התמורה הגדולה – התנועה הכפולה ודוגמת הקולוניאליזם

רשומה שביעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על ההתנגדות לתמורה, הכחשת הצורך וההגיון שבהתנגדות כזו, וכיצד הקולוניאליזם מדגים את הצורך בהתנגדות. בפרק השלושה־עשר פולני מתמודד עם הטיעון הליברלי לפיו ההתנגדות למעבר אל חברת השוק מונעת מאינטרסים צרים בלבד והיא חסרת היגיון, מכיוון שבחברת השוק מצבם של כל המעורבים משתפר לעומת המצב הקודם. הוא עושה את זה באמצעות שימוש, מקורי ככל שאני מכיר ודי מבריק לטעמי, בדוגמה של התהליכים שעברו על החברות המקומיות תחת הקולוניאליזם, ובקישור שלה אל החברה האירופית בתקופת המהפכה התעשייתית.  

כרקע לרשומה הזו, אני ממליץ לקרוא רשומה מוקדמת בסדרה, על החשיבות של קצב השינוי שיוצרת התמורה בחברה.

פולני מתחיל באמירה [עמ' 153] ש:

"אינטרסים מעמדיים מספקים הסבר חלקי בלבד למגמות המתפתחות בחברה לאורך זמן. בדרך כלל, צורכי החברה קובעים את גורל המעמדות יותר ממה שצורכי המעמדות קובעים את גורל החברה. "

וממשיך לפתח את הרעיון, לפיו הפעולה המעמדית מעצבת את הדרך שבה מתרחש השינוי בחברה, אבל לא קובעת האם יתרחש או לא יתרחש שינוי כזה [עמ' 154-153. שתי ההדגשות הראשונות במקור. הבאות, מכאן והלאה, הן שלי]:

"מטבע הדברים, האינטרסים המעמדיים ממלאים תפקיד מהותי בתהליך של שינוי חברתי, שהרי כל שינוי נרחב חזקה עליו שישפיע בשלל אופנים על חלקי הקהילה השונים […]. לפיכך אינטרסים מגזריים משמשים כלי טבעי לשינוי חברתי ופוליטי. […] בכל מקרה המגזרים השונים בחברה יצדדו בשיטות שונות של הסתגלות למצב […]. לכן, רק כשאפשר להצביע על הקבוצה או הקבוצות שביצעו את השינוי, אפשר להסביר איך השינוי התרחש; ואולם הסיבה הראשונית להתרחשות השינוי היא פעולתם של כוחות חיצוניים. החברה נשענת על הכוחות הפנימיים רק כמנגנון לביצוע השינוי. […]

אם כן, אינטרסים כלכליים צרופים אינם יכולים להיות הסבר מספק לשום תהליך חברתי ארוך טווח. ראשית, משום שהתהליך האמור עשוי להכריע בדבר קיומו של המעמד עצמו; שנית, כי האינטרסים של מעמדות מוגדרים קובעים רק את המטרה ואת היעד שאליהם הם חותרים, ולא אם יצליחו או ייכשלו במאמציהם."

פולני ממעיט בחשיבותו של האינטרס המעמדי הצר, בגלל שהוא לא רואה בו כוח מניע של שינוי החברה, כמו שהוא לא רואה בשיקול הכלכלי את המניע העיקרי בחברה. לפי פולני, האדם הוא הרבה פחות "אדם כלכלי" והרבה יותר אדם חברתי [עמ' 154]:

"הדוקטרינה הגורסת כי טבעם של אינטרסים מעמדיים הוא כלכלי במהותו שגויה גם היא. אמנם, מטבע הדברים החברה האנושית נתונה לפעולתם של כוחות כלכליים, אך רק במקרים חריגים מניעיו של אדם פרטי נובעים מרצונו לספק את צרכיו החומריים. הפיכת מוטיבציה כזאת למניע אוניברסלי המארגן את חיי החברה הייתה ייחודית למאה התשע־עשרה. […]

שיקולים כלכליים טהורים, הנוגעים לסיפוק צרכים חומריים, רלוונטיים הרבה פחות להתנהגות מעמדית משאלות הקשורות להכרה חברתית. סיפוק הצרכים עשוי כמובן להיות תוצאה של הכרה חברתית, בייחוד אם הוא סימן חיצוני שלה או פרס הנגזר ממנה. אבל האינטרסים של המעמד מתייחסים ישירות לגורמים כמו עמדה ודרגה, סטטוס וביטחון, כלומר הם בעיקרם חברתיים ולא כלכליים."

 

על הבסיס הזה, מציג פולני את הטיעון הליברלי נגד הנסיון להגן על החברה מפני המעבר לחברת השוק החופשי [עמ' 157-156]. אני חושב שמסקרן למדי לראות, שטיעון כזה שב ועולה בשנים האחרונות בקרב תועמלנים ליברטריאנים:

"כדי שהכלכלנים הליברלים יוכלו להטיל בבטחה את האשמה על "הקנוניה הקולקטיביסטית", הם היו חייבים להתכחש לחלוטין להתעוררותו של צורך כלשהו בהגנה על החברה. לאחרונה הם היללו את עמדותיהם של כמה מלומדים שדחו את הדוקטרינה המסורתית של המהפכה התעשייתית, זו האומרת שבסביבות שנות התשעים של המאה השמונה־עשרה הומט אסון על מעמדות העובדים האומללים באנגליה. לפי הכותבים האלה לא התרחשה שום הידרדרות פתאומית בתנאי הקיום שזעזעה את חייהם של פשוטי העם. מצבם אחרי ייסוד בתי החרושת היה טוב יותר בממוצע משהיה לפניו; ואשר לנתונים המספריים – איש לא יכחיש שהם צמחו במהירות. על פי אמות המידה המקובלות לרווחה כלכלית – השכר הריאלי ונתוני האוכלוסייה – הגיהינום של הקפיטליזם המוקדם לא היה ולא נברא, לדבריהם; מעמדות העובדים לא נוצלו כלל, ולא זו בלבד אלא שהם אלו שיצאו נשכרים מבחינה כלכלית; וברור שאי־אפשר לטעון שיש צורך בהגנה חברתית מפני שיטה שהיטיבה עם הכל.

מבקרי הליברליזם הכלכלי היו נבוכים. במשך כשבעים שנה, מלומדים וּועדות מלכותיות גם יחד גינו את זוועות המהפכה התעשייתית, וגדודים של משוררים, הוגים וסופרים הוקיעו את האכזריות שלה. […] כל זה הופרך עתה בראש חוצות. היסטוריונים כלכליים הכריזו שהצל השחור שהאפיל על העשורים המוקדמים של עידן התיעוש התפוגג. שהרי איך יכולה להתרחש קטסטרופה חברתית משום שיש בו, ללא ספק, שיפור כלכלי?"

 

לשאלה הזו עונה פולני בצורה מקורית, כשהוא שם את הדגש על ההיבט החברתי של התמורה, שממנו נגזרת מציאות כלכלית קשה, ומדגים את העניין דווקא באמצעות המקרה של הקולוניאליזם, שהוא לשיטתו דוגמא מאוחרת של התמורה שעברה על החברה האירופית במהפכה התעשייתית [עמ' 158-157]:

"כמובן, אסון חברתי הוא לאמיתו של דבר תופעה תרבותית בעיקרה, ולא תופעה כלכלית שאפשר למדוד אותה בעזרת נתוני הכנסות או סטטיסטיקות של אוכלוסייה. מטבע הדברים, לא לעיתים קרובות מתרחשים אסונות תרבותיים שבהם מעורבות שכבות רחבות של האוכלוסייה הכללית. ואולם, נדירים גם אירועים טראומטיים כמו המהפכה התעשייתית – רעידת אדמה כלכלית, שבתוך פחות מחצי מאה הפכה המוני כפריים מיושבים באנגליה למהגרים הולכי בטל. אבל בעוד שמפולות הרסניות כאלה הן חריגות בתולדות המעמדות, בתחום הקשר התרבותי בין עמים של גזעים שונים הן מרחשות כדבר שבשגרה. התנאים זהים במהותם. ההבדל הוא בעיקר בכך שמעמד חברתי הוא חלק מחברה שמאכלסת אזור גיאוגרפי אחד, ואילו קשר תרבותי מתקיים בדרך כלל בין חברות ששוכנות באזורים גיאוגרפיים נפרדים. בשני המקרים לַקשר עלולה להיות השפעה הרסנית על החוליה החלשה. לא הניצול הכלכלי של הקורבן הוא הגורם להשפלתו, כפי שמרבים לחשוב, אלא התפוררות סביבתו התרבותית. התהליך הכלכלי יכול כמובן לספק את כלי המשחית, וכמעט תמיד נחיתות כלכלית תגרום לחלש להיכנע, אך הסיבה המיידית לחיסולו אינה כלכלית; היא קשורה לפגיעה האנושה במוסדות שמגלמים את קיומו החברתי. […]

בעבור חוקרי ראשית הקפיטליזם ההקבלה הזאת חשובה מאוד. אי־אפשר להתעלם מהדמיון בין מצבם של שבטים ילידיים מסויימים באפריקה המודרנית לבין מצבם של מעמדות הפועלים באנגליה בתחילת המאה התשע־עשרה. הקאפיר של דרום אפריקה – פרא אציל שכל עוד היה בתוך משק ביתו איש לא הרגיש בטוח ממנו מבחינה חברתית – שינה את צורתו והפך לגרסה אנושית של בעל חיים מבוית־למחצה […] צריך רק להחליף את מחסום הצבע במחסום חברתי, ומיד יצוצו "שתי האומות" של שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה, כשהקאפיר מוחלף בשוכן משכנות העוני […]. אך ההיסטוריונים החברתיים אינם מבינים את הרמז. הם עומדים בסירובם לראות שכוחו המכונן של המגע התרבותי, שמחולל כעת מהפכה בעולם הקולוניאלי, הוא אותו הכוח שלפני מאה שנה יצר את הסצנות העגומות של הקפיטליזם בראשית דרכו."

 

וכאן פולני מדגיש שהעיסוק בניצול הקולוניאליסטי מסיט את תשומת הלב מהבעיה החמורה יותר: הרס החברות שבארצות שעוברות קולוניאליזם [עמ' 160-159]:

"אין דבר שמטשט את ראייתנו החברתית ביעילות רבה יותר מן הנטייה לבחון הכול מנקודת מבט כלכלנית. עניין הניצול הועמד בעקשנות רבה כל כך בחזית הבעיה הקולוניאליסטית, עד שברור שהוא ראוי לתשומת לב מיוחדת. כמו כן, ניצול עמי העולם הנחשלים, במובן האנושי של המילה, התבצע בידי האדם הלבן בתכיפות כה גדולה, בהתמדה כה רבה ובאכזריות כה עצומה – עד שנדמה שאם לא יוענק לו מקום של כבוד בדיון על בעיית הקולוניאליזם יהיה בכך חוסר היגיון מוחלט. ואולם, דווקא הדגש הזה על הניצול הוא שמסתיר מעינינו את הסוגיה החמורה יותר, שהיא הניוון התרבותי. אם נגדיר ניצול במונחים כלכליים בלבד, שלפיהם פירושו אי־התאמה קבועה ביחסי החליפין, כי אז ספק אם אכן היה מדובר בניצול. אסונה של הקהילה הילידית הוא תוצאה ישירה של השיבוש האלים והמזורז שנגרם למוסדותיו הבסיסיים של הקורבן (השאלה אם בתוך כך נעשה או לא נעשה שימוש בכוח אינה רלוונטית כל כך). עצם הכפייה של כלכלת שוק על קהילה שארגונה שונה לחלוטין היא שמשבשת את המוסדות האלה; העבודה והאדמה הופכים לסחורות, וזו, כאמור, נוסחה תמציתית לחיסולו של כל מוסד תרבותי בחברה אורגנית. שינויים בהכנסה ובנתוני האוכלוסין אינם יכולים מעצם טיבם לתת ביטוי לתהליך כזה. מי למשל יכחיש שעַם שקודם לכן היה חופשי ונגרר לעבדות, נוצל – אף על פי שבמדינה שהוא נמכר אליה רמת החיים שלו השתפרה, במובן מלאכותי, לעומת החיים בכפר הולדתו? אותה המסקנה נכונה גם אם נניח שהילידים שנכבשו נותרו חופשיים, ושאפילו לא הכריחו אותם לשלם מחיר מופקע בעבור מוצרי הכותנה הזולים שהעתירו עליהם, ושהרעב שלהם נגרם "רק" מהרס מוסדותיהם החברתיים.

ניקח לדוגמה את המקרה את המקרה המפורסם של הודו. במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה המוני הודים מתו מרעב לא משום שנוצלו בידי מפעלי הטקסטיל של מחוז לנקשייר שבאנגליה; הם גוועו בהמוניהם משום שהקהילה הכפרית בהודו נהרסה. אין כל ספק שהדבר קרה בגלל התחרות הכלכלית, דהיינו בשל העובדה שהאריגים שמיוצרים במכונה נמכרים דרך קבע במחיר נמוך לעומת המטפחות שמיוצרות בעבודת יד – אך זהו דווקא היפוכו של הניצול הכלכלי, שכן היצף של מוצרים מוזלים משמעו ההפך מתשלום עודף. בפועל, הרעב בהודו בחמישים השנים האחרונות נגרם עקב השיווק החופשי של דגן לצד הירידה המקומית בהכנסות. למחסור ביבולים היה כמובן חלק בכך, אבל היה אפשר לסייע לאזורים שהיו בסכנה באמצעות משלוח דגן ברכבת. הבעיה הייתה שאנשים לא יכלו לקנות את הדגן במחירים מרקיעי השחקים שבהם הוא נמכר, מחירים שהיו תגובה הכרחית למחסור בְּשוק שהוא חופשי אך אינו מאורגן במלואו. בזמנים עברו היה נהוג להחזיק מחסנים מקומיים קטנים של תבואה למקרים של מחסור ביבולים, אבל אלה נסגרו זה מכבר או נסחפו אל תוך השוק הגדול. לפיכך, מניעת הרעב נעשתה כעת באמצעות עבודות ציבוריות, שנועדו לאפשר לאוכלוסייה לקנות במחירים גבוהים. שלוש או ארבע מגפות הרעב, שחיסלו חלק גדול מאוכלוסיית הודו תחת השלטון הבריטי מאז המרד, לא נגרמו אפוא בידי איתני הטבע, וגם לא בגלל ניצול, אלא היו תוצאה של הארגון החדש של שוקי העבודה והאדמה, שמוטט את הכפר הישן בלי לטפל בבעיות שצצו. במסגרת המשטר הפיאודלי והקהילה הכפרית, הפיקוח על מגפות הרעב התבצע מתוך גישת "האצילות מחייבת", ובאמצעות הסולידריות של השבט והאסדרה של שוק הדגן; אך תחת שלטון השוק לא היה אפשר, לפי כללי המשחק, למנוע מהאנשים לרעוב. המונח "ניצול" מתאר אך בקושי מצב שנעשה חמור באמת רק לאחר שבוטל המונופול חסר הרחמים של חברת הודו המזרחית, ובהודו החל לפעול הסחר החופשי. כל עוד משלו המונופולים המצב היה פחות או יותר בשליטה, וסייע לכך הארגון הארכאי של חיי הכפר, שאחד מרכיביהם היה חלוקה חופשית של דגן. אך ברגע שהונהגו חליפין חופשיים ושווים, מיליוני הודים גוועו ברעב. הודו אולי יצאה נשכרת מבחנה כלכלית – ובטווח הארוך בוודאי היה כך – אבל הסדר החברתי שלה השתבש והיא הייתה טרף לעוני ולהשפלה.   

בכמה מקרים לפחות, הדבר ההפוך מניצול, אם אפשר לומר כך, הוא שהתחיל את המגע התרבותי ההרסני. על פי האומדן הפיננסי המקובל, הקצאת הקרקעות שנכפתה על האינדיאנים בצפון אמריקה ב־1887 הועילה להם כיחידים; אך צעד זה כמעט השמיד אותם פיזית כקבוצה […]"

 

לבסוף, מסכם פולני, הכשל שבתפישת הניצול נובע מתוך צמצום המבט אל המרחב הכלכלי, והניתוק שלו מהפרספקטיבה החברתית הכוללת, שבה חיי אדם לא מצטמצמים לכלכלה [עמ' 161]:

"הנטייה לבחון הכל במונחים כלכלניים היא המקור לתיאוריית הניצול הפשטנית של הקפטליזם בגלגולו המוקדם, וגם לתפיסה המוטעת – הפשטנית לא פחות של אך המלומדת יותר – שלימים הכחישה את קיומו של אסון חברתי. המשמעות של הכחשה זו, שהיא בגדר פשרנות היסטורית עכשווית יותר, הייתה בעיקר טיהור שמה של כלכלת הלסה־פר. שהרי אם הכלכלה הליברלית לא  גרמה לאסון, אזי מדיניות רגולטורית, ששללה מהעולם את יתרונות השווקים החופשיים, הייתה פשע חמור. […] מלומדים אלו קבעו שהחשיפה ההדרגתית של כוחות הקדמה הטכנולוגית חוללה תפנית בחיי הבריות, ותו לא. אין ספק כי רבים סבלו במהלך השינוי, אבל בסך הכול מדובר בסיפור של שיפור מתמשך. התוצאה המבורכת הזאת הושגה בזכות פעולתם הבלתי מודעת כמעט של כוחות כלכליים, שעשו את מלאכתם על אף התערבותם של גורמים קצרי רוח, שהגזימו בתיאור הקשיים הבלתי נמנעים של אותה התקופה. פירוש הדבר היה הכחשה של הסכנה לחברה הטמונה בכלכלה החדשה. אילו הייתה ההיסטוריה המתוקנת הזאת של המהפכה התעשייתית נאמנה לעובדות, לא הייתה הצדקה אובייקטיבית למהלכי ויסות, וצדקתו של הלסה־פר הייתה מוכחת. כך, הטענה המטריאליסטית המופרכת בדבר טבעו של האסון החברתי והתרבותי חיזקה את האגדה שלפיה כל תחלואי התקופה מקורם בסטייתנו מהליברליזם הכלכלי. 

קיצורו של דבר, התנועה הקולקטיביסטית־כביכול לא נולדה בקבוצות או במעמדות מסוימים […]. האינטרסים של החברה הם שהניעו דברים, אף שההגנה עליהם – והניצול שלהם! – נפלו בחלקו של מגזר אחד באוכלוסייה יותר מבחלקו של מגזר אחר. לפיכך, הגיוני יותר לרכז את ההסברים שלנו לתנועה הרגולטורית לא סביב אינטרסים מעמדיים, כי אם סביב אינטרסים חברתיים שהשוק העמידם בסכנה."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s