשלים עם צעדים בכיוון זה. מצד שני, הרבה יותר קל למנוע שיתוף פעולה מאשר לבנות שיתוף פעולה, והמבנה של הרשימה המשותפת נותן כוח לא פרופורציונלי למי שמבקשים למנוע בניית שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות והציבור הערבי לבין מפלגות השמאל והמרכז.

ובהתחשב בכל מה שכתבתי עד עכשיו – אני חושב שלשוחרי שיתוף הפעולה והשילוב השיוויוני של הערבים-אזרחי-ישראל יש אינטרס שהסוגיה הזו, בניסוח כזה או אחר, תהפוך לסוגיה הגלויה המרכזית על סדר היום של הפוליטיקה במגזר הערבי – ככל שזו עדיין מתנהלת בעיקר לפי ייצוג מגזרי ולא במפלגות כלליות – ותאלץ את נציגיו להתקבץ למחנות ביחס אליה. כדי שדבר כזה יקרה, אני חושב שכדאי לעשות שלושה דברים:

א. להוריד את אחוז החסימה, כדי לאפשר ריצה נפרדת של המפלגות הערביות בלי שתוטל עליהם האחריות לאובדן קולות בגלל אי-מעבר אחוז החסימה.

ב. מפלגות השמאל והמרכז שמעוניינות ביצירת שיתוף פעולה כזה צריכות להניח אותו על סדר היום, באמצעות עיסוק בולט בסוגיות הנוגעות לקידום איכות חייהם של הערבים-אזרחי-ישראל מתוך הגיון של שילובם בחברה הישראלית, וקריאה מפורשת לשיתוף פעולה פוליטי בין המפלגות הערביות למפלגות היהודיות כדי לממש צעדים לקידום סוגיות אלה.

שני המהלכים האלה יקלו על המעוניינים בשיתוף פעולה והשתלבות לממש את המהלכים האלה, ויקשו על המתנגדים לטרפד אותם. על פניו, הרבה יותר הגיוני היה שהאגף השמאלי של חד"ש ישתף פעולה עם האגף השמאלי של מר"צ והעבודה מאשר עם הלאומנים והשמרנים בבל"ד וברשימה האיסלאמית.

ג. וכצעד הבא באותו ההגיון – הזמנת הציבור הערבי לשותפות בתוך המפלגות היהודיות ופעולה משותפת בתוכן, שמתבססת לא על החלוקה הלאומית, אלא על השותפות הפוליטית.