פיוס, הסדרה או מלחמה – יחסי ישראל ורצועת עזה – אביב-סתיו 2018

אחרי רשומת ההכנה מתחילת השבוע, שביקשה להניח את הקונספציה של אפשרות לקואופטציה של החמאס תמורת הכרה בשלטונו בעזה במסגרת יחסים עם ישראל, מגיע מאמר פוליטי-היסטורי-אקטואלי, שעוסק במאבק על אופי היחסים בין ישראל לרצועת עזה, כפי שהתנהל בתקופה שבין האביב והסתיו של שנת 2018. 

לפני כחודשיים וחצי פנה אלי יותם גבעולי, אחד המוחות המבריקים שפועלים בסביבה, ואמר לי שהוא אסף קובץ של מקורות בנוגע למגעים בנסיונות להגיע להסדרה בין ישראל והחמאס בתקופה הזו של 2018, ואולי נעשה מזה מאמר. אז חלפו אי-אלו חודשיים וחצי, והנה מאמר משותף. מאמר למיטיבי לכת: 16 עמודים, 6437 מילים, 93 הערות שוליים. כדי להבין על מה מדובר, אציג פה בכמה פסקאות את המסגרת, ואח"כ יבוא ה-PDF. 

מחלוקות פוליטיות, בניגוד למה נהוג לחשוב או להציג לציבור, לא עוסקות בעימותים "אידיאולוגיים" אלא במהלכים מעשיים קונקרטיים, וחוצות בתוך הצמרות הפוליטיות של הצדדים השונים. כך למשל, בשנת 2018 ניתן לזהות מאבק שהתנהל בין שתי פרוגרמות מנוגדות בשאלת היחסים בין ישראל לרצועת עזה:  "הסדרה" ישירה בין ישראל לחמאס, המעניקה לו הישגים מדיניים וכלכליים ברצועת עזה; למול "הסדרה" רחבה, הנשענת על פיוס פנים פלסטיני בין החמאס לרשות הפלסטינית (רש"פ), במסגרתו תשלוט בעזה, יהודה ושומרון ישות פלסטינית אחת, שתכונן ממשלה שתגבש מדיניות אחידה ביחס לישראל.

בהיעדר הכרעה על אחד האפיקים, מתקיים בין ישראל והחמאס מצב ביניים של חתירה לאיזון באמצעות המשוואה של הגבלת האלימות תמורת הקלות כלכליות. המחלוקת בין אפשרויות ההסדרה השונות מפלגת את הזירה הפוליטית לא רק בתוך החמאס אלא גם בתוך ישראל, ובמערכת הבינלאומית הסובבת.

מאמר זה מבקש לשרטט את המאבק שהתנהל בשנת 2018 בין אפיק ההסדרה הישירה לאפיק ההסדרה הרחבה – פרשה שחשיבותה לא רק בעיצוב היחסים בין העמים להמשך הדרך, אלא גם בכך שערערה את יציבות  ממשלת ישראל, שנפילתה מעט מאוחר יותר נגררה למשבר פוליטי חסר תקדים של שלוש מערכות בחירות רצופות, ללא הצלחה בהרכבת ממשלה (לפחות עד שעת פרסום המאמר…). אנו מתבססים על פרסומים במקורות ישראליים גלויים (לרבות כאלה שמצטטים מקורות ערביים), אך מציעים ניתוח שונה מזה שמציגים פרשנים וכתבים-פרשנים, הנוטים לייחס את הצעדים והעמדות של מקבלי ההחלטות לצדדים הניצים בשמם הכולל ("חמאס", "ישראל" וכו') תוך טשטוש המחלוקות הפנימיות בתוך כל צד, גם אם ככתבים הם עצמם אלו שדיווחו עליהן. אנו סבורים שדווקא על ידי זיהוי וניתוח המחלוקות הפנימיות, ניתן להגיע להבנה טובה יותר של ההתרחשויות בזירה.

הברירה בין חלופות אלה הציפה וסימנה את המחלוקות הפנימיות בכל אחת מהזירות הפוליטית, בין אישים וזרמים הנאבקים ביניהם בתוך כל אחת מהזירות, כאשר הם יוצרים שיתופי פעולה עם גורמים בזירות האחרות המעוניינים בפתרון דומה. במאמר זה ביקשנו לשרטט את המהלכים העיקריים בנוגע לסוגיה זו, בתקופה שראשיתה במגעים לפיוס פלסטיני בסתיו 2017 וסיומה בהכרעה על מימוש חלקי ראשוני של מסלול ההסדרה בין ישראל לחמאס והתפטרות שר הביטחון ליברמן בסתיו 2018, שהובילה למשבר הפוליטי המתמשך בישראל עד ימים אלה.

בתמונה הכוללת, נראה שמאמץ הפיוס שקודם בחודשי האביב של שנת 2018 נבלם במהלך הקיץ על ידי הכוחות המתנגדים לו,  שמצדם קידמו הסדרה בין ישראל לחמאס בתיווך שליח האו"ם ומצרים ובמימון קטאר, גם למול התנגדותם של גורמים שונים בזירות השונות במהלך חודשי הסתיו של אותה השנה. אלא שלאורך הדרך לא הושגה הכרעה מוחלטת לטובת מסלול ההסדרה. כמו תמיד, התוצאות הפוליטיות המעשיות נגזרות משקול הכוחות בין הצדדים הנאבקים, הנוצר מיחסי הכוחות ביניהם.

המאבק לא הסתיים בהכרעה ברורה אלא בפשרה, והוא ממשיך להתנהל מאז יום-יום. היחסים בין ישראל והחמאס ממשיכים להתנהל לפי הגיון ההסדרה המוגבלת, אך לא מתקדמים אל מעבר לכך. ברור לגמרי שכל המאבק הזה משיק גם לסוגיית תכנית טראמפ שניצבת ברקע של כל המהלך, ועתידה טרם הוכרע.

לתוצאות הבחירות לכנסת ה-23 והרכב הממשלה הבאה, אם תוקם [בשעות הקרובות…];  לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב הבאה; לשאלת המשך שלטונו וזהות מחליפו של אבו מאזן; ולשאלת יחסי הכח הפנימיים בחמאס והאוריינטציה האזורית שלה – לכולן תהיה השפעה מכרעת גם על יחס הכוחות בכל מחנה פנימה, ובאמצעותו על המציאות הפוליטית שתתעצב על בסיס שקול  הכוחות שבין כולם. ביחסים בין אומות אין גזירה מוקדמת, רק הכרעות של מקבלי החלטות.

לקריאת המאמר המלא – פיוס, הסדרה או מלחמה: המאבק על אופי היחסים בין ישראל לרצועת עזה באביב-סתיו 2018

8 מחשבות על “פיוס, הסדרה או מלחמה – יחסי ישראל ורצועת עזה – אביב-סתיו 2018

  1. יותם גבעולי מעביר ביקורת על דעתו ומעורבותו של ליברמן בנושא למרות שהוא מצביע שלו. (למרות שהוא מציג את זה לכאורה כתמיכה בליברמן שצעדיו נבעו מכך שהוא מעוניין להקים מדינה פלסטינית שזו כנראה ההעדפה של גבעולי)
    הרושם המתקבל הוא שנתניהו מעדיף ירי על ישובי הדרום על פני סיכון להקמת מדינה פלסטינית. הוא מעדיף שמירת הסטטוס קוו.
    אי אפשר להבין לחלוטין מה עומד מאחורי עמדות הצדדים הפלסטינים, לא בטוח שגם הם עצמם לא משנים את דעתם לפרקים, יתכן שגם העמדות שלהם תלויות באינטרסים אישיים שלהם ומקורביהם.
    יתכן שגם אבו מאזן מעדיף את הגישה של ערפאת של לטעון שהוא מעוניין בשלום שעה שהוא מניח לחמס לעסוק בטרור ללא אחריות מצידו.
    קשה מאד להאמין שבחור צעיר בן 25 מסוגל להבין את התמונה לעומקה, גם אם הוא בעל מוח מבריק.

  2. מאמר מרתק. אני תוהה לעצמי האם כשליברמן וסינוואר מאיימים הדדית במלחמה הם מודעים לכך שהם משתפים פעולה אחד עם השני למען מטרה משותפת.

    אבשלום, האם לדעתכם ההכרעה בנוגע למסלול ההסדרה מתעכבת רק בשל המבוי הפוליטי הסתום בישראל? מה בעצם מונע מתומכי הפיוס לנצל את המשבר בישראל כדי לקדמו?

    • תודה.
      א. אני מעריך שהפוליטיקאים בצמרת מודעים למפת האינטרסים ולמחלוקות בצד השני, גם בלי צורך בתקשורת ישירה לתיאום (אם כי אני מניח שבמשחק הזה יש גם ערוצי תקשורת עקיפים שיודעים להעביר מסרים כשצריך).
      ב. זו שאלה מעניינת, בהתחשב בכך שישראל היא (כביכול) לא צד באופציה של פיוס. אבל אני חושב שצריך להניח שהבעיה היא אף פעם לא רק בזירה אחת מבין הזירות. גם אם נניח את ישראל בצד (יחסית) אבל אפשר להציע שני גורמים – אחד זה שלמצרים, הגורם המתווך הבסיסי (בגלל השליטה ברפיח, השער של עזה לעולם הערבי), יש מגבלות ביכולת הפעולה בניגוד לרצון השלטון בישראל (וכיום נתניהו הוא עדיין השלטון). החשוב יותר הוא שאם אנחנו צודקים בתזה שלנו במאמר, המכשול העיקרי הוא שמנקודת זמן מסויימת – כשנתניהו אפשר לו להכנס לרצועה – אל-עארורי הצליח להבהיר שבצמרת החמאס הכוח של תומכי ההסדרה חזק יותר, ואי אפשר לממש פיוס בניגוד לרצונם כל עוד לא ישתנה מאזן הכוחות הפנימי שם. אני חושב שבינתיים המבוי הסתום הפוליטי בישראל (ולא סתם הוא במידה רבה באחריות ליברמן), בולם בעיקר את האפשרות להתקדם בכיוון הסדרה עם מאפיינים מדיניים בין ישראל לחמאס, ומותיר את המציאות במשוואת הביניים של שקט יחסי תמורת הקלות קלות.
      דרך אגב, נקודה מסקרנת שהופיעה בימים האחרונים זה הגישושים מצד חמאס לעסקה ראשונית בנוגע לאסירים תמורת מידע על הגופות והשבויים הישראלים בעזה. זה די מעניין להבין מה היוזמה הזו מנסה לקדם מעבר לעסקה עצמה. מהסיקור שראיתי, השם שהוזכר מצד החמאס הוא סינוואר, אבל אני לא בטוח שאפשר לסמוך על זה יותר מדי.

    • גנץ הוא שאלה מעולה. הוא לא היה במערכת בתקופה הזו, מה שאומר שאם רוצים להבין, צריך לחפש את העמדות שלו בתקופה שהיה רמטכ"ל, מי תמך ומי התנגד למינוי שלו לרמטכ"ל, וכדומה.
      לגבי אל-עארורי – אני מעריך ששימור הכוח העצמאי של החמאס ברצועה והאורינטציה שלו על טורקיה וקטאר, ובלימת החלופה של כניסה לאש"פ וחיבור למדינות המקושרות לארה"ב.

      • המהלך של הכנסת אל-עארורי מזכיר לי את ההכנסה של לנין לרוסיה הצארית בקרון רכבת חתום בידי הגרמנים ב1917 על פי עצתו של פראבוס (ישראל הלפנד).

        דרך אגב, קראתי את הספר של אודי מנור על יגאל אלון. לא רע (כנראה שאפרסם פוסט על הספר). תובנה אחת היא שהדינמיקה בין ימינה ובנט לליכוד ובן גוריון מזכירה לי את הדינמיקה בין אחדות העבודה ואלון ובין מפא"י ובן גוריון. אולי אני מחמיא כאן לבנט אבל דומני שיש משהו בהשוואה הזו.

  3. פינגבק: נתניהו חשב כמוני בנוגע לעזה! – י.ד.

  4. פינגבק: את אני (ארה"ב) והממשלה הבאה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s