התמורה הגדולה – המפתח הוא קצב השינוי

רשומה שניה בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). בפרק השלישי מציג פולני את אחד הרעיונות המקוריים (לפחות בספקטרום שאני קראתי) והחשובים ביחס למהפכה התעשייתית, וההתקדמות הכלכלית בכלל – הבעיה היא לא בעצם השינוי כמובן, אלא בקצב השינוי. ייתכן השינוי עצמו הוא חיובי. אלא ששינוי מהיר מידי יוצר נזקים גדולים מדי. 

–

כך מציג פולני את העניין בתחילת הפרק, תוך שהוא מצביע על הנטייה של התיאוריה הליברלית להתעלם ממחירו של ה"חיכוך" שנוצר בתהליכי שינוי בחברה הממשית, שמחוץ למודל השוק החופשי [כל ההדגשות, כאן ובהמשך, אלא אם צויין אחרת, הן שלי]:

"בלב המהפכה התעשייתית במאה ה־18 עמד תהליך של שיפור פלאי בכלי הייצור, שהיה מלוּוה בעקירה שהמיטה אסון על חייהם של האנשים הפשוטים. […]

הפילוסופיה הליברלית מעולם לא נכשלה כישלון מוחלט כל כך כפי שנכשלה בהבנת בעיית השינוי. בלהט האמונה הרגשית בספונטניות, השכל הישר ננטש לטובת נכונות מיסטית לקבל את תוצאותיו החברתיות של השיפור הכלכלי, יהיו אשר יהיו. […] כאשר תהליך שינוי מתרחש ללא הכוונה ובקצב מהיר מדי, יש לשאוף להאט אותו ככל האפשר כדי להגן על רווחת הקהילה. אין צורך להכביר על כך מילים. האמיתות הפשוטות שבהן דגלה המדינאות המסורתית […] נמחקו ממחשבתם של המשכילים במאה התשע־עשרה בכוח ההשפעה המכלה של התועלתנות הגסה, לצד הישענות לא ביקורתית על סגולות הריפוי העצמי שיש כביכול לצמיחה לא מודעת.

הליברליזם הכלכלי שגה בקריאת ההיסטוריה של המהפכה התעשייתית, כי הוא התעקש לשפוט אירועים חברתיים מנקודת מבט כלכלית." [עמ' 51]

פולני פונה להדגים את העיקרון הזה באמצעות ההיסטוריה של תופעת גידור השטחים החקלאים באנגליה והפיכתם משדות בעיבוד פיאודלי לשטחי מרעה לגידול מסחרי של צמר, תוך סילוק האיכרים והפיכתם בהמשך לפועלים שכירים עבור התעשייה – תהליך שנחשב כמבשר בולט של המהפכה התעשייתית.

"הזכרת המצוקה שנגרמה לאנשים מחמת הגידור ושינוי ייעוד השטחים נועדה מצד אחד להראות את ההקבלה בין הזעזועים שגרמו הגידורים (שבסופו של דבר היו מועילים), לבין אלה שנגרמו על ידי המהפכה התעשייתית, ומצד אחר – במובן רחב יותר – להבהיר את החלופות שעומדות בפני קהילה שחווה ייסורים עקב תהליך לא מווסת של שיפור כלכלי" [עמ' 52-51].

לפי פולני, לא הגידור (כלומר המעבר לבעלות פרטית) כשלעצמו היה מזיק אלא המעבר מעיבוד אדמות למרעה, וגם זה לא היה מה שיצר את הנזק העיקרי – התפרקות המבנה החברתי:

"הגידורים כונו, כיאה להם, מהפכה של העשירים נגד העניים. הלורדים והאצילים שיבשו את הסדר החברתי והפֵרו חוקים ומנהגים עתיקים – לעיתים באלימות ולרוב באמצעות לחץ ואיומים. הם שדדו, פשוטו כמשמעו, את חלקם של העניים בנכסים המשותפים של הממלכה […]. מרקם החברה השתבש. כפרים עזובים וחורבות של מגורי אדם העידו על האכזריות שבה השתוללה המהפכה, תוך שהיא מסכנת את חוסנה של המדינה, מחריבה את עיירותיה, מדלדלת את אוכלוסייתה, הופכת לאבק את אדמתה שאינה עומדת במעמסה, ומִתְענה לאנשיה והופכת אותם מעובדי אדמה הגונים לאספסוף של פושטי יד וגנבים. אף שהדברים הללו התרחשו באזורים נפרדים זה מזה, הכתמים השחורים שנוצרו איימו להתמוסס לכלל קטסטרופה אחידה. המלך ומועצת יועציו, לצד הבישופים, הגנו על רווחת הקהילה, ולמעשה על מהותה האנושית והטבעית של החברה, כנגד הפורענות הזאת. במשך 150 שנה – משנות התשעים של המאה החמש־עשרה לכל המאוחר, ועד שנות הארבעים של המאה השבע־עשרה – הם לחמו כמעט ללא הרף נגד עקירת האוכלוסייה." [עמ' 53-52]

אלא שהעניין, ופה ההברקה של פולני, לא היה במניעת השינוי שבגידור – שנכשלה – אלא בהאטתו:

"ההיסטוריונים של המאה התשע־עשרה היו מאוחדים בדעתם שהמדיניות של בית טיודור ושל בית סטיוארט בראשיתו הייתה דמגוגית, ואף ריאקציונית במפגיע. […]

יש הרואים בקלות הרבה שבה אינטרסים פרטיים גוברים על הצדק סימן מובהק לחוסר היעילות של החקיקה, וניצחונה של מגמה זו על אף ניסיונות השווא לחסום אותה משמשת להם הוכחה לחוסר התוחלת לכאורה של "התערבות ריאקציונית". אך נראה שהשקפה מעין זו מחמיצה את העניין לחלוטין. מדוע ייחשב ניצחונה הסופי של מגמה כלשהי הוכחה לחוסר יעילותם של המאמצים להאט את התקדמותה? ומדוע אין לראות בהאטה בקצב השינוי מטרה בפני עצמה, שלשמה ננקטו הצעדים שהביאו להאטה? מה שאינו יעיל בהגשת עצירה מוחלטת של התפתחות מסוימת הוא לאו דווקא חסר תועלת. לעיתים קרובות, קצב השינוי חשוב לא פחות מכיוון השינוי; אך בעוד שכיוון השינוי לא תמיד נתון לשליטתנו, הקצב שבו אנו מאפשרים לשינוי להתרחש בהחלט יכול להיות תלוי בנו.

"אמונה בהתקדמות ספונטנית גורמת לנו בהכרח להיות עיוורים לתפקיד הממשלה בחיים הכלכליים. תפקיד זה מתבטא לעיתים קרובות בהאצה או בהאטה של קצב השינוי, לפי המקרה. אם אנו מאמינים שהקצב אינו בר שינוי, או גרוע מזה – אם אנו סבורים שהתערבות בו היא בבחינת חילול הקודש  כי אז כמובן אין עוד מקום להתערבות." [עמ' 54]

וכך, מסביר פולני, המאבק נגד השינוי המועיל של הגידור לא הביא לבלימתו, אלא האט אותו באופן שאפשר לחברה להסתגל לשינוי:

"בראייה לאחור, מגמת הקִדמה הכלכלית של מערב אירופה ברורה כשמש. […] אשר לאנגליה, אין ספק שהתפתחות תעשייתית הצמר הייתה נכס למדינה, שכן היא הובילה לייסוד תעשיית הכותנה, שהביאה לעולם את המהפכה התעשייתית. […] די בעובדות אלה כדי לזהות את תהליך הפיכת האדמות החקלאיות לאדמות מרעה, ואת תנועת הגידור שנלוותה לו, כסימני העתיד הכלכלי עם זאת, אלמלא מדיניותם העקבית של המדינאים בתקופת בית טיודור ובתקופה המוקדמת של בית סטיוארט, קצב הקדמה היה עלול להיות הרסני, ולהפוך את התהליך עצמו לאירוע מנַוון במקום לאירוע מכונן. שהרי קצב השינוי היה הגורם העיקרי שקבע אם המנושלים יצליחו להסתגל לתנאים החדשים בלי שייגרם נזק בלתי הפיך לקיומם האנושי והכלכלי, הפיזי והמוסרי; הוא שקבע אם ייפתחו פניהם אפשרויות תעסוקה חדשות, שקשורות בעקיפין לשינוי; והאם הגידול בייבוא, בעקבות הגידול בייצוא, יאפשר למי שאיבדו את מקור התעסוקה שלהם למצוא מקורות מחייה חדשים." [עמ' 55-54]

ומכאן בחזרה אל ההגיון הכללי:

"בכל אחד מהמקרים התשובה על שאלות אלו הייתה תלויה ביחס בין קצב השינוי לקצב ההסתגלות. שיקולי "הטווח הארוך" הרגילים של התיאוריה הכלכלית אינם קבילים כאן; השיקולים הללו יניחו מראש שהאירוע התרחש במסגרת מערכת של שוק. אף שההנחה הזאת עשויה להיראות לנו טבעית, היא נעדרת ביסוס; אנו נוטים לשכוח שמערכת כזאת היא מבנה מוסדי שמעולם לא היה קיים טרם זמננו, וגם בתקופתנו היא התקיימה רק באופן חלקי." [עמ' 55]

על נקודה זו, של הופעת מערכת השוק כתופעה מודרנית, פולני ירחיב בפרקים הבאים. ובינתיים הוא ממשיך:

"זאת ועוד, חישובי "הטווח הארוך" הם חסרי משמעות. אם ההשפעה המיידית של השינוי מזיקה, אזי – עד שיוכח אחרת – השפעתו הסופית מזיקה גם היא. אם הפיכת שטחי עיבוד חקלאי לכרי מרעה כרוכה בהריסת מספר מוגדר של בתים, בצמצום מסוים של התעסוקה, ובהפחתת ההספקה המקומית של מוצרי מזון, כי אז יש לראות בתוצאות האלה תוצאות סופיות, עד שיוכח אחרת. […]היחס בין קצב הזמן של השינוי לקצב הזמן של ההסתגלות יקבע מה ייחשב לתוצאה נטו של השינוי. אך בשום מקום איננו יכולים להניח את פעולתם של חוקי השוק, אלא אם כן נוכל להראות שקיים שוק המווסת את עצמו. חוקי השוק רלוונטיים רק בתוך המסגרת המוסדית של כלכלת שוק. לא המדינאים בתקופת בית טיודור הם אלה שסטו מהעובדות, אלא הכלכלנים המודרניים, שביקורתם על אותם מדינאים הניחה שמערכת השוק כבר קיימת. [עמ' 55]

גם זו נקודה חשובה מאוד לימינו. גורמים מסויימים דוחפים ל"רפורמות" מכיוון שלפי מודל כלכלת השוק החופשי הן יוליכו לשיפור. אלא שכל עוד הם מתעלמים מההיבטים של המציאות שאינם חלק מכלכלת השוק החופשי (למשל – היעדר תחרות משוכללת, העלויות הנלוות לשינוי והמגבלות המעשיות המאיטות אותו, ועוד ועוד), אי אפשר להניח כמובן מאליו שהרפורמה תוביל לתוצאה המובטחת.

ופולני ממשיך להסביר:

"אנגליה התגברה על אסון הגידורים בלי שנגרם לה נזק חמור רק משום שמלכי בית טיודור והמלכים של בית סטיוארט המוקדם השתמשו בכוחו של הכתר כדי להאט את תהליך השיפור הכלכלי עד שהוא נעשה נסבל מבחינה חברתית. הם השתמשו בכוחו של הממשל המרכזי כדי לסייע לקורבנות השינוי, וניסו להטות את תהליך השינוי למסלול הרסני פחות. בהשקפתם של המועצות ובתי המשפט הכפופים למלך לא היה שמץ של שמרנות; הם ייצגו את הרוח המדעית של המדינאות החדשה; […] אם המהפכנות מוגדרת על ידי החדשנות, כי אז הם היו המהפכנים של זמנם. מחויבותם הייתה נתונה לרווחתם של פשוטי העם […]" [עמ' 55]

וממהפכת הגידור מתקדם פולני למקרה של המהפכה התעשייתית, ומסביר שגם במקרה הזה פעל עיקרון דומה. במקרה הזה מזהה פולני את המהפכה התעשייתית כמבשרת של סדר חדש, וזהו  השינוי הגדול –  או, לפי פולני, "התמורה הגדולה" – יצירתה של כלכלת שוק:

"[…] גם הפעם השיפור הנרחב הוא שזרע חורבן והרס שלא נודעו כמותם בכל הנוגע לתנאי המגורים של האנשים הפשוטים. כבר בראשית התהליך נדחסו הפועלים אל מקומות עלובים חדשים, שזכו לכינוי "ערי התעשייה" של אנגליה. מאנשי הכפר נגזל צלם אנוש, והם הפכו לדרי שכונות עוני; המשפחה הייתה בדרך לאבדון; וחלקים גדולים מהמדינה נעלמו במהירות מתחת לערמות הפסולת והאשפה ש"טחנות השטן" הקיאו מתוכן. כותבים מכל ההשקפות והמפלגות, שמרנים וליברלים, קפיטליסטים וסוציאליסטים, כולם כאחד ראו בתנאים החברתיים ששררו בעת המהפכה התעשייתית את בור התחתיות של ההשפלה האנושית. 

טרם ניתן הסבר משביע רצון לאירוע הזה. […] הפתרון שאנו מציעים אינו פשוט כלל ועיקר, ולמעשה הוא נפרס על פני רוב רובו של הספר. אנו טוענים שסחף של עקירה חברתית, רחבה לאין שיעור מזו שאירעה בתקופת הגידור, שטף את אנגליה; שהאסון הזה נלווה לתנועה מקיפה של שיפור כלכלי; שמנגנון מוסדי חדש לגמרי החל לפעול את פעולתו בחברה המערבית; שהסכנות שהיו כרוכות בו, מרגע שצצו, גרמו פגיעה עמוקה שמעולם לא התגברנו עליה לחלוטין; ושההיסטוריה של הציוויליזציה במאה התשע־עשרה מאופיינת במידה רבה בניסיונות להגן על החברה מפני יכולת ההרס של מנגנון זה. המהפכה התעשייתית הייתה רק תחילתה של מהפכה קיצונית ורדיקלית כמו אלה שמאז ומעולם הציתו את דמיונם של קנאים, אך האמונה החדשה הייתה מטריאליסטית לגמרי, וגרסה שכל בעיותיהם של בני האדם ייפתרו אם רק תהיה בנמצא כמות בלתי מוגבלת של סחורות חומריות.

[…] אבל איך יש להגדיר את המהפכה עצמה? מה המאפיין הבסיסי שלה? האם הוא צמיחתן של ערי החרושת, צמיחתן של שכונות העוני, שעות העבודה הארוכות של ילדים, השכר הנמוך של קבוצות עובדים מסוימות, העלייה בשיעור הגידול של האוכלוסייה, או ריכוז התעשיות? אנו טוענים שכל אלה הם רק גורמים נסיבתיים שפעלו לצד שינוי עיקרי אחד, הלא הוא כינונה של כלכלת שוק, ושטבעו של מוסד זה יובן במלואו רק אם נבין את השפעת המכונה על חברה מסחרית. אין כוונתנו לטעון שהמכונה גרמה לאירועים, אך אנו טוענים בתוקף שברגע שמכונות משוכללות ומפעלים החלו לשמש לייצור בחברה מסחרית, רעיון השוק המווסת את עצמו היה חייב לקרום עור וגידים. [עמ' 57-56]

מדוע מחייב השימוש במכונות את הופעתו של רעיון השוק המווסת את עצמו ("השוק החופשי)?

"בחברה שמבוססת על חקלאות ומסחר, השימוש במכונות ייעודיות מביא בהכרח לתוצאות מסוג מסויים. […] רק הסוחר יכול לעשות את מלאכת ההתאמה בין הייצור לבין הקניה והמכירה, והוא מוכשר לעשותה כל עוד לא ייגרמו לו הפסדים. […] הוא ישיג [את הסחורות] בצורה אחרת – כלומר, הוא לא ייקנה אותן כמוצר מוגמר, אלא ירכוש את כוח העבודה ואת חומרי הגלם הדרושים לייצור. החיבור בין כוח העבודה לחומרי הגלם, שנעשה על פי הנחיות הסוחר, בתוספת זמן המתנה מסויים שיהיה עליו להביא בחשבון, הם שמהווים את המוצר החדש. […]

היות שמכונות משוכללות הן יקרות, לא משתלם להחזיקן אלא אם הן מייצרות סחורות בכמויות גדולות. אפשר להפעילן ללא הפסד רק אם יש ביטחון סביר בתנועת הסחורות, ואם אין צורך בהפסקת הייצור עקב מחסור בחומרי הגלם המזינים את המכונות. מבחינת הסוחר פירוש הדבר שכל הגורמים הכרוכים בכך צריכים לעמוד למכירה, כלומר עליהם להיות מצויים בכמויות הדרושות לכל מי שמוכן לשלם את מחירם. אם התנאי הזה אינו מתקיים, ייצור באמצעות מכונות ייעודיות יהיה כרוך בסיכון רב מדי הן בעבור הסוחר, שמסכן את עצמו, הן בעבור הקהילה כולה, שמפתחת תלות בייצור השוטף, המבטיח הכנסה, תעסוקה ומחיה." [עמ' 58-57]

ומכיוון שהתופעה של ייצור תעשייתי דורשת זמינות תמידית של אמצעי הייצור (חומרי גלם וכוח עבודה), ומאחר שעצם הקיום החברתי של חברה תעשייתית תלוי בזמינות הזו, הרי שהיא מחייבת שינוי כולל של המבנה החברתי שקדם לה:

"בחברה חקלאית, תנאים כאלה אינם נתונים באופן טבעי; צריך ליצור אותם . יצירתם ההדרגתית אינה גורעת מאומה מאופיים המטלטל של השינויים. התמורה טומנת בחובה שינוי של המניע שמדרבן אנשים לפעולה –  מעבָר ממניע הפרנסה למניע הרווח. כל העסקאות הופכות לעסקאות כספיות, ואלה דורשות שימש באמצעי חליפין בכל מקטע של החיים התעשייתיים. כל הכנסה נובעת ממכירה של דבר זה או אחר; ואחת היא מה הכנסתו של אדם, לעולם יש לראות בה תוצאה של מכירה. זהו פירוש המונח הפשוט "מערכת שוק", שמשמש אותנו לציון הדפוס המוסדי המתואר. אך התכונה המדהימה ביותר של המערכת הזאת היא שמרגע שהיא נוסדה, חובה לאפשר לה לתפקד ללא התערבות מבחוץ. הרווחים אינם מובטחים עוד, ועל הסוחר להפיק אותם בשוק. יש לאפשר למחירים לווסת את עצמם. בדברנו על כלכלת שוק אנו מתכוונים אפוא לרשת של שווקים המווסתים את עצמם. 

המעבר מהכלכלה הקודמת אל המערכת החדשה שלם כל כך […]. השוו למשל בין פעילות המכירה של הסוחר־היצרן לפעילות הקנייה שלו: הוא מוכר רק מוצרים, ולשאלה אם יצליח או לא יצליח למצוא להם קונים אין אמורה להיות השפעה על המרקם החברתי. אבל הוא קונה [מילה זו מודגשת במקור. התצפיתן] חומרי גלם ועבודה, כלומר טבע ואדם. בחברה מסחרית, ייצור בעזרת מכונות כרוך למעשה בהפיכת המהות הטבעית והאנושית של החברה לסחורות. המסקנה בלתי נמנעת, גם אם מוזרה, ושום ניסוח אחר לא יועיל כאן: בלי כל ספק, העקירה שהמכונות האלה גרמו מפרקת בהכרח את הקשרים החברתיים של האדם, ומאיימת להחריב את בית הגידול הטבעי שלו. 

פירוק המבנה החברתי והאיום בהחרבת סביבת הקיום של האדם היא התוצאה של יצירת חברת השוק. זוהי התמורה הגדולה, שהנסיון להגשים אותה הביא, לפי פולני, למשבר הגדול של המאה ה-20.