האם קרסה הקונספציה? – הויכוח על תפישת הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים

מי אחראי למחדל? ולמה לא היתה התרעה? והימ"חים היו ריקים, ולמה לא גייסו את המילואים בזמן, ואיך היינו כל כך יהירים? הרבה שאלות עולות בדיון הציבורי בנוגע למחדלים ול"מחדלים" של מלחמת יום הכיפורים והתקופה שלפניה. מדברים המון על כישלון הקונספציה שטשטשה את בינתם של אנשי המודיעין. אבל לא מדברים אף פעם על הקונצפציה האמיתית שהיתה ביסוד המצב שלפני המלחמה, ועל המאבק הפנימי לשנות אותה. אז הנה ניסיון להציג אותה.

כמעט כל הדרכת סיור בארץ ישראל יכולה להתחיל מהמשפט "בראשית היה השבר הסורי-אפריקאי". כמעט כל רשומה שעוסקת בהיסטוריה פוליטית-מדינית-צבאית ראוי לה שתפתח במשפט הידוע של קלאוזביץ – "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". בפרספקטיבה הזו, הויכוח שנשכח מתשומת הלב על תפישת הביטחון של צה"ל בגזרת הדרום בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הוא ביטוי לויכוח מדיני בתוך המערכת הפוליטית של ישראל.

לכתיבת הרשומה הגעתי בעקבות קריאה בחוברת של של אבירם ברקאי "משק כנפי הטעות" שהיא תוצר מעניין מאוד של 20 שעות ראיונות נוקבים עם מי שהיה אז ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. הדיון על סוגיות המודיעין הוא מעניין בפני עצמו, אבל בשבילי הדבר הכי מעניין היה דווקא חשיפת עמדתו של זעירא בויכוח על תפישת הביטחון, שהוא במידה רבה ויכוח מדיני לא פחות מאשר הוא צבאי. כל ההדגשות בציטוטים שיופיעו – שלי.

עד כאן ההקדמה ומכאן לרקע

הקמ"ן שלי אמר פעם "90% זה השטח. אם הבנת את השטח, כמעט הכל כבר ברור". אז בואו נדבר על השטח הזה שנקרא חצי האי סיני.

חצי האי סיני – מפה גיאוגרפית. להגדלה, לחצו על התמונה.

כמו שאפשר לראות במפה למעלה, החצי הדרומי של חצי האי הוא הר גדול וגבוה, מוקף משני עבריו בים רחב ועמוק. בקיצור, שטח לא רלווטי עבור צבא מתמרן, ולכן ניתן להתעלם ממנו. בצפון עובר במקביל לחוף הים כביש החוף לכיוון רפיח ועזה, על תוואי דרך הים העתיקה. זה כביש בודד בשטח חשוף, והקרבה שלו לים מקשה עוד יותר את ההגנה עליו. במערב, תחום חצי האי בתעלת סואץ – מכשול מים צנוע יחסית במונחים של בלימת כוח צבאי, אבל נתיב תחבורה בינלאומי חשוב ביותר, שהלאמתו בידי מצרים היתה מספיק חשובה לבריטים ולצרפתים כדי לצאת למלחמה קטנה (בשיתוף עם ישראל) בשנת 1956. מאז אותה המלחמה (שלא הצליחה לבטל את מהלך ההלאמה) מנעה מצרים, בניגוד בוטה לדין הבינלאומי תנועה של אוניות ישראליות בתעלה. לאחר כיבוש חצי האי-סיני במלחמת ששת הימים נסגרה התעלה לתנועת אוניות, עד לשנת 1975, עם ביצוע הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.

כ-40 ק"מ ממזרח לתעלה עובר רכס הרים בקו צפון-דרום, שאותו חוצות שתי דרכים בכיוון מזרח-מערב, במעברי הגידי והמיתלה. קו זה הוא מכשול טבעי משמעותי, ומפתח לשליטה צבאית במרחב.

באותן השנים, ובמידה רבה גם היום, לא היה למצרים שום אינטרס חיוני שדורש הגנה צבאית במרכז חצי האי סיני. לכן לא היה היגיון מצרי הגנתי בהצבת כוח צבאי מתמרן גדול בחצי האי-סיני, וישראל ראתה בהצבה של כוח כזה צעד שהגיונו היחיד הוא איום בהתקפה מצרית והגברת המוכנות אליה.

זעירא הגדיר את ההגיון הישראלי הזה:

מדינת ישראל ראתה את מצרים בתור האויב הכי רציני, ועד ששת הימים היא בנתה את נושא ההתרעה מולה על 200 קילומטר של סיני שחוצצים בינה ובין יישוביה. ברגע שהמצרים נכנסו לסיני והפכו את 200 הקילומטר ל-40-30-20, מדינת ישראל נכנסה לפאניקה. ברגע שהם היו 20 קילומטר מאיתנו כל המדינה גוייסה וגירשנו אותם מה-200 ק"מ, ואז במקום לחזור להיגיון של ה-200 קילומטר הפכנו את ה-200 קילומטר ל-200 מטרים.

אז על מה הויכוח?

דבריו האחרונים של זעירא מסכמים את הרקע ההיסטורי, ומכניסים אותנו הישר אל הויכוח שבו נעסוק: ביוני 1967 כבשה ישראל את כל חצי האי. עכשיו, בתנאים החדשים, היא היתה צריכה לעצב מחדש את תפישת ההגנה של צה"ל. ההחלטה היתה להציב את הקו הקדמי על גדת התעלה, ולבנות שם את מעוזי קו בר-לב. היו מי שהרעיון הזה נראה להם גרוע. זעירא למשל. למה הרעיון הזה גרוע?

אמרתי וחזרתי ואמרתי לו [לאלוף ישראל טל, ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל], תשמע, כל הישיבה על התעלה היא נוגדת את ההיגיון הצבאי. זה לא מקום לשבת בו. אתה עומד שם והמרחק בין מוצב למוצב שלנו מגיע לעשרה קילומטר ו-300 מטר ממך יושבים 100 אלף חיילים עם סירות ומאחוריהם 800 תותחים והם יכולים לעבור מתי שהם רוצים ואיפה שהם רוצים. והגישה הזאת של צה"ל, שאם הם יעברו הסיור שלנו בבוקר יגלה אותם והשריון ינפנף אותם. אמרתי, לא מנפנפים את המצרים כל כך מהר. אני זוכר אותם מ-48'. ולכן חשבתי שאי-אפשר להגן על התעלה ושצריך בכלל לשבת במקום אחר

זעירא צודק כמובן. בסדר הכוחות של צה"ל, אי אפשר היה למנוע מהמצרים לחצות את התעלה. יותר חמור, המצרים יכולים לעשות זאת מעמדותיהם כמעט ללא צורך בהיערכות מקדימה, מה שמקשה מאוד על מתן התרעה למהלך כזה.

ביצורים במעוזי התעלה בקו בר-לב

כחלופה הוא הציע מערך אחר:

הסברתי שאנחנו צריכים לשבת על קו ההר כאשר כל הצבא המצרי לרגלינו. אום חשיבה זה מצוק תלול ונישא שמשקיף על כל השטח. בין הרכס הזה ועד תעלת סואץ רואים את הכל כמו על כף היד. כמו שאני התיישבתי כרמ"ח איסוף בשנת 67 על הרכס, ככה כל הצבא צריך להתיישב על הרכס. חזרתי ואמרתי, אם היו לנו מיליון חיילים ולמצרים מיליון חיילים כמו בזמן המלחמה בין רוסיה לגרמניה, אפשר לשבת לאורך הוולגה. אבל פה אלה 100 אלף קבוע ואנחנו אלף קבוע. וזה לא על מיצר קטן אלא על 120 קילומטר. הם יכולים כל לילה לעבור את התעלה. וזה מה שהרגשתי כאיש צבא ואמרתי את זה לטליק [סגן הרמטכ"ל, ישראל טל] כבר בשבוע הראשון שנעשיתי ראש אמ"ן, וטליק ענה – אם תגיד את זה הפוליטיקאים יזרקו אותך מכל המדרגות.

שימו לב איך טליק כבר מכניס כאן למשוואה את הפוליטיקאים, כלומר את השיקול המדיני. והשיקול המדיני בסיטואציות מסוימות יכול להיקבע לפי שיקולים אחרים מאשר השיקולים הצבאיים. אבל כפי שהיתה מחלוקת בתוך הצבא בנוגע לסוגיה הזו, היתה גם מחלוקת בקרב הדרג המדיני, כפי שמתאר זעירא:

דיברתי עם טליק ועם דיין ואמרתי, אי אפשר ככה. מבחינה מבצעית אנחנו פרושים שגוי. כל לילה הם יכולים להעביר אלפי חיילים לצד השני. אמרו לי נכון, אבל הממשלה לא מוכנה לזוז מהתעלה. ועובדה שהיא לא היתה מוכנה לזוז אפילו כשדיין הציע את זה.

מתי דיין הציע את זה?

למיטב זכרוני זה היה מספר חודשים אחרי שדיברתי איתו. יום אחד הוא אסף את כל פורום המטה הכללי ואמר, אני מציע לסגת מהתעלה. נדמה לי שהוא אמר 30 קילומטר, ועד כמה שאני זוכר הוא לא נימק את הצעתו. רק אמר, אני מציע לכם, ולא נתן איזה שהם נימוקים מההגיון שמאחורי ההצעה. וגם אם נימק, המטה הכללי לא קיבל את הצעתו. אחר כך הסתבר לי שהוא הציע את זה גם לגולדה והיא סירבה.

אז למה בכל זאת לשבת על התעלה?

שתי העמדות בנוגע לקו ההגנה הרצוי של צה"ל מייצגות שתי תפישות ביטחון, שתי קונספציות שונות, שנשענות גם על הגיונות מדיניים שונים.

ההלם שספג הציבור הישראלי מנפילת מעוזי קו בר-לב בימים הראשונים של המלחמה נבע במידה רבה משגיאה יסודית בהבנת המטרה האמיתית שלהם, שגיאה שאף אחד לא טורח לתקן מאז. מעוזי התעלה לא היו מסוגלים למנוע את חציית התעלה, ולא היו מיועדים לבלום את הצבא המצרי, ובודאי לא במקרה שבו המצרים הם היוזמים. במקרה שבו צה"ל היה מקבל את ההתרעה בזמן, נערך מראש ומתגבר את המעוזים בכוחות שיריון וארטילריה לפי התוכנית לשעת חירום, הם היו מסוגלים לגבות מחיר כבד מהצבא המצרי הצולח. אבל כפי שציין זעירא, המצרים לא נזקקו להיערכות מיוחדת לצליחה, ולכן סביר שהיערכות מוקדמת של צה"ל היתה מביאה לויתור או לכל הפחות לדחייה של יוזמת התקפה מצרית למצב בו צה"ל יהיה פחות מוכן.

מה שאיפשרה הישיבה על גדת התעלה, ואולי זה מפתיע, היא בדיוק את ה"מחדל" של יום הכיפורים: ראשית, קו מגע גיאוגרפי ברור שיוצר הפרדה מינימלית בין הכוחות ומקשה על הסתננות.

שנית, ויותר חשוב, את היכולת והמרווח הגיאוגרפי לספוג התקפת פתע, גם במצב שבו את קו המעוזים מאיישת חטיבת מילואים בלבד, בקו שמאפשר את מרווח הזמן המספיק לגיוס והגעת צבא המילואים של צה"ל, שהוא עיקר הכוח הלוחם, כאשר בגבו עדיין נמצא מכשול גיאוגרפי שניתן להגן עליו.

מלחמת יום הכיפורים: חיילים מצרים פורצים באמצעות זרנוקי מים את סוללת העפר על גדת התעלה.

תפישת הביטחון של צה"ל, בגלל שגודלו לא מאפשר לו להחזיק סד"כ גדול אל מול הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היא שבמקרה שהמלחמה מתחילה ביוזמה התקפית של הצד השני, קו המגע לעולם ייפרץ, והמלחמה תנוהל במרחב הבלימה שמאחוריו. זו הסיבה שמדינת ישראל נאלצה לצאת ליוזמה התקפית במלחמת ששת הימים, מכיוון שכאשר קו המגע ניצב על הגבול הבינלאומי של ישראל, המחיר והסיכון של ניהול קרב במרחב הבלימה שמאחריו הוא גדול מדי. כיבוש חצי האי-סיני (ובצורה דומה גם ברמת הגולן) אפשר לישראל בפעם הראשונה לקחת את הסיכון שבספיגת המכה הראשונה של התקפת האויב, בלי להידרש לגיוס מילואים מקדים אל מול פני האיום, ובלי להיאלץ לצאת למתקפת נגד מקדימה אל מול איום פוטנציאלי. נכון שמבחינה צבאית טהורה, מתקפת נגד מקדימה (ולו רק של חיל האויר) וגיוס מילואים מוקדם היו צעדים טובים יותר, והיו משנים לחלוטין את תמונת המלחמה (ואולי אף מונעים אותה). אבל יום ה-6.10.1973 הוכיח שלא ניתן לסמוך על כך שבכל סיטואציה נכונה תאשר הממשלה לצה"ל לצאת למתקפת נגד מקדימה אל מול פני האיום.

בכך מהווה מלחמת יום הכיפורים את ניצחונה הגדול של תפישת הביטחון הנשענת על "גבול בר-הגנה" כפי שניסח אותה יגאל אלון. זו היתה הקונספיה האמיתית, והיא הוכיחה את עצמה באופן מרשים ביותר.

וכאן טמון ההבדל, ולשיטתי גם הכשל בהצעה של זעירא ודיין (שלא במקרה היה יריבו הפוליטי המושבע של אלון): נסיגת צה"ל מקו התעלה והצבתו בקו המעברים, מתוך הנחה שהדבר יספק את מרחב ההתרעה בשטח שבין התעלה לרכס היתה מחזירה אותו להיגיון ההגנה של הגבול הבינלאומי. האפשרות למתן התרעה בזכות הישיבה על קו הרכס נשענת כמובן על ההנחה שהצבא המצרי ישאר ממערב לתעלה במקרה של נסיגה של צה"ל לקו הרכס, ויותיר שטח מפורז שיהווה מרחב התרעה. הבעיה היא שהצעות מדיניות דומות שהציעה ישראל נדחו ע"י המצרים בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, ושהניסיון של הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ההתשה בקיץ 1970 היה הפרה מיידית בוטה של המחוייבות המצרית שלא לשנות את המערך הצבאי שלה במרחק 50 ק"מ מהתעלה [1], וקידום סוללות טילי הנ"מ אל קו התעלה, תוך התעלמות של ארה"ב והקהילה הבינלאומית מהפרת ההסכם. קידום מערך טילי הנ"מ אל התעלה יצר את "מטריית ההגנה" האווירית שאיפשרה את שיבוש פעולת חיל האויר הישראלי ובכך את הצלחת הצליחה המצרית באוקטובר 1973.

על סמך הניסיון הזה, ניתן היה להניח שנסיגה של צה"ל לקו המעברים היתה מביאה לקידום הצבא המצרי אל מזרח התעלה, והצבת "מטריית" הנ"מ המצרית כך שתכסה את קו ההגנה החדש של צה"ל. בנוסף, התקפה מצרית מוצלחת על קו ההגנה במעברים היתה מאפשרת את העברת הכוח המתמרן של צבא מצרים אל מרכז חצי האי-סיני, כך שכוחות המילואים של צה"ל היו נאלצים לפגוש אותו במרחבים הפתוחים, ללא קו הגנה טבעי שעליו ניתן להישען. אל מול סכנה כזו, ישראל שוב היתה ניצבת במצב בו היא לא יכולה להרשות לעצמה להסתכן בספיגת התקפה מצרית, ולכן היתה צריכה להיערך מולה במערך מתוגבר (דבר בלתי אפשרי לאורך זמן, בגלל ההישענות על צבא המילואים ככוח לוחם עיקרי), או להידרש להתקפת נגד מקדימה אל מול פוטנציאל האיום. כל זאת בסיטואציה שבה אין הסכם בין המדינות, וכל תנועה של הצבא המצרי בחצי האי-סיני נעשית בתוך טריטוריה מצרית (ולכן נחשבת ללגיטימית מבחינה בינלאומית).

אז למה בכל זאת זעירא ודיין מציעים הצעה שכזו?

לטעמי, את ההסבר לשאלה הזו צריך לחפש בשדה המדיני של יחסי ישראל-מצרים, ולא דווקא בשדה הצבאי. תראו למשל את התשובה המדהימה של זעירא לשאלה הבאה:

נניח שהיית יכול לחזור במכונת הזמן לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. מה היית עושה אחרת?

אם יש דבר שכקצין, כאלוף בצה"ל ולאו דווקא כראש אמ"ן לא עשיתי בסדר, זה שלא דפקתי מספיק חזק על השולחן ואמרתי – חבר'ה, אל תשבו על התעלה זה לא נכון צבאית. צריך לעזוב את התעלה ולשבת באזור אום חשיבה. לא נלחמתי על זה מספיק.

אני חושב שהייתי צריך להילחם יום ולילה נגד כולם כדי לעזוב את תעלת סואץ ולשבת על רכס ההרים, ולקבל פיתרון אמיתי להתרעה. הייתי צריך להילחם הרבה יותר כדי לשכנע. אני חושב שזה גם היה נותן הזדמנות פוליטית חדשה במרחב. המצרים היו יכולים לשקם את התעלה ואז הם לא היו הולכים כל-כך מהר למלחמה. על זה הייתי צריך להרעיד את אמות הסיפים.

שימו לב שבסופו של דבר מכניס כאן זעירא היגיון מדיני: הסגת קו המגע מהתעלה תאפשר למצרים להפעיל מחדש את תעלת סואץ, ואולי תקטין את התמריץ שלהם למלחמה.

אבל כפי שפתחנו, "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". והיסוד למדיניות מצרים עד לאחר מלחמת יום הכיפורים היה מצב קבוע של עימות מול ישראל. המלחמה, כמו תהליך השלום שבא אחריה, היתה מהלך ששובר את היסוד הקבוע שבסיטואציה. נסיגה חד-צדדית של ישראל לקו המעברים היתה מאפשרת למצרים להפסיק ולשלם את מחיר העימות מול ישראל בדמות השבתת התעלה וההכנסות הנובעות ממנה ואובדן שדות הנפט בדרום מערב חצי האי, ללא שתידרש לשלם בתמורה במטבע של הפסקת מצב המלחמה מול ישראל. סביר להניח שבתוך המערכת הפוליטית המצרית, היה נחלש כוחם של מי שמעוניינים להפסיק את מצב המלחמה מול ישראל ולנרמל את היחסים איתה, והיה מתחזק כוחם של אלה שיציעו להשלים את שחרור חצי האי-סיני (ואולי את השמדת ישראל כולה) באמצעות עוד זינוק צבאי אחד, מנקודת מוצא מפתה. המחנה הפוליטי הישראלי המעוניין בסטטוס-קוו של עימות מול העולם הערבי היה משיג את מטרתו.

לאחר המלחמה הסכימה ישראל לסגת במהלך מדורג מקו התעלה תמורת הסכם ביניים, ותמורת הסכם שלום נסגה עד הגבול הבינלאומי (אלון העדיף קו שונה מעט, אבל זו סוגיה אחרת). בתמורה נדרשה מצרים לשלם במטבע המדיני של הפסקת מצב המלחמה, כניסה למו"מ לשלום עם ישראל (תוך הפרת החלטות הליגה הערבית שאסרו הכרה בישראל, מו"מ מדיני מולה וחתימת הסכמי שלום) ולבסוף גם חתימת הסכם שלום איתה. חלקו הביטחוני של הסכם זה (אותו מקפידה מצרים לקיים) אוסר עליה להחזיק כוח צבאי משמעותי בחצי האי (בשנים האחרונות היא לעיתים עושה זאת לצרכי מלחמה בטרור, אבל רק לאחר תיאום עם ישראל) ויוצר מרחב התרעה מפורז עבור צה"ל, שהפרתו תהווה הפרה יסודית של הסכם השלום ותיתן לישראל לגיטימציה בינלאומית לתגובה עוד לפני שיווצר איום משמעותי על גבולה.

המערכה הפוליטית על אופי היחסים בין ישראל למצרים נמשכה בהתמדה שנים רבות לפני המלחמה, ועוד מספר שנים לאחריה (ונמשכת כמובן גם בימינו). על הניסיונות המדיניים להגיע להסכם לפני המלחמה מול הניסיונות להביא לנסיגת ישראל ללא הסכם, ועל הסכמי הביניים שהוליכו אל הנסיגה הישראלית ההדרגתית ואל הסכם השלום מומלץ לקרוא בספרו של יצחק רבין "פנקס שירות". רבין היה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארה"ב בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, וראש הממשלה בשנים שאחריה.

על ביטיו של הויכוח הפוליטי בנוגע לתפישת ההגנה של צה"ל וקו ההגנה הרצוי עבורו תוך כדי המלחמה, מומלץ לקרוא ברשומה הזו, שפרסמתי במוצאי יום הכיפורים האחרון.

***

[1] בהצצה בספרו של רבין "פנקס שירות" לצורך הכנת הרשומה נתקלתי בפריט מידע מעניין ורלוונטי. רבין מציין בנוגע להסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ההתשה בתעלה תוך מחוייבות מצרית לא לשנות את המצב הצבאי ברצועה של 50 ק"מ ממערב לתעלה, שהוסכם שהאמריקאים יבצעו טיסות צילום מעל הגזרה לפני כניסת הפסקת האש, על מנת שיוכלו להשוות צילומים עתידיים לצילומים האלו במקרה של טענות להפרת הפסקת האש. אי-ביצוע הצילומים היה מונע את היכולת להוכיח באופן אובייקטיבי הפרה של הפסקת האש, ובכך מקשה על אכיפתה. לפי רבין:

נספח צה"ל בארה"ב, אלי זעירא, קיבל מברק מגורם בכיר מאוד במערכת הביטחון של ישראל. הוא נצטווה להודיע לאמריקנים, כי ישראל מתנגדת לצילום מצב הפתיחה במועד הקבוע להפסקת האש. בהוראה המוזרה נכלל גם רמז מוזר ממנה: שישראל תיירט את המטוסים האמריקנים […] אם ינסו לבצע את צילומיהם. היעדר צילומים ממצב-הפתיחה יכביד עלינו כעבור זמן קצר בהתדיינות עם ארה"ב, על ההפרות המצריות של הסכם הפסקת האש.

אז הנה שוב צץ שמו של זעירא כמי שמעורב בערעור מהלך של הסכמה מדינית, בהוראה של "גורם בכיר מאוד" במערכת הביטחון, שרבין לא נוקב בשמו, אבל אנחנו יודעים שבראש מערכת הביטחון באותן השנים עמד כמובן משה דיין.